עיתונות (מאה 19 – 20)

יהודים מילאו תפקיד חשוב בהתפתחות העיתונות בווינה מאז שנת 1848. לפני המהפכה היו בווינה רק שלושה עיתונים יומיים, ממשלתיים ומצונזרים. הפרסום הלא מצונזר הראשון, שהיה פניה לסטודנטים שהובילו את מהפכת 1848, הביא תהילה למחברו, לודוויג א. פרנקל, עורך העיתון הספרותי-ליברלי "זונטאגבלאטר" מאז 1842. העיתונאים היהודים אוגוסט זילברשטיין ואדולף בוכהיים שערכו יחדיו את "סטודנטנקורייר" הרדיקלי, נאלצו לגלות מהמדינה, וד"ר הרמן ילינק, שכתב עבור העיתונים Allgemeine Oesterreichische Zeitung and Der Radikale "" ו"", הוצא להורג. פרסום נפוץ יותר היה היומון הצנוע הדמוקרטי והזול "דר גרדאוס" של הבנקאי ברנהרד פרידמן שדרכו החדשנית למכור עיתונים במכוניות מקושטות הוכיחה עצמה מעל ומעבר. ה"אוסטדויטשה פוסט" של איגנץ קורנדה נטה לכיוון חוקתיות, צנטרליזם ופאן-גרמניות וקידם שוויון זכויות ליהודים. אדוארד וורנס (לשעבר וולף ארנס) ערך את כתב העת השמרני des oesterreichischen Lloyd שהפיץ רעיונות אנטי מהפכניים.

העיתון החשוב ביותר, ששמר על כוחו במשך כמה עשורים ושימש מודל גם לאחרים, היה "די פרסה", עיתון מודרני לגמרי. המהפכה שינתה את העיתונים האוסטרים לא רק בתוכן אלא גם במראה מושך יותר עם סידור מודרני והבנייה ברורה, מידות שונות ומחירים שווים לכל נפש. בעליו (הלא יהודי) של "די פרסה", אוגוסט צנג, העסיק את הכותבים הטובים ביותר. ד"ר לאופולד לנדשטיינר ערך את העמודים הפוליטיים. הירונימוס לורם (שם עט: היינריך לנדסמן) הופקד על הפיליטון, שבמהירה משך קוראים רבים גם מחוץ לווינה. לנדשטיינר עזב את העיתון אחרי מחלוקת עם צנג ולבסוף ייסד עיתון בוקר פופולרי מאד, "מורגןפוסט", ששילב סטנדרטים סגנוניים גבוהים עם קידום מכירות ותפוצה גבוהה באמצעות נובלות בהמשכים. משנת 1855 ואילך מוריץ שפס ערך את ה"מורגנפוסט". בשנת 1867 עזב, ויסד את ה"נויה וינר טאגבלאט". ריב נוסף עם צנג בשנת 1864, גרם לכמה עיתונאים חשובים, ביניהם ד"ר מקס פרידלנדר, בן דודו של פרדיננד לסל, לעזוב את ה"פרסה" ולייסד את "די נויה פרייה פרסה", שזכה להצלחה מיידית: התפוצה עלתה מ- 4,000 עותקים בשנת 1864 ל- 35,000 בשנת 1873.

ה"נויה פרייה פרסה" וה"נויה וינר טאגבלאט" היו העיתונים המשפיעים ביותר של הליברליזם בתחומי האימפריה ההבסבורגית. העיתונות הליברלית הייתה הישג יהודי ורבים ניסו להבין את סוד השפעתה. טענו כי הם בנו והרסו קריירות פוליטיות; העיתונים הקתוליים תיעבו את הליברליזם והחילוניות שלהם; ראש עיריית וינה ד"ר קארל לוגר טען כי העיתונות היהודית-ליברלית הייתה אשמה עיקרית ביצירת אנטישמיות אוסטרית משום "השחיתות והטרור" שלה; וקארל קראוס סבר כי מוריץ בנדיקט (העורך היהודי של ה"נויה פרייה פרסה") אשם בגרימת מלחמת העולם הראשונה ובהנצחת תוצאותיה יותר מכל מדינאי או גנרל שהיה מעורב בה ישירות. בחוגים הספרותיים הייתה השפעת ה"נויה פרייה פרסה" עצומה ללא ספק. לא היה כמעט כותב חשוב שלא כתב לפיליטון שלו. ד"ר תיאודור הרצל דיווח ממשפט דרייפוס כעורך המוסף הספרותי בפריז אולם היה עליו להמשיך בפעילות הציונית מחוץ למשרד העורך משום שמעסיקיו, אף שהיו יהודים והעסיקו עיתון בעל צוות יהודי גדול, ביקשו להימנע מזיהוי עם אינטרסים יהודים.

המתחרה החזק ביותר של ה"נויה פרייה פרסה" היה ה"נויה וינר טאגבלאט". מוריץ שפס ידע כיצד לספק את רוח הזמן המסחרית ורודפת השגשוג. העיתון היה מחוייב לליברליזם, למטרות טובות, והייתה לו גם נטייה פרנקופילית. הישגו הגדול ביותר היה גיבוי שנתן לקמפיין נרחב למען שימור יערות וינה בתור חגורה ירוקה סביב לעיר. השקפותיו בענייני חוץ השפיעה על חשיבתו של נסיך הכתר רודולף והעיתון היה גאה להכריז על עצמו כ"קול הדמוקרטי" , בכל גיליון, עד ליום 12 במרץ 1938.

ה"נויה פרייה פרסה" וה"נויה וינר טאגבלאט" שרדו את מלחמת העולם הראשונה, אולם כשניסו להתמודד עם הנושאים המהותיים אחרי המלחמה, דהיינו הבעיות החברתיות הבוערות והשאלה הלאומית, נתקלו בקשיים.

הבטאון הרשמי של הדמוקרטים הסוציאליסטים האוסטרים, ה"ארבייטר צייטונג" , נחשב לדוגמא המשובחת ביותר לעיתונות בקרב האינטרנציונלים הסוציאליסטים. יסדו אותו ויקטור אדלר ופרידריך אוסטרליץ, היה העורך כשהעיתון זינק מתפוצה של 5,000 ,ליומון משפיע עם יותר ממאה אלף מנויים. על סדר היום שלו היה קידום צדק חברתי מבית ושלום אירופי מבוסס על סולידריות של תנועת העבודה הבינלאומית. יורשו של אוסטרליץ היה אוסקר פולק, שמשימתו הקשה הייתה להוציא את העיתון בשנים האחרונות לקיומו החוקי. אחרי שנת 1934, כשאסר השלטון הנוצרי-קונסרבטיבי על פי חוק את הסוציאליזם, יצא העיתון בחוץ לארץ והוברח אל אוסטריה. הסוציאל-דמוקרטים הוציאו גם את היומון הפופולרי "קליינה בלאט", שערך ד"ר יוליוס פון בראונטל, עם חדשות מקומיות, דיווחים משפטיים וקריקטורות.

עיתונים נפוצים אחרים היו "קרוננצייטונג" המצליח, שערך לאופולד ליפשוץ: 250,000 קוראים באמצעות קידום מכירות, פרזנטזיות פופולריות וחומר קריא וקל. יעקב ליפוביץ קידם את ה"נויה וינר ג'ורנל" על ידי חלוקה חינם של גיליון יומי 200,000 עותקים במשך כמה שבועות בשנת 1893, אך אווירת שחיתות שררה בעיתון למן ההתחלה. ה"אילוסטריירטה אקסטרבלאט" של א. פ. ברג ופרנץ י. זינגר התמקד בעניינים מקומיים, העדיף תמונות על פני טקסט והוציא גם חומרים חזותיים דרמטיים. ה"בולבאר פרס" היה מאפיין דומיננטי בשנותיה הראשונות של הרפובליקה האוסטרית. דוגמא מעניינת היה "דר אבנד" (הערב), שיסד קארל קולברט הקשיש, בנה של אחת המשפחות העשירות בווינה, שהעסיק את העיתונאי הרדיקל ברונו בריי שגדל בבית אורתודוכסי נוקשה, ותפס את הסוציאליזם שלו כמבוסס על רעיון הצדק התנ"כי. פריי נהיה לימים עורך העיתון הקומוניסטי "פולקשטימה" ואת "הערב" ערך אלכסנדר וייס הידוע לשמצה, שהקדיש את העיתון לסנסציות בלתי מרוסנות. אימרה בקשי נהיה מגנט לצהובונים, אך לא לאורך זמן, בשנות ה- 20 הייתה הנוסחה שלו כעורך רדיפת סנסציה, בתוספת סחיטה. הוא איים על אנשי ציבור בפרסום עדויות מפלילות אם לא ישלמו. לבסוף אולץ לוותר על עיתוניו ולעזוב את וינה אחרי שקארל קראוס הוביל קמפיין נגדו.

יהודים לא ערכו וכתבו עיתונים רק לציבור הרחב אלא גם עבור קהל יהודי. מאפריל 1848 ועד אוקטובר 1849 יצאו לאור גיליונות של "הביטאון הראשי לחופש דת, תרבות, היסטוריה וספרות יהודית".

"השבועון אוסטריה" נוסד על ידי הרב ד"ר יוזף ש. בלוך בשנת 1884 ויצא לאור עד 1920. כותרת המשנה "ביטאון ראשי לעניינים יהודיים קולקטיביים" הדגיש את שאיפתו של בלוך לאחדות בקרב הקהילה היהודית. ה"שבועון" היה פורום לדיון ב"שאלה היהודית" ולמאבק באנטישמיות ועודד יהודים באוסטריה לפתח ספירה רוחנית ופוליטית משלהם. בלוך רצה ביטוי חזק יותר לזהות יהודית וניסה להנחיל לקוראים היסטוריה וערכים יהודים.

השבועון" האמת" היה עיתון ביקורתי מתבולל שביקר את הציונות, אותה כינה המקבילה לסוציאליזם לאומני גזעני. לעתים פרסם מאמרים על התקפות של ערבים בארץ ישראל והזהיר שלעולם לא יהיה שלום בארץ הקודש עד שיהיו בה זכויות שוות לערבים וליהודים.

ה"ווינר מורגנצייטונג" היה היומון הציוני היחיד באירופה הדוברת גרמנית מייסודו עד לסגירתו ב- 1927. יורשו, השבועון "דה שטימה" (הקול) היה קולו של הזרם המרכזי בציונות כפי שיוצג בועידה הארצית באוסטריה. העיתון של פועלי ציון נוסד בשנת 1907 וניסה לגשר בין ציונות לסוציאליזם מרקסיסטי. "העולם החדש" היה עיתון הרוויזיוניסטים הציונים שערך רוברט שטריקר, ו"הדרך היהודית" היה ביטאון הציונים הרדיקלים. תיאודור הרצל יסד את "העולם" בשנת 1897. אחרי מותו המשיך העיתון לצאת זמן מה בקלן, צרפת, מרטין בובר היה אחד הכותבים . כששב לווינה בשם "העולם החדש" יצא לאור עד 13 במרץ 1938. בשנת 1947 גאורג קונסטלינגר החייה שוב את העיתון כ"עולם החדש המאוייר". כיום עוסק העיתון בעניינים יהודים בעיקר לקהל קוראים לא-יהודי וגם בנושאים פוליטים אקטואלים ופעולות שיקום באוסטריה, בישראל ובקהילות יהודיות במזרח אירופה.

עיתונים עבריים: "השחר" (1868 – 1884), "מביט" ו"מביט לישראל" (סוף שנות ה- 70), "ממזרח וממערב" (שנות ה- 90) והשבועון "העולם", בו כתבו בין היתר חיים נחמן ביאליק ונחום סוקולוב. בשנת 1923 הופיע השבועון היידי "עיתון הבוקר היהודי" והירחון הספרותי "אונהויב" (שלא האריך ימים), שהיה כתוב יידיש באותיות לטיניות. "יודישה פרסה", עיתון הקהילה האורתודוכסית, יצא לאור בשנות ה- 30 של המאה העשרים.