ילידת וינה. בתו של הפסיכיאטר הנודע אלפרד אדלר. למדה באוניברסיטת וינה וקיבלה תואר דוקטור לרפואה בשנת 1926. בעקבות אביה נהייתה למומחית בפסיכולוגיה אינדיבידואלית. אחרי ההתמחות עבדה כרופאה בקליניקה הנוירופסיכיאטרית באוניברסיטת וינה עד 1935, ושימשה עורכת כתב העת הבינלאומי לפסיכותרפיה אינדיבידואלית.
ב- 1935 עזבה אדלר לארצות הברית. היא עבדה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד עד 1944. במקביל עבדה בבית החולים הכללי במסצ'וסטס ובבית החולים העירוני בבוסטון. בשנים 1944 – 1946 היתה פסיכיאטרית בבית החולים של אוניברסיטת דיוק בדורהאם שבצפון קרוליינה. ב- 1946 קיבלה קביעות באוניברסיטת ניו יורק כפרופסור לנוירולוגיה (פרופסור מן המניין ב- 1953 ופרופסור לפסיכיאטריה מן המניין ב- 1969). בתקופה זו כיהנה גם כחברת סגל בבית החולים בלוויו בניו יורק (1946); בשנים 1946 – 1955 פסיכיאטרית במאונט סיני, ניו יורק, וגם רופאה בבית החולים "גולדווטר ממוריאל". ב- 1948 נתמנתה לפסיכיאטרית במחלקת השיקום בניו יורק, ונבחרה למנהלת רפואית של מרפאת בריאות הנפש ע"ש אלפרד אדלר בניו יורק. כמו כן היתה עורכת של כתב העת הבינ"ל לפסיכולוגיה אינדיבידואלית.
אדלר נחשבה לסמכות מובילה בתחום הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, בעיקר בתחום תסמונות פסיכוסומטיות ופסיכופרמקולוגיה. היא היתה מומחית בסכיזופרניה, חלוצה בתחום העקה הפוסט טראומטית, ומראשונות הנשים-נוירולוגיות בהרווארד. היתה חברה (וגם נשיאה) באיגוד לפסיכולוגיה אינדיבידואלית בניו יורק. חברת האיגוד הבינלאומי, איגוד הפסיכיאטרים האמריקני, האקדמיה האמריקנית לנוירולוגיה, ועוזרת מחקר על מחלות נפש ועצבים.
ב- 1978 קיבלה אדלר את תואר הכבוד צלב הזהב מהעיר וינה.
נפטרה בגיל 99 בניו יורק, בשנת 2001.