מדינאי, קנצלר אוסטריה בשנים 1970 – 1983
יליד וינה. אביו היה תעשיין מצליח בתחום הביגוד. קרייסקי למד משפטים, וכבר מגיל 15 היה מעורב בפוליטיקה, במסגרת תנועת הנוער של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. בתקופת שלטונו של דולפוס נעצר למשך שנתיים.
בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938) היגר קרייסקי לשבדיה ונשאר בה עד שהסתיימה מלחמת העולם השניה (1945). בשנת 1946 שב אל וינה, ובמשך עשר שנים מילא מגוון תפקידים, למשל חבר הנציגות הדיפלומטית של אוסטריה בשבדיה, סגן ראש הסגל, ומזכיר במחלקת החוץ של משרד הקנצלר. בשנת 1956 נבחר לפרלמנט כסוציאליסט. מ- 1959 היה שר החוץ בממשלתו של יוליוס ראאב. בתפקיד זה היה פעיל מאד בהקמת איגוד המסחר החפשי האירופאי, ועשה רבות, בשיתוף פעולה עם איטליה, גם לפתרון המשבר בדרום טירול. ב- 1966 התפטר מתפקידו, בעקבות נצחונם (ברוב מכריע) של השמרנים הנוצרים בפרלמנט. הוא נבחר ליו"ר המפלגה הסוציאליסטית (1967) ובבחירות של 1970 זכתה המפלגה, אם כי לא ברוב מכריע. קרייסקי נהיה לקנצלר היהודי הראשון של אוסטריה למשך 13 שנים, וזכה גם בבחירות של 1971, 1975 ו- 1979.
היתה לו מדיניות חברתית ליברלית. הוא שינה חוקי משפחה וחוקי כליאה, ובתקופת שלטונו השתנתה גישת החוק כלפי הומוסקסואליות והפלות. הוא קיצר את משך השירות הצבאי, וניסה לגשר בין הכנסיה הקתולית לבין המפלגה הסוציאליסטית. גם קיצץ בשעות העבודה (40 שעות בשבוע), הגדיל את שכר השכירים, חוקק חוקים לשויון בין המינים. אחרי משבר הנפט של 1974 ניסה לפתח כח גרעיני. קרייסקי היה מעורב מאד בענייני חוץ, וחשב שאוסטריה צריכה להיות גשר בין מזרח אירופה למערב.
ברונו קרייסקי היה יהודי אנטי-ציוני. כמנהיג אירופאי ניסה לתווך בין ישראל לארצות ערב, אך ללא הצלחה רבה. ישראלים רבים לא אהדו את גישתו. יחסו לעולם היהודי לא היה חד משמעי. מחד, בממשלתו ב- 1970 היו ארבע שרים בעלי רקע נאצי (לפי טענת שמעון ויזנטל), ומאידך הוא זה שהפך את וינה לנקודת-מעבר ליהודים שעזבו את בריה"מ אל ישראל או אל ארצות המערב.
לכבוד יום הולדתו ה- 65 הקים את "קרן ברונו קרייסקי למצטיינים בתחום זכויות האדם" (1976), אשר מעניקה פרס מדי שנתיים.
קרייסקי היה נואם מוכשר, וזכה בכל העימותים הטלביזיוניים שנערכו לפני בחירות. בבחירות של 1983 לא אהדו הבוחרים את מעורבותו בענייני חוץ, והוא הפסיד את הרוב בפרלמנט. הוא לא היה מעוניין להקים ממשלת מיעוט והתפטר מתפקידו. אחר נתמנה ליו"ר של כבוד.
הוא היה מדינאי שנוי במחלוקת. תומכיו חשבוהו לסוציאליסט האחרון, מי שעזר להעלות את רמת החיים באוסטריה. מתנגדיו ראו בו בזבזן של תקציב המדינה ותלו בו את האשם לקשיים בכלכלת אוסטריה בשנות השמונים.