היהודים באוסטריה היו נתונים תחת שתי מערכות חוק לא-יהודיות: מחד החוק הקאנוני, אשר הסדיר את יחסיהם עם הנוצרים, ומאידך חוק המלך, שכלל תקנות ופריבילגיות חילוניות.
החוק הקאנוני
אחת המשימות העיקריות של הכנסייה הייתה להפיץ את האמונה הנוצרית ולהגן עליה מהשפעות מזיקות, וביניהן יהודים, מוסלמים, עובדי אלילים או כופרים.
החלטותיהן של אסיפות כנסייתיות, החלטות האפיפיור ותקנות שונות התגבשו בהדרגה לחוק הקאנון בנוגע ליהודים, שהיה לו תוקף בכל העולם הנוצרי ומאז המאה ה- 13 אומץ ברוב ארצות מערב אירופה והשפיע על החקיקה בארצות אחרות ביבשת.
הרוח הכללית בחוק הייתה הגנה על הנצרות מהשפעות יהודיות, ומשום כך - השאיפה להפריד בין יהודים לנוצרים, וכמו כן הגנה על היהודים מאלימות.
להלן כמה ממאפייניו העיקריים של החוק:
יחסים בין יהודים לנוצרים:
אל לנוצרים לאכול בחברת יהודים.
לנוצרים אסור להיוועץ ברופא יהודי, לקנות תרופה מיהודי, לאכול מצות, או לרחוץ במרחץ משותף עם יהודים.
מגורים משותפים עם יהודים אסורים.
לנוצרים אסור להשתתף בחגים יהודיים, בחתונות או בהלוויות.
נישואין מעורבים אסורים.
ליהודים אסור להעסיק עבדים ומשרתים נוצרים, ולא מיניקות נוצריות.
יהודים חייבים במעשר לכנסייה המקומית.
יהודים לא יכהנו במשרות ציבוריות.
אסור ליהודים להיראות בציבור בשלושת הימים שלפני חג הפסחא.
אסור ליהודים לעבוד בפומבי בימי ראשון ובחגים נוצריים.
אסור ליהודים להלוות בריבית גבוהה מדי.
יהודים, גברים ונשים, חייבים ללבוש בגדים שונים מלבוש הנוצרים, או לענוד סימן מיוחד.
הגנה על יהודים:
אסור לכפות על יהודים טבילה.
אסור לפגוע ביהודים או להרוג בלי פסק דין.
אין לשנות את מנהגי היהודים.
אין להפריע את החגים היהודים.
אסור להיכנס ואסור לגרום נזק בבתי עלמין יהודים.
אין להאשים יהודים בשימוש בדם לצרכי פולחן דתי.
חוק הקאנון בדבר ליהודים חדר לארצות אוסטריה באיטיות יחסית. יכולתן של המועצות לכפות את תקנותיהן הייתה מוגבלת. לעתים יכלו להכריז כי כל מגע עם יהודים הוא חטא, כמו למשל התייעצות עם רופא יהודי. אך כשהגיעו הדברים לפעילות שהייתה תלויה ביהודים, למשל הלוואות, לא יכלו המועצות לאסור אותה באופן ישיר, ואיימו בחרם על הנוצרים שיקשרו קשרים עם יהודים. ישנן עדויות רבות לכך שלא תמיד היו לתקנות אלה שיניים. גם אנשי כמורה היו לעתים לקוחות קבועים של מלווים בריבית יהודים, ביניהם אנשי מנזר קלוסטרנויבורג, והבישופים של במברג. אפילו הקיסר פרידריך השלישי העסיק רופא יהודי. תקנות אחדות - כמו האיסור למנות יהודים למשרה ציבורית, או קבלתם כעדים בתביעה אזרחית - אפשר היה ליישם רק בעזרת הרשויות האזרחיות. הכנסייה איימה בחרם על נוצרים שלא צייתו לתקנות ביחס ליהודים.
חוק המלך
עד לחקיקתו של דוכס אוסטריה וסטיריה פרידריך השני לבית באבנברג (1210 - 1246), לא הייתה חקיקה כוללת של השלטון החילוני לגבי זכויות היהודיות שתחת שלטונו. לקראת סוף המאה ה- 12 ותחילת המאה ה- 13 יכלו יהודים בודדים להגיע לעמדות גבוהות, ולהעסיק משרתים נוצרים, על אף שהדבר נאסר בחוק הקאנוני. הותר להם לייסד קהילות, בייחוד בווינה, בקרמס ובווינר-נוישטאט, שם קיבלו אוטונומיה ניהולית וחקיקתית מלאה.
הפריבילגיות הן עדות מעניינת לתקנות על פעילותם העסקית של היהודים, תקנות שנועדו להגדיל את הכנסות האוצר המלכותי. החקיקה היוותה ניסיון לצמצם תחרות, שינתה את החוק הכללי בנוגע לחובות ומשכונות, כך שיוכלו היהודים להמשיך בעסקיהם, לסייע בעסקאות ולהגן על היהודים.
הפריבילגיה של 1238
מסמך זה הוא למעשה אישרור של הפריבילגיה שהעניק הקיסר פרידריך השני בשנת 1236 לכל יהודי האימפריה. מעמדם המשפטי של יהודי וינה השתווה לזה של יהודי האימפריה הגרמנית, והם עברו תחת חסות הקיסר. מסמך הפריבילגיה נפתח בהצהרה שהיהודים הם "משרתי המחוקק", ושייכים לקיסר.
הרקע הפוליטי לפריבילגיה זו הוא העימות שבין פרידריך השני לבין דוכס אוסטריה וסטיריה מבית באבנברג. על הדוכס הוטל חרם קיסרי בשנת 1237 והקיסר כבש חלקים משטחי אוסטריה, וגם מווינה. כשנחלשה קואליציית הקיסר, ניסה למשוך את יהודי וינה, שזכויותיהם הוגבלו על ידי תושבי וינה, לצדו, על ידי הענקת הפריבילגיה.
אחרי נפילת וינה ב- 1240 והשתלטותו המחודשת של הדוכס על השטחים שנכבשו, בוטל החוק הקיסרי והדוכס פרידריך השני הוציא פריבילגיה ליהודי וינה, אשר לה נודעה השפעה רבה על פריבילגיות דומות שנגעו ליהודים באזורים סמוכים, ונותרה בתוקף עד שנת 1420.
פריבילגיה מאת הדוכס פרידריך השני ליהודי השטחים האוסטרים, 1244
פריבילגיה זו כוללת בעיקר תקנות בעניינים כלכליים, מה שמעיד כי היהודים, שעד אז היו בעיקר סוחרים, נחשבו מעתה למתווכים בענייני כספים.
א. החוק האזרחי
משכונות
היהודים היו מוגנים בפני ההאשמה כאילו לא יציעו משכון שברשותם. אם בעל חוב תבע כי המשכון יוחזר עבור תשלום קטן מזה שנקבע על ידי היהודי המשכונאי, יכול היה היהודי להישבע. גם נוצרי יכול היה להישבע, אם האשים אותו יהודי שלקח ממנו משכון ולא השיב. היהודים יכלו לקבל כל דבר כמשכון, חוץ מבגדים מוכתמים, משום שהיו קשורים ברצח ושימשו כראייה לעלילת דם. אם ניזוק הרכוש הממושכן בדליקה, או נגנב, היה על היהודי להוכיח שגם רכושו שלו ניזוק, ואז לא היה חייב בפיצוי. אם נפדה המשכון בלי ששולמה הריבית, מותר היה ליהודי להוסיף ריבית מצטברת כעבור חודש. אם לא נפדה המשכון בתוך שנה, רשאי המשכונאי למכרו באישור של שופט יהודי, אם ערכו היה נמוך מהקרן והריבית. אם לא נפדה בתוך שנה או יותר, שייך המשכון למשכונאי.
הייתה גם תקנה שנקראה Hehlerrecht, אשר ספגה לימים ביקורת קשה. רשאי היה משכונאי יהודי לקבל משכון מבלי לבדוק אותו. אם נתברר כי החפץ גנוב, היה על היהודי להישבע כי לא ידע על כך, ולא היה מאבד את הריבית על ההלוואה.
ב. החוק הפלילי
על פי הפריבילגיה, יהודים יכולים לעמוד לדין רק בבית הכנסת. רק הדוכס עצמו יכול להוציא הזמנה לדין. השופט לא היה שופט העיר, כי אם שופט מיוחד ליהודים ("Iudex Iudeorum"). רק במקרים של פשעים חמורים, יכול היה הדוכס להתערב בפסיקה. עונשים חמורים נכונו לנוצרים שפגעו ביהודים, גרמו נזק לאתר או לחפץ יהודי, או חיללו מועד יהודי. ביטויי בוז כלפי בית הכנסת נענשו בקנס, והעונש על חילול בית עלמין יהודי היה מיתה.
מתן עדות
הדוכס הבטיח שתישמענה עדויות מעורבות מפי נוצרים ויהודים, כדי להבטיח הליכים הוגנים. בעדויות של תביעות אזרחיות, התקבלו שבועות ומסמכים כהוכחות. הצד המתלונן חייב היה להביא עדים יהודים ונוצרים. יהודי יכול היה להוכיח את נכונות טענתו במסמכים ובחותם. הן הנוצרים הן היהודים היו נשבעים על חפותם, אם לא הייתה הוכחה אחרת.
פריבילגיה מאת מלך בוהמיה אוטוקאר השני פרמישל (1251 - 1282)
חצרו של מלך בוהמיה נזקקה לסכומי עתק, ולכן שאף המלך לשאת חן בעיני אנשי הכספים, היהודים. בשנת 1254 העניק ליהודי בוהמיה, מורביה, אוסטריה וסטיריה את הפריבילגיה שקיבלו מפרידריך השני (1244), בתוספת איסור להאשים את היהודים ברצח למטרות פולחן. ב- 1255 חודשה הפריבילגיה בקרמס, ואושרה שוב ב- 1262, בתוספת שינוי חשוב בדבר פטור ממס על הריבית.
המאה ה- 14 וה- 15
מקומם של היהודים במאבקי הכוח שבין הדוכס לאצולה הוא אספקט חשוב בחקיקה. למרות נסיונותיהן של משפחות האצולה לקבל סמכות על היהודים, כדי להיות קרובים לצלחת ההלוואות, הצליח הדוכס לשמור לעצמו את הסמכות והחסות על היהודים. כך הצליח להשפיע על אזורים שלא השתייכו ממש לשטח הבסבורגי, ולנצל את כוחו זה במאבק נגד משפחות אצולה שנאבקו לעצמאות אך היו שקועות בחובות למלווים בריבית יהודים. השינוי מבעלות פרטית למערכת פיאודלית הוסיפה לכוחו של הדוכס. בשנים 1300 – 1400תרם, איפוא, מעמדם המיוחד של היהודים לתהליך המעבר מבעלות פרטית לשליטה הבסבורגית.