המוזיקה הדתית שהלחין סלומון זולצר (1804 – 1890), חזן ומוזיקאי אוסטרי, הושמעה בבתי כנסת בכל העולם המערבי ונהייתה לחלק בלתי נפרד מרפרטואר החזנות. זולצר נולד בהוהנמס (פוראלברג), הוזמן לווינה בגיל 22 לשורר כחזן בחנוכת בית הכנסת החדש בזייטנשטטנגאסה ונשאר בתפקיד במשך 55 שנים. יחד עם הרב יצחק נוח מנהיימר (1865 – 1973) היה אחראי לעיצוב מחדש של הליטורגיקה בקהילת וינה. זולצר, זמר יוצא מן הכלל ותלמידם של אמנים נודעים, ניסה לשלב בין מלודיות מסורתיות לבין עונג אסתטי. "ברצוני להשיבן לצורה הטהורה המקורית – מבחינה מוזיקלית וטקסטואלית – בצורה שתתאים לחוקי ההרמוניה". יהודים ולא-יהודים באו לזייטנשטטנגאסה לשמוע את זולצר שר משיריו הגרמניים. "אני מבין כעת לראשונה את המוזיקה של עצמי, ומהו שנותן משמעות למילות שירי." המלחין פרנץ ליסט נמנה על מעריציו. זולצר פרסם יצירות שלו ויצירות ששר בשני כרכים של "שיר ציון".
באוזני חלק מהיהודים בווינה הייתה המוזיקה של זולצר "מתבוללת" מדי ולא יהודית, אך אחרים ביטאו עוד קודם לכן את טעמם המוזיקלי בעשותם מנויים לקונצרטים של מוצרט. בשנת 1825 פנתה הקהילה היהודית אל בטהובן בבקשה להלחין קנטטה עבור חנוכת בית הכנסת באותה שנה, והוא סירב. פרנץ שוברט כתב עבור מקהלת בית הכנסת את תפילת "טוב להודות".
רבים מהשירים הווינאים (וינרלידר), שהיו קלים יותר ואהובים על מליוני וינאים, הולחנו על ידי יהודים, והושמעו במסיבות גן. נזכיר את גוסטב פיק, מחבר "פיאקרליד", את אדולפי הירש ואת אלכסנדר קרקראואר שהשווה את וינה אהובתו לגן עדן. בימי מלחמת העולם הראשונה היה על שירים מסוג זה לבטא פטריוטיות. דוגמא מובהקת היא "בחוץ, בפארק שנברונר" של פריץ גרינבאום וראלף ברנאצקי (1884 – 1957) , שמהלל את הקיסר פרנץ יוזף ומבטיח לו שהעם יתאמץ כדי ש"הג'נטלמן היקר הזקן" יוכל לישון בשקט בארמון שנברון.
גם בתחום האופרטות כיכבו יהודים. מוצאו היהודי של ריכרד שטראוס אמנם שנוי במחלוקת, אך היו גם אחרים, כמו מלחין האופרטה הבולט לאו פאל (1873 – 1925), אדמונד אייסלר (1874 – 1949), אוסקר שטראוס (1870 - 1953) וכותב הליברית ויקטור לאון – אשר שמותיהם הם חלק בלתי נפרד מהאופרטה הווינאית.
גוסטב מאהלר (1860 – 1911) בא לווינה מבוהמיה בגיל 15 כדי ללמוד באקדמיה למוזיקה, שם נתגלה כשרונו הענק על ידי מלחין האופרה קארל גולדמארק (1830 – 1915). משרתו הראשונה הייתה כמנצח בבאד האל. הוא שב לווינה לכהן במשרה קבועה בשנת 1897. בעשר שנותיו בהנהלת האופרה של וינה חולל שינויים עמוקים בהופעות ובסטנדרטים. הוא שאף למצוינות, והוכיח עצמו הן כמנהל הן כמוביל מוזיקלי. מנצחים מאסכולתו שימרו אידיאלים אלה: ארתור בודנצקי, אוטו קלמפרר וברונו ולטר. כמלחין, היה מאהלר אחרון הסימפוניסטים האוסטרים המפורסמים. "שיר האדמה" שלו והסימפוניה התשיעית רמזו על המהפכה המוזיקלית, העתידה להגיע לשיאה עם שיטת שנים-עשר הטונים של שנברג. את הקשר הראשון בין מאהלר לבין שנברג יצר אלכסנדר פון זמלינסקי, בן למשפחה יהודית ספרדית, שלימד את שנברג ואת אלמה שינדלר, לימים אשתו של מאהלר.
יצירתו המוקדמת של ארנולד שנברג (1874 – 1951) קשורה קשר הדוק לאוסטריה ולצליליה המסורתיים. בשנת 1922 החל בכתיבת הדרמה "דרך התנ"ך", שבישרה את האופרה "משה ואהרן". אחרי שחש על בשרו את האנטישמיות, במהלך חופשה בזלצבורג ואחר כך בברלין, החליט להקדיש חלק גדול מיצירתו לנושאים יהודיים. הוא פעל בחוג בווינה בו השתתפו בין היתר דוד יוזף באך, אגון וולס (1885 – 1974), ארווין שטיין, פאול ש. פיסק, היינריך יאלובץ והאנס אייסלר (1898 – 1062). גם אריך וולפגנג קונגולד (1897 – 1957), שהצלחתו הראשונה כמלחין הייתה בטריו לפסנתרים בגיל 12, רודולף רתי (1885 – 1957), וארנסט קרנק תרמו רבות למוזיקה המודרנית.
וירטואוזים יהודים במאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20: איגנץ מושקלס (1794 – 1870) שבילה חלק משנות יצירתו המכריעות בווינה, אדוארד שטויירמן, רודולף סרקין, הפסנתרן אלפרד גרינפלד, רודולף קוליש, הצ'לן דוד פופר והכנר המפורסם יוזף יואכים.
מייסד בית הספר הווינאי למוזיקולוגיה וראש החוג למוזיקולוגיה באוניברסיטת וינה בשנים 1882 – 1927 היה גואידו אדלר (1855 – 1941). חלוץ מוזיקולוגי זה המשיך בעבודה ובמחקר עד שנת 1938, שאז נאסר עליו ללמד ולפרסם. אמיל הרצקה, שהפך את "יוניברסל אדישן" לחברה מובילה, היה המו"ל העיקרי של הסגנונות המוזיקלים החדשים.