במאה ה- 17 וה- 18 חיו באינסברוק משפחות יהודיות אחדות, אבל רק ארבע משפחות מתועדות בכתובים, בכל אזור טירול. בשנות ה- 30 של המאה ה- 19 חיו באינסברוק שבע משפחות יהודיות. כמו יתר יהודי אוסטריה, השיגו יהודי העיר בשנת 1867 שוויון זכויות וחירות אישית.
בשנת 1850 חיו בטירול 90 יהודים, ב- 1889 היה מספרם 109 (כעשרים משפחות), ב- 1920 – 225, ובשנת 1932 חיו שם 418 יהודים. מאז 1890 הייתה הקהילה היהודית כפופה מבחינה מנהלתית לקהילת הוהנמס. הקהילה הקימה ארגון קהילתי ב- 1898, ובשנת 1914 נהייתה קהילה עצמאית ואוטונומית. באותה תקופה העתיקה הרבנות את מושבה מהוהנמס לאינסברוק. הרב האחרון של הוהנמס, ד"ר יוזף לינק (כיהן 1912 – 1914), היה הרב הראשון של קהילת הוהנמס, עד שנת 1932. יורשו בתפקיד היה ד"ר אלימלך רימאלט, אשר כיהן עד לסופה האכזרי של הקהילה בשנת 1938. לקהילה היהודית היו מוסדות משלה, ארגון נשים, חברה קדישא, וארגון סוחרים.
הגזענות והאנטישמיות הדתית היו חזקות מאד באזור טירול. הארגון האנטישמי הטירולי נוסד בסתו 1919. אוניברסיטת אינסברוק הייתה מעוז אנטישמי. מה שהחל כהליך נגד פיליפ האלסמן, יהודי בן 23, במקור מליטא, הדרדר להתנפלות שהזכירה שהזכירה את עלילות הדם.
בשנות ה- 30 של המאה העשרים הצטמצמה הקהילה היהודית. בחודש מרץ 1939 נותרו בכל טירול רק 200 יהודים. בליל הבדולח נבזזו חנויות ודירות של יהודים. בית הכנסת בשילגאסה נהרס, ושלושה יהודים נרצחו, ו- 18 אחרים, חלקם פצועים קשה, נעצרו.
אחרי השואה שבו והתפתחו חיי הקהילה באינסברוק, באיטיות רבה. בשנת 1961 נפתח אולם תפילה ברחוב צולר 1, ובכתובת זו שוכנים גם משרדי הקהילה היהודית של אזור טירול ופוראלברג.
על מקומו של בית הכנסת שנהרס, בשילגאסה 15, הוקם בית כנסת חדש, ונחנך בשנות ה- 90 של המאה העשרים.