שני הזרמים האסתטים העיקריים בווינה של תחילת המאה העשרים היו "יוגנדשטיל" (סגנון עיצוב) וחברת "וינר ורקשטטה" לרהיטים ולעיצוב. לודוויג האוושי ניסח את המוטו למבנה החדש של תנועת הסצסיון האמנותית: "עבור התקופה זו אמנות, עבור האמנות זו חירות." העיתונאית ברטה צוקרקנדל הייתה תומכת נלהבת, ובטרקלינה התקיימו השיחות הראשונות על ייסוד תנועת הסצסיון. היא הזמינה לווינה את הפסל הצרפתי הגדול אוגוסט רודן, וקיימה קשרים טובים בחוג התרבותי הווינאי.
לתנועות אלה השתייכו אויגן יטל, מקס קורצוויל, אמיל אורליק ומקס אופנהיימר, כולם אמנים ממוצא יהודי. אולם, יהודים משכילים ממעמד גבוה היו בדרך כלל פטרוני אמנות. לא מעט גבירות-חברה שצייר גוסטב קלימט היו מרקע יהודי. קארל ויטגנשטיין, אביו של לודוויג, מימן, כך טוענים, את ייסודה של תנועת הסצסיון. חברת וינר ורקשטאטה, החברה המובילה לריהוט ועיצוב, נתמכה בעיקר על ידי פריץ וארנדורפר, בנו של יצרן טקסטיל יהודי.
טינה בלאו (1845 – 1916) הייתה אימפרסיוניסטית וידידתו של אמיל יעקב שינדלר, אביה של אלמה מאהלר. ריכרד גרסטל, שנולד בווינה בשנת 1883, היה אקספרסיוניסט מוקדם מבטיח, ששלח יד בנפשו בגיל 25 בשל אהבתו הנכזבת למתילדה שנברג. צייר נוסף יהודי היה מקס קורצווייל, שהתאבד גם הוא, בשנת 1916. הוא התפרסם בשל דיוקנו של הרצל הצעיר. אמנים יהודים אחרים ממקומות אחרים בממלכה שחיו ועבדו בווינה: מאוריצי גוטליב, איזידור קאופמן, יהודה אפשטיין ולאופולד הורוביץ.
יהודים שימשו פטרונים חשובים של אדריכלות מודרנית: החייט ומעצב הבגדים לאופולד גולדמן (מחברת גולדמן וסאלאץ') היה ממונה על בית לוס בכיכר מיכאלר. האדריכל אוסקר מרמורק תמך בדרכו של הרצל והיה פעיל בקהילה היהודית של וינה. מקס פליישר ידוע בעיקר בשל בתי הכנסת שהקים בווינה ובמקומות אחרים. אחרי מלחמת העולם הראשונה פעלו פאול אנגלמן, שהיה עוזר של לוס ועמית של ויטגנשטיין, יוזף פרנק ואוסקר שטרנד, מעצב הבמה הראשי של מקס ריינהרדט.