(1903 – 2014)
פסנתרנית ומורה למוזיקה
נולדה בפראג, הרפובליקה הצ'כית, שאז היתה חלק מאוסטריה-הונגריה. ניצולת מחנה הריכוז טרזינשטאט. בגיל 110 היתה ניצולת השואה המבוגרת ביותר בעולם.
הוריה היו פרידריך הרץ, סוחר, וסופי – בעלת השכלה גבוהה שניהלה סלון ספרותי והתרועעה בחוגי סופרים נודעים. כבר כילדה פגשה הרץ סופרים, פילוסופים, ומלחינים, למשל גוסטב מאהלר ופרנץ קפקא.
היו לה שני אחים, אחות תאומה, מריאנה, ואחות גדולה, אירמה, אשר לימדה אותה נגינה בפסנתר.אליס הפגינה כשרון רב והפסנתרן ארתור שנאבל, שהיה ידיד המשפחה, עודד אותה לטפח קריירה של מוזיקאית קלסית. היא התחילה ללמוד אצל ואצלב סטפן בקונסרבטוריון למוזיקה גרמנית בפראג, שם היתה התלמידה הצעירה ביותר. ב- 1931 נישאה הרץ ללאופולד זומר, איש עסקים ומוזיקאי חובב. בנם, סטפן (לימים רפאל) נולד בשנת 1937 ונפטר ב- 2001.
אליס הופיעה בקונצרטים ובנתה לעצמה מוניטין בכל אירופה, אולם כשהנאצים כבשו את פראג הם אסרו על יהודים להופיע בציבור, להצטרף לתחרויות מוזיקה או ללמד תלמידים לא יהודים. אחרי פלישתם של הנאצים אל צ'כוסלובקיה, נסעו רוב בני משפחתה של הרץ-זומר וידידיה לישראל, אבל היא נשארה בפראג כדי לטפל באמה החולה, סופי, שהיתה בת 72, ובסופו של דבר נעצרה ונרצחה. ביולי 1943 הרץ נשלחה לטרזינשטט ושם ניגנה, עם מוזיקאים נוספים, ביותר ממאה קונצרטים, באוזני קהל של אסירים וסוהרים. היא סיפרה "נאלצנו כי הגרמנים רצו להראות לנציגי הצלב האדום, שהגיעו לבקר שלוש פעמים בשנה, שמצב היהודים בטרזינשטט טוב. בכל פעם שידעתי שיש קונצרט הייתי מאושרת. מוזיקה היא קסם. הופענו באולם לפני קהל של 150 אנשים זקנים, מיואשים חולים ורעבים. הם חיו בשביל המוזיקה, שהיתה עבורם כמו מזון. אילו לא באו לשמוע אותנו - היו מתים הרבה קודם, וכך גם אנחנו."
הרץ-זומר שוכנה עם בנה במגורים בזמן שהותם במחנה והוא אחד הילדים הבודדים ששרדו מטרזינשטט. בעלה מת מטיפוס בדכאו ב- 1944, ששה שבועות לפני שיחרור המחנה. אחרי שהסובייטים שיחררו את טרזינשטט ב- 1945, אליס ורפאל שבו לפראג ובמרס 1949 הגיעו לישראל והתאחדו עם המשפחה ועם האחות התאומה מריאנה. הרץ חיה בישראל במשך 40 שנה, עבדה כמורה למוזיקה באקדמיה למוזיקה בירושלים, וב- 1986 עברה ללונדון. בנה רפאל, צ'לן מוכשר ומנצח, נפטר ב- 2001 בישראל בסופו של מסע הופעות. בן 64 היה. הותיר אחריו אישה ושני בנים.
בלונדון הרץ-זומר חיה על יד משפחתה בדירת חדר קטנה, שם ביקרו אותה מדי יום קרוביה, ידידיה, נכדה אריאל זומר וכלתה ז'נבייב זומר. היא ניגנה שלוש שעות ביום עד סוף חייה. תמיד אמרה שאופטימיזם הוא המפתח לחייה.
סרט על חייה של הרץ-זומר, "הגברת במספר שש", זכה בפרס האוסקר לסרט הדוקומנטרי הקצר בשנת 2014.
