מייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואלית.
יליד וינה. אביו לאופולד היה סוחר תבואה. קיבל תואר ברפואה מאוניברסיטת וינה ב- 1895. בשנות לימודיו הצטרף לקבוצת סטודנטים סוציאליסטים, שם הכיר את רעייתו, ראיסה טימופייוונה אפשטיין, אינטלקטואלית ופעילה סוציאליסטית שהגיעה מרוסיה ללמוד בווינה. הם נישאו ב- 1897, ואדלר המיר את דתו לפרוטסטנטיות. שניים מארבעת ילדיהם היו פסיכיאטרים גם הם.
בתחילה היה רופא עיניים, אחר עבר לרפואה כללית. הוא החל להתעניין בפסיכיאטריה והצליח להצטרף לקבוצת הדיון של ד"ר זיגמונד פרויד, שמ- 1908 נתכנתה "האגודה הפסיכואנליטית של וינה". אדלר היה חבר באגודה בשנים 1902 – 1911 ונשיאה בשנים 1910 – 1911, וגם עורך משנה של כתב העת הפסיכואנליטי. היה חלוץ המיזוג בין המחשבה המרקסיסטית להגות הפרוידיאנית (1909).
בעת שעמד בקשרים עם פרויד, החל אדלר לגבש רעיונות משלו בנושא התוקפנות, ולבסוף נפרדו דרכיהם. אדלר יסד קבוצה משלו, שנקראה "האגודה לאנליזה חפשית". כעבור שנה שינה שמה ל"אגודה לפסיכולוגיה אינדיבידואלית".
הפסיכולוגיה האינדיבידואלית מבוססת על הנחה בדבר הגדרה עצמית של האדם, מכוונות לעתיד והשאיפה לכוח כדרכים להתעלות על תחושות בסיסיות של נחיתות. אדלר המעיט בחשיבותן של תופעות פנים נפשיות והדגיש חשיבותם של גורמים חברתיים בהתפתחות נוירוזות. בשנת 1919 יסד את המרפאה הראשונה לטיפול בילדים, שהיתה חלק ממערכת החינוך בווינה.
במלחמת העולם הראשונה (1914 – 1918) שירת אדלר כרופא בצבא אוסטרו-הונגריה. אחרי המלחמה השתתף בפרוייקטים, למשל מרפאות בבתי ספר והכשרת מורים. מ- 1924 ואילך היה מרצה מבוקש ומוערך.
ב- 1926 נסע להרצות בארצות הברית וקיבל משרת מרצה אורח במכללת לונג איילנד לרפואה. ב- 1934 עזב את וינה עם משפחתו. הוא הרצה במכון הפדגוגי של וינה (1924); באוניברסיטת קולומביה בניו יורק (1927); בעוד מוסדות רבים בארצות הברית. בהמשך גבר העניין בפסיכולוגיה אדלריאנית ברחבי המערב, ונוסדו בתי ספר ואגודות אדלריאניות. אדלר נפטר ביום 28 במאי 1937, בעת סדרת הרצאות באוניברסיטת אברדין, מהתקף לב.