מחד, בימי הביניים היו היהודים באוסטריה קורבנות לאלימות חוזרת ונשנית. מאידך, תהא זו טעות לתאר את חייהם כסדרה של רדיפות והטרדות ותו לא.
מסעות הצלב
ב- 1096, בדרכם לירושלים, עברו הצלבנים בקהילות גרמניות בעמק הריין, ותקפו את אויבי האמונה הנוצרית. קהילת וינה נפגעה פחות בהשוואה לקהילות במקומות אחרים.
אולם בשנת 1196 בכל זאת תקפו הצלבנים יהודים בווינה. מסופר, כי בעל המטבעה שְלוֹם, היהודי הראשון באוסטריה הידוע לנו בשמו, הביא ללכידתו ולמעצרו של אחד ממשרתיו לשעבר, אשר גנב ממנו כסף לפני שעזב והצטרף למסעות הצלב. אשת המשרת הסיתה את הצלבנים, והם רצחו את שְלוֹם, ועמו 15 מבני ביתו.
עלילות דם
הרשויות הנוצריות והאפיפיורים באגרותיהם ניסו אמנם להגן על היהודים מפני ההאשמה שהם נזקקים לדם נוצרי לצורך פולחנם, אבל גם באוסטריה סבלו היהודים מעלילה זו. היה זה בשנת 1292 או 1293, בקרמס. ליהודים אמידים הייתה אפשרות למלט נפשם באמצעות תשלום מס גדול לדוכס, אולם שני יהודים עניים עונו והומתו.
בשנת 1443 הואשמו יהודי לינץ בטירול ברצח הילדה אורסולה פק. שני גברים יהודים נתלו ועמם כלב, להגדיל השפלתם. שתי נשים הועלו על המוקד. חמישה ילדים ניצלו ממוות, ונטבלו לנצרות בכפייה. על השפעתה הגדולה של עלילת הדם מעידה הפופולריות של פולחן "אנדרלה מרין", שכביכול נרצחה רצח טקסי על ידי יהודי, אשר היה נהוג בטירול, ובוטל על ידי בישוף טירול רק בשנות ה- 80 של המאה ה- 20. האגדה עצמה הומצאה במאה ה- 17, בהשפעת פולחן שמעון מטרנט (1475).
העלילה על חילול לחם הקודש
בין יתר העלילות, האשימו הנוצרים את היהודים כי פעם בשנה הם מצווים לערוך צליבה חוזרת של ישו, ולשם כך הם מחללים את לחם הקודש. העלילה התחילה בצרפת והתפשטה באמצעות טקסים וספרות עממית. על פי הסיפור, מעשה הכפירה של התעללות בלחם הקודש גורם לגופו של ישו, שאותו הוא מסמל, לזעוק לנקמה ולכפרה.
העלילה נפוצה בארצות הגרמאניות. לראשונה הועלתה בשנת 1294 בלאה על-נהר טאיה, יהודים אחדים נהרגו, ואחרים הצליחו להימלט. מקרים נוספים אירעו באוסטריה תחתית; בקלוסטרנויבורג (1305) נמשכה העלילה שלוש שנים. על לחם הקודש הופיעו סימנים פלאיים, והיהודים הואשמו בחילולו. הנאשם העיקרי היה שמש בית הכנסת, זכרליין, הוא נעצר יחד עם עשרה יהודים נוספים, וכולם הועלו על המוקד. הבישוף מפאסאו ציווה על חקירה, שעליה הופקד נזיר ציסטרסיאני. לבסוף נמצא כי הכומר המקומי הכין את הלחם ה"מדמם", כנראה כדי להפליל את היהודים, ואולי כדי למשוך עולים לרגל למקום; בסנקט פולטן הייתה עלילת לחם בשנת 1306, ובפולקאו בשנת 1338. המקרה בפולקאו גרר אחריו גל של רדיפות נגד יהודים באוסטריה תחתית ובמוראביה, בו נפגעו כ- 30 קהילות, אפילו עד אוסטריה עילית וקרינתיה (בוולסברג נהרגו כשבעים יהודים).
מגיפת המוות השחור
בתקופת המגיפה, 1348 - 1351, כשהואשמו יהודים בהפצת המחלה ובהרעלת בארות, מחוזות אוסטריה ובוהמיה כמעט ולא נפגעו ברדיפות הקשות. דוכס אוסטריה אלברכט השני נקט צעדים דרסטיים בעקבות הפוגרום הפרוע בקרמס, והציל יהודים מארצות אוסטריה מפרעות נוספות.
(המחבר הימיביניימי יוסף הכהן מדווח ב"עמק הבכא": "רק מי שחי בווינה ובעיירות הדוכס לא שמע את קולות הרודפים, הודות לחסדי האל, אשר הורה להם שלא לפגוע ביהודים. יהודים רבים נמלטו למקומות אלה ונשארו שם עד שעבר הזעם והאל הושיעם" ("עמק הבכא" 82). יהודים לא מעטים מתו מהמגיפה בעצמם, ובווינה אף נאלצו להגדיל את שטח בית העלמין עבור קורבנות המחלה הרבים.
יהודים שחיו בזלצבורג, בוולפסברג, בווילאק, באינסברוק ובפלדקירש נרדפו ונרצחו.
גזירת וינה
אסונם הגדול ביותר של יהודי אוסטריה בימי הביניים הייתה "גזירת וינה" ב- 1420 - 1421. החיבור "גזרת וינה" מדווח על האירועים בסגנון מסורתי שהיה מוכר לקוראים היהודים דאז. באמצעות אסוסיאציות וסמלים מוכרים, האירועים הטראגיים נמסרים בצורה אקטואלית לאותה תקופה. החיבור מציג את אמונתם הדתית העמוקה של יהודי וינה, ונועד לעשותם מופת עבור יהודים אחרים, שאפשר ונחלשו באמונתם. כמו כן נועד החיבור לדורות הבאים, בתקווה שיתפללו ויזכרו את מות הקדושים של אבותיהם.
מתוך "גזירת וינה":
"הקדוש ברוך הוא ביקש, מזמן, לבחון את אמונת העם היהודי ולברר האם הוא מוכן להקריב את חייו למענו. היה אז דוכס אדיר בארץ אוסטריה, חוטא גדול שהעליל עלילות שוא על היהודים. כשניצב לפתחה של מלחמה, שכנע את עצמו כי היהודים מסייעים לאויביו בנשק, ולכן ציווה לעצור את היהודים בכל הקהילות.
הדוכס יצא למלחמה ונשבע שאם יפסיד, ינקום ביהודים. הוא ציווה לגרש את היהודים העניים יותר, ולעצור את האמידים. אחרי שיצא למלחמה תפסו עבדיו את רכוש היהודים, והודיעו שבעלי חוב יכולים לפרוע את חובם לידי הדוכס. הם עינו את היהודים עד שגילו להם היכן החביאו חפצי ערך.
ביום תשעה בתמוז החליטו לגרש את כל היהודים העניים בקהילה. היה זה יום השבת, והיהודים קיבלו יום אחד נוסף, שעלה להם בתשלום של מס. ביום ראשון היה עליהם להישבע שלא ישובו לאוסטריה לעולם. כל רכושם, למעט הבגדים שלעורם, נלקח מהם והם הועמסו על סירות ללא הגה בלב הדנובה. הילדים הקטנים בכו ללחם אולם כל שיכלו האמהות, שלא היה להן דבר, לעשות, היה לאטום את אזניהן, שלא לשמוע את הבכי. אחד החוטאים ריחם וזרק מעט לחם לתוך הסירות. האנשים נלחמו על הלחם עד כדי פגיעות בגוף. החוטאים דחפו את הסירות מהחוף. היהודים התפללו ושרו את אותו מזמור שיהודים שרו בים סוף כשנמלטו מהמצרים. הסירות הביאו אותם לארץ הונגריה.
זמן קצר אחר כך, שב הדוכס בחרפת תבוסתו בקרב. הוא זעם על כך שהיהודים גורשו ולא חוסלו, וכי הנותרים לא עונו.
בין היהודים הנותרים היה הרב ארון. הוא עונה ביום ובלילה, על מנת שיקבל על עצמו להיטבל לנצרות. אולם אהבתו לאלוהים הייתה כה גדולה, שנשא בכאב ברצון, עד שמת על קידוש השם. הוא נקבר בטקס יהודי. כשכשלו כל מאמציו, קרא אליו הדוכס יהודי מומר ושאל לעצתו. הוא הציע לדוכס לנעול את היהודים הנותרים במשך שלושה ימים בלי מזון, ואז לפתותם במזון טוב. אולם היהודים, וביניהם נער צעיר ששמו ארון, סירבו לטעום מהמזון ומהיין האסור. שוב קרא אליו הדוכס את המומר, והפעם הציע להטביל בכוח את כל היהודים מתחת לגיל 15. כך ציווה הדוכס. אולם אחד מפקידי הדוכס, שופט שלום ממדלינג, גילה את התכנית לאשה יהודיה. היהודים קוננו על הילדים הצדיקים שייטבלו וייטמאו, והחליטו על התאבדות. הם ערכו הגרלה, ורב ששמו יונה נבחר למשימה. היה זה בחג סוכות, ביום 23 בספטמבר 1420. הרב התיישבת לפני ארון הקודש. כל הקהילה התפללה, ביקשו סליחות איש מרעהו והתוודו על חטאיהם.
אזי נטבחו כולם בבית הכנסת, לפני הארון. הנשים הומתו בעזרת הנשים, ששמו האל. האשה האחרונה התחננה אל הרב יונה להרגה, דרך חלון עזרת הנשים.
"[אזי החליטו יהודי וינה] לשחוט אחד את השני, ונתאספו כל היהודים בבית הכנסת וגם הנשים התאספו בעזרת הנשים. והטילו גורל מי שישחוט, ונפל הגורל על ר' יונה; וגם בין הנשים הפילו גורל ונפל הגורל על אשה אחת. ואחרי שכל אחד בקש מחילה מהשני ואמרו וידוי - שחטה האשה את כל הנשים ואת הילדות שהיו שם בבית הכנסת של הנשים ור' יונה שחט את כל הגברים והילדים שהיו בבית הכנסת של הגברים. האשה האחרונה ששחטה את הנשים לא יכלה לשחוט את עצמה, אז הושיטה את ראשה מעבר חלון בית הכנסת של הנשים לבית הכנסת של הגברים, ור' יונה שחטה. לאחר שר' יונה גמר את עבודתו שפך את השמנים שהיו במנורות על ספסלי בית הכנסת והציתם. וככה הוא נשרף. וכשהגויים ראו שבית הכנסת עולה באש, באו במרוצה, אז ראו שכולם שחוטים והתחילו לצעוק אל השומרים ששמרו את היהודים, למה נתנו ליהודים שישחטו את עצמם. ונשבעו השומרים, שכל הלילה לא שמעו שוב בכיה ועד הרגע האחרון שמעו רק שירה בוקעת מבית הכנסת, ולא יכלו לחשוד בדבר הזה."
הדוכס ציוה לקבור את היהודים בשדה הפתוח. לאחר מכן נותרו בוינה:
"מאתיים ועשרה יהודים, תשעים גברים ומאה ועשרים נשים, אסורים על ידי הדוכס. וכשהגיע הזמן קרוב לפסח, בקשו מאת מומר אחד שישתדל בעדם לפני הדוכס שיגרש אותם מארצו או שיהרגם, ואם לא, הרי הם הורגים את עצמם. למחרת היום (12 למרס 1421) - - - הביאו שמונים ושש עגלות ויושיבו בהן את הנשים ויוליכו אותן על פני השדה, ויראו מרחוק מדורת אש גדולה וזפת וגופרית. כשהגיעו אל המדורה ציוה (הדוכס) לנשים לרדת, והכריז, כי כאן יקום נקמת ישו. - - - כראות הנשים הצדקניות את אשר הוכן להן, התחילו לרקוד ולשיר כאילו הובלו אל חופתן. ושמו הגדול נתקדש על ידיהן ברבים - - - וכל העומדים מסביב היו משתוממים - - - ומתוך האש צועקות: "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד! ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!"
(מתוך: גזירת וינה, קלאוס לורמן, מוזיאון "יודנפלאץ" לחיי היהודים בווינה בימי הביניים, ווינה).
ב- 23 במאי 1420 ציווה דוכס אוסטריה אלברכט החמישי כי על כל היהודים החיים בדוכסות להתנצר, מרצון או בכפייה אם יהיה צורך. אף כי טבילה בכפייה נאסרה בפירוש על ידי הכנסייה, טענו תיאולוגים באוניברסיטה של וינה כי ברגע שייטבלו, יכירו היהודים בנצרות כאמונה האמיתית. הדוכס אלברכט תמך בטענה, וניצל את האווירה הדתית הטעונה לעשיית רווח כלכלי.
הצעד הראשון היה גירושם של יהודים עניים יחסית שסירבו להיטבל. הם הושמו בסירות ללא היגוי, להיסחף על הדנובה לכיוון הונגריה. הרגשות האנטי-יהודיים התעצמו מכוחן של שמועות כי היהודים סיפקו כסף ונשק למורדים ההוסיטים בבוהמיה. באמתלה זו נעצרו היהודים שנותרו ורכושם הוחרם. שיתוף הפעולה כביכול של היהודים עם ההוסיטים עשוי היה להצדיק את גירושם, משום שגם וינאים לא יהודים שנחשדו בכך גורשו מהעיר וגם רכושם הוחרם. אולם דבר לא יכול להצדיק את הדיכוי הנורא של היהודים, ואת השמדתם של הנותרים. הם עונו כדי שיקבלו עליהם את הטבילה, וכדי שיגלו היכן הוטמנו אוצרותיהם.
200 או 300 יהודים שרדו את העינויים, ועדיין סירבו להיטבל. הם הואשמו בחילול לחם הקודש, פשע שנשא עונש מוות בחוק הכנסייה. ב- 12 במרץ 1421 הועלו היהודים שנותרו, גברים ונשים, על המוקד בגנזווידה בארדברג (כיום חלק מהרובע השלישי בווינה). היה זה קצה של הקהילה היהודית של ימי הביניים בווינה. מ- 1420 ועד 1492, התקיימו קהילות יהודיות גדולות רק בסטיריה, כולל וינר נוישטאט ונויינקירכן.
עד עצם היום הזה קיים על בית מימי הביניים ביודנפלאץ בווינה תבליט אנטי יהודי , תזכורת לגורלה של יהדות וינה. רק לאחרונה הוסיפה שם הכנסייה שלט המגנה את התיאור שבתבליט.
"דרך מימי הירדן, היטהרו הגופים מזוהמה ומרשע. כל הנסתר והחוטא עבר. כך עלתה ב- 1492 להבת השנאה, שאגה בכל העיר וכיפרה על פשעיהם האיומים של הכלבים היהודים. כפי שטוהר העולם באמצעות המבול, כך כעת, בזעם האש כופרו כל העונשים".
(טקסט על תבליט ב"בית הירדן" במוזיאון יודנפלאץ לחיי יהודי וינה בימי הביניים, וינה).
גירושים מסטיריה, מקרינתיה ומזלצבורג
את גירושם של יהודים מאזורים שונים באוסטריה של ימינו יש לראות בהקשר רחב יותר של גירושים באירופה. היהודים גורשו מערים רבות בארצות הגרמניות ומספרד (1492), ומפורטוגל (1497). הם, אשר במשך תקופה ארוכה היו כוח מוביל בפריחה הכלכלית, נתפסו כעת כמיותרים, כמטרד וכיריבים כלכליים.
צווי גירוש ניתנו בסטיריה בשנים 1494 – 1405, בקרינתיה בשנת 1496, ובזלצבורג ב- 1498. לא ברור מתי בדיוק עזבו אחרוני היהודים, אולם רדיפות אלה שמו קץ למעשה להתיישבות יהודית ממשית בארצות אלה. הקיסר מקסימיליאן לא רצה לאבד נתינים משלמי מסים, ועל כן החליט, כנגד רצונם של בעלי האחוזות, שהיו עיקר הכוח מאחורי הגירושים, לאפשר לכמה מהיהודים המגורשים להתיישב ביישובי גבול כגון מארשג, ציסטרסדורף ואייזנשטאט. הם גם קיבלו כמה פריבילגיות, וביניהם פטור מלבישת בגדים מזהים. יהודים אחרים התיישבו בצפון איטליה בשטח הבסבורגי. רק מיעוט עזב לגמרי ולצמיתות את שטח הבסבורג.