בקהילות היהודיות שחיו באוסטריה בימי הביניים, אשר היו קטנות למדי, קשרים עם השכנים הנוצרים היו דבר מובן מאליו. יהודים גרו בבתי נוצרים, ביקרו בבתי השכנים, שתו ואכלו מכליהם, והפגינו אמון וכבוד הדדיים. הרב יעקב מולין סיפר כי הוא ועמיתו הרב אהרון בלומליין ביקרו בישיבה בווינה, והתאכסנו בבתי נוצרים ושתו מכוסותיהם. הרב איסרליין נהג להשתמש בכלים משלו בנסיעותיו.
נוצרים השתתפו בחגי שכניהם היהודים ובשמחותיהם, והביאו להם אוכל. בחגים, ובעיקר ביום השני לחג, נהגו הנוצרים להביא לשכניהם לחם, ביצים טריות, פירות, ועופות חיים. המנהג עורר שאלה הלכתית האם יש לקבל מנחות אלה או לא. הם שיחקו בקלפים יחד וסייעו זה לזה בדלקות או התקפות, גם אם היה כרוך הדבר בחילול השבת. היהודים השתתפו בהגנה על מקומות מגוריהם. בווינר-נוישטאט, לדוגמה, נלחמו היהודים באויב שצר על העיירה, וכל המלאכות האסורות בשבת הותרו. מקור מן המאה ה- 15 מדגיש כי היהודים השתתפו בבניית ביצורים להגנת העיר. "עיר בה חיים יהודים הייתה בסכנת השמדה וכל התושבים דאגו פן תיכבש בתקיפה או בתחבולה. וניתנה פקודה לחזק את הביצורים ולהציב שומרים יום ולילה. כעת קראו הרשויות גם ליהודים להשתתף כמיצב יכלתם בבניית הביצורים". ידוע גם על יהודים שאחזו בנשק: "לפתע הופיע בשערי העיר צבא אויב, שרצה לבזוז ולקחת את הבקר שלל. כשאחזו האזרחים בנשק להגן על עצמם ולהציל את הבקר, שאל ראובן משמעון חליפת שריון וכלי נשק כדי לסייע לאזרחים לעצור בעד האויב ".
חוקי היהודים אסרו על מגע קרוב מדי עם הנוצרים. נישואין מעורבים או יחסי מין עם לא-יהודים היו אסורים, האכילה בצוותא לא נתאפשרה בשל חוקי הכשרות, וחל איסור חמור על השתתפות, אפילו עקיפה, בעבודת אלילים. ככתוב בתלמוד, "ועל יינם משום בנותיהם…" (עבודה זרה עמ' 36 ב').
תפיסות מתבדלות כאלה, שצייתו לחוקי התלמוד והמקרא, עוררו בעיות בקהילות ימי הביניים, משום שרק בקהילות הגדולות ניתן היה להימנע מקשרים עם לא-יהודים. חכמי היהודים במאה ה- 11 וה- 12 הבינו את הבעייה, והשכילו למצוא דרכים למתן את האיסורים כדי לאפשר קיומם של קשרים עסקיים בין יהודים לבין לא יהודים. איסור המסחר בחגים נוצרים בוטל וחוקי ההלוואה במשכון הוקלו. מנוחת השבת תרמה אף היא לבעיות עם האוכלוסייה הנוצרית. ראש העיר בווינר-נוישטאט ציווה פעם על יהודי להשיב משכון לבעל חוב נוצרי, בשבת. הרב איסרליין התיר זאת בתנאי שלא ייגע המלווה בכסף שהושב. לא אחת נתנו מלווים יהודים ללקוחותיהם מפתחות למרתפים ולשידות, כדי שיוכלו להשיב לעצמם את המשכון בשבת.
רבנים וגדולי תורה באותה תקופה חוזרים ומלינים על אי ההקפדה של בני דורם, מה שמעיד על פער בין החוקים הנוקשים לבין דרישות היומיום. החברה היהודית מצאה עצמה תחת לחץ להגמיש ולשנות את חוקיה, וזה היקשה על המאמץ לשמר את זהותה הייחודית. במאה ה- 12 ניכרת נכונות מסויימת לפשרות, אולם בשלהי ימי הביניים הלכה הקהילה היהודית והסתגרה, כתגובה ללחץ הגובר מצד החברה הנוצרית.
גם מן הצד הנוצרי הייתה נטייה למנוע קשרים עם יהודים, באמצעות חוקת הכנסייה (קאנון). במאה ה- 13 נכנסו כמה תקנות לחוקה החילונית, אולם רק במאה ה- 15 החלו עיירות לקבוע בחוק תקנות על קשרים חברתיים, כמו למשל בנושא הימורים, רחצה משותפת, יחסי מין, או השתתפות בשמחות וחגיגות של בני הדת האחרת.
האיסורים ההדדיים הרבים מעידים כי התקיימו קשרים אישיים ולא פורמליים בין יהודים לנוצרים, ואין לדעת האם כל הצווים והחוקים אכן כובדו. הם מעידים בבירור כי הייתה משיכה ואף סקרנות כלפי היהודים ומנהגיהם )הארכיבישוף של זלצבורג ידע כי היהודים מאמינים שהמזוזה במשקוף הדלת מרחיק שדים ורוחות רעות, ולכן ביקש לקנות מזוזה לעצמו, וקבע אותה בפתח ביתו. )מנהגי מהריל, 593, מס' 4(. לכל הפחות הייתה היכרות מסויימת על רגישויותיה של כל קבוצה. )הרב איסרליין נשאל, האם מותר ליהודים להרים את הכובע כמחווה של כבוד לכמרים אשר סמל הצלב על בגדם, כדי שלא ייחשדו במתן כבוד לצלב. הוא משיב, כי בילדותו "חי בווינה כומר פרוסי )חבר במסדר אבירים(, שהופקד על ניהול כל הרכוש הפרוסי בעיר. לכל הכמרים ממסדרו היה צלב על בגדם. הוא ידע כי יהודים שביקרו אותו בענייני עסקים לא יוכלו לחלוק לו כבוד למראה הצלב, ונהג להצניע את הצלב בקפל בגדו כדי להקל עליהם לחלוק לו כבוד. בבית הכנסת של מרבורג, שהייתה שייכת לדוכסות סטיריה, נשמרו כמה מקומות לנוצרים שביקרו במקום לעתים.
היו מנהגים ומצוות שאי אפשר היה לקיים ללא סיוע מצד הנוצרים, למשל "גוי של שבת" שהדליק את האש וחלב את הפרות ביום השבת. לפני חג הפסח מכרו היהודים את החמץ במחיר סמלי לנוצרים. בשל חוקי הכשרות, נדרשה זהירות כשלא-יהודים הכינו ארוחות. רבנים רבים התירו קניית חמאה, גבינה, וכרוב כבוש מנוצרים, אך לא לסעודות חג.