נולדה ב- 19 בנובמבר 1913 בווינה. שמה המלא היה הדוויג אווה מריה קיזלר. בתו של בנקאי יהודי. בשל אהבתה לקולנוע עזבה את בית הספר כנערה והתחילה לשחק. תפקידה הראשון היה בשנת 1932, בסרט גרמני בשם "ברחובות". הבמאי הידוע מקס ריינהרדט גילה אותה, ואת הפרסום העולמי קיבלה בזכות הופעת העירום שלה בסרט הצ'כי "אקסטזה" (1933), אשר גרם לשערורייה בווינה הדתית-ימנית. הסרט נאסר להקרנה בגרמניה בשל יהדותה של קיזלר, ונאסר גם בארצות הברית מטעמי צנזורה של רשות הסרטים (רשות הייס"). באירופה עשתה חמשה סרטים בשם הדי או הדוויג קיזלר. פרסומה הביא אותה ללונדון, ובשנת 1937 התיישבה באנגליה, אולם שנה לאחר מכן חצתה את האוקיינוס באנייה נורמנדי, לארצות הברית. מפיק הסרטים הנודע לואיס ב. מאייר הכיר את עבודתה ועשה לה מבחן בד. הוא חתם עמה חוזה לשבע שנים, ושינה את שמה להדי לאמאר, לזכרה של כוכבת הסרטים האילמים ברברה לה מאר. עוד לפני גיל עשרים נישאה לאמאר לפריץ מנדל, יצרן תחמושת עשיר, אוהד המפלגה הנאצית, שהיה מבוגר ממנה בשלושים שנה. בתקופת נישואיהם למד לאמאר על התחמושת שלימים הייתה כה חשובה לעבודתה בימי מלחמת העולם השנייה.
הסרט ההוליוודי הראשון שלה היה "אלג'יר" (1938), בו שיחקה לצד צ'רלס בוייר, ובזכותו נהייתה לכוכבת כמעט בן לילה. בהמשך שיחקה לצד שחקנים ראשיים רבים וביניהם רוברט טיילור ב"הליידי מהטרופים" (1938), ספנסר טרייסי ב"אני לוקח אשה זו" (1940), קלרק גייבל ב"בום טאון" (1940) וב"קומראד X" (1940). בשנות ה- 40 הייתה בין כוכבי MGM ונחשבה לאשה היפה והזוהרת ביותר בהוליווד. הופעתה לצד רוברט יאנג ב"ה.מ. פולמן. –" (1941) נחשבת לפסגת השגיה. היא שיחקה בלמעלה מעשרים וחמשה סרטים, הידועים שבהם "טורטילה פלאט" (1942) ו"מטען לבן" )1942). הקומדיה "הוד מעלתה ונער המעלית" (1945) הייתה האחרונה בחוזה עם MGM. אז הקימה חברת הפקות משלה ושיחקה פאם פאטאל ב"האשה הזרה" (1946) וב"אשת קלון" (1947. הצלחתה החלה לדעוך גם אחרי שדה מיל בחר בה כבת זוגו הערמומית של ויקטור מטור ב"שמשון ודלילה" (1949). היא השתתפה ב"ליידי ללא דרכון" (1950) ובסרטו של בוב הופ "המרגל החביב עלי" )1951).
כשהתחילה מלחמת העולם השנייה הכירה לאמאר את המוזיקאי ג'ורג' אנתיאל. הם חשבו יחד מה יוכלו לעשות כדי לסייע למאמץ המלחמתי ולאמאר, בזכות הידע שצברה בעת נישואיה למנדל, ידעה כי טורפדו מונחה יעיל יותר מטורפדו נשלט ברדיו, בו השתמשה ארצות הברית. הם הגו רעיון לשנות את התדרים על ידי פיתוח שהגה אנתיאל. הם הציעו את ההמצאה לארצות הברית, אך לא נלקחו ברצינות. אע"פ המשיכה לאמאר לתרום למאמץ המלחמתי וגייסה כספים על ידי מכירת נשיקות בחמישים אלף דולר.
הקריירה הקולנועית של לאמאר הלכה ודעכה, אחרי הצלחותיה בשנות ה- 50. אישיותה הנוקשה והעקשנית עמדה בניגוד ליופייה. היא הייתה חמת מזג ובררנית בתפקידים, דחתה תפקיד ב"קזבלנקה", ב"מנורת גז", ב"–סרטוגה". תפקידה כז'אן ד'ארק ב"סיפור האנושות" (1957) היה טעות בליהוק. ב"הנקבה" (1957) שיחקה למעשה את עצמה ככוכבת סרטים מזדקנת.
בשנות ה- 50 חברת סילבניה נתקלה בהמצאתם של לאמאר ואנתיאל והשתמשה בה במשבר הטילים בקובה. בשנת 2000 הוענק לה ולאנתיאל פרס מטעם קרן החזית האלקטרונית על ההמצאה. אחד מבניה של לאמאר קיבל את הפרס בשמו של אנתיאל, שנפטר זמן רב קודם לכן. הדי לאמאר התחתנה והתגרשה שש פעמים, ונולדו לה שלושה ילדים מבעלה השלישי, ג'ון לודר. היא נפטרה בפלורידה ב- 19 בינואר 2000.