נולד והתחנך בווינה. התעניין בפסיכיאטריה ובשנת 1902 הצטרף לקבוצת רופאים קטנה בהנהגת ד"ר זיגמונד פרויד, אשר למדה לעשות אנליזה. ב- 1895, עוד לפני שהכיר את פרויד, כתב שטקל מאמר על פעילות מינית בילדות. בשנת 1902 התוודע לפרויד ולשיטותיו כשעבר אצלו טיפול מוצלח בעקבות נוירוזה. הוא האמין בכל לבו בתורת פרויד על החלומות והתחיל לעשות פסיכואנליזה בעצמו.
ב- 1909 פרסם את ‘Dichtung und Neurose’ וב- 1911 את ספרו המקיף ‘Sprache des Traumes’, שאותו תיאר ארנסט ג'ונס, נשיא האגודה הפסיכואנליטית הבינ"ל , כ"עתיר רעיונות מבריקים אולם גם רעיונות מבולבלים רבים. " הוא כתב כי לשטקל לא היה עניין רב בתיאוריה, הוא מעשי ובעל גישה מיידית ללא-מודע. שטקל תרם רבות לידע הקיים בנושא סמלים. בתחום זה נחשב ל"בעל אינטואיציה גאונית טובה מזו של פרויד". ובכל זאת חש ג'ונס כי שטקל נתן משקל רב מדי לתחושתו וכי שיפוטו והשערותיו אינן בלתי תלויות. פרויד חשב שחיבורו של שטקל הוא "עינוי", ועם זאת כשיסד את הירחון לפסיכותרפיה ופסיכואנליזה, צירף את שטקל ככותב. כשהתפטר מחברותו באגודה הוינאית (1912) ביטלו חסידיו של פרויד את המנוי על הירחון, והוא נסגר שנה אחר כך.
שטקל הרבה לכתוב, ועסק בתחומים רבים, מפסיכולוגיה של היומיום ועד לטיפול פסיכולוגי באפילפסיה. בין ספריו:
"Der Wille zum Schlaf" (1915)
"Der Wille zum Leben" (1920)
"Storungen des Trieb- und Affektlebens" (9 vol., 1924-27).
"Der Seelenarzt" (1933)
בשנת 1938, בעקבות כיבוש אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית, נמלט שטקל לאנגליה, שם חיבר את ספרו ‘Technick der Analytischen Psychotherapy.’בהקדמה לספר מתח ביקורת על פולחן הפסיכואנליזה האורתודוכסית, שדגלה בטיפול ארוך ויקר, וניסה להפיץ שיטות יעילות יותר. הוא ראה בהכשרה רפואית חלק בלתי נפרד מהפסיכואנליזה, "משום שהגבול בין הפסיכי לסומטי לעולם אינו ברור". על אף תרומתה החשובה, יצירתו של שטקל עדיין מעוררת מחלוקת.
שטקל שלח יד בנפשו בלונדון בשנת 1940.