וינה כולה, שתמיד עסקה בהתלהבות בסצנת התיאטרון התוססת שלה, הייתה שקועה בהימורים ובניחושים: מיהו מחברו האלמוני של המחזה " Die Wilddiebe מסיג הגבול, שהוצג בבורגתיאטר היוקרתי, התיאטרון המפורסם ביותר בווינה, בשנת 1889 תיאודור הרצל בראשית דרכו, היה אחד הכותבים. הוא שרקם את סיפור הסודיות ועקב בשעשוע אחר הניחושים הפרועים, שהותירו את אוהבי התיאטרון הווינאיים נרגשים במשך עונה שלמה. הרצל ומחזאים יהודים אחרים כמו ארתור שניצלר, פליקס זלטן או הוגו פון הופמנשטאל כתבו בגרמנית לקהל בורגני, ומחזותיהם הועלו על במות שהוקדשו לתרבות הגרמנית. שחקנים יהודים כמו אדולף באון פון זוננטל, שהקיסר פרנץ יוזף העריץ והציל אותו כשכמעט נעצר על ידי משטרת הצאר במהלך עבודה בריגה משום שלא השיג אישור שהייה ברוסיה, אליזבת ברגנר, והדי לאמאר, שהפכה לכוכבת הוליוודית, כולם כיכבו במחזות ובסרטים שמשכו את קהל גדול חובב תרבות.
היהודים היו קהל נלהב של התיאטרון הווינאי. בני המעמד הבינוני אהבו את הבורגתיאטר, ודוברי היידיש שמרו אמונים לתיאטראות וקברטים צנועים ועממיים יותר ברובע לאופולדשטאט. תשוקה זאת לתיאטרון הייתה לעתים למורת רוחה של ההנהגה הדתית היהודית. במיוחד עוררו התנגדות מחזות בנושאים יהודיים. רבני וינה אסרו לראות קומדיה חסידית שביים מוריס הורוביץ ברינגתיאטר, ומחזות מאת אברהם גולדפאדן בתחילת שנות ה-90 של המאה ה- 19.
מקס ריינהרדט, שנולד בשם מקס גולדמן בשנת 1873 בבאדן, היה מייסד ה"רגיתיאטר". אחיו אדמונד תמך בו כספית, והוא הקים תיאטרון ענק בברלין שהופיע בכל העולם. בשנת 1920 הקים יחד עם ריכרד שטראוס והוגו פון הופמנשטאל את "פסטיבל זלצבורגר", שמשך – ועדיין מושך - קהל ענק. בעבודתו התמקד בעיקר באקדמיות לתיאטרון בברלין, בווינה ומאוחר יותר גם בהוליווד. כמעט כל השחקנים והשחקניות דוברי-גרמנית החשובים של התקופה למדו או עבדו אצלו. השפעתו הייתה גדולה על כל הדור ההוא בתיאטרון.
בסוף שנות ה- 80 של המאה ה- 19 התחיל לפעול בווינה תיאטרון יידיש. להקות תיאטרון נודדות, בדרך כלל זמניות, הביאו אל תיאטראות וקברטים קטנים עלילות על חיים יהודים בווינה ובמזרח אירופה. נותרו מעט מאד עדויות על זהות השחקנים, העלילה, והקהל. הם הופיעו באולמות אירועים של מלונות ומסעדות ורק בשנת 1901 מצא התיאטרון "לאופולדשטאטר פולקשורפאום" משכן של קבע ברוטנשטרנגאסה. משנת 1909 ואילך ה"הבמה היהודית", להקת התיאטרון-דובר-יידיש הראשונה, שגם האריכה ימים יותר מכל האחרות, התחילה להופיע באולם התיאטרון של מלון סטפני ברחוב טאבור. "הבמה היהודית הקהילתית" התמחתה בספרות יידיש, הופיעה במקום קבוע ברחוב אוגרטן תחתי בשנת 1920 עברה ללוסטשפילתיאטר ולבסוף לרולנדבונה באזור היוקרתי יותר ברחוב פראטר. לא אחת זכו תיאטראות לתגובות מזלזלות, משום שלא היו מספיק "תרבותיים". "לו הצגנו רק מחזות טובים ורציניים, היה לנו בית ריק וילדים עם קיבה ריקה" הסביר מנהל אחד התיאטראות.
ה"יודישן קונסטלרשפיל", הקברט היהודי, ותיאטראות אורחים כמו "הבימה" המפורסם, תרמו רבות לנוף התיאטרון הבינלאומי המודרני, שהתפתח בעיקר מכח יצירתם של המהגרים.
באותה תקופה בקירוב, נוסד בווינה התיאטרון הדובר גרמנית "בודפשטר אורפיאום". רוב השחקנים היו יהודים שהיגרו מהונגריה, וההצגות הוקדשו לנושאים יהודים. בשנת 1890 פרץ התיאטרון לתודעה עם הופעתו של השחקן היינריך אייזנבאך ב"קלאברישפרטי", מחזה במערכה אחת, המסמל את תחילת המודרניזם בתיאטרון המסחרי, בשימוש בצורות דרמתיות של נטורליזם ומבנה ואורך של משחק קלפים בבית קפה (כפי שמרמז שם המחזה). המחזה הגיע לאלף הצגות בשנת 1925, ולראשונה נשמעו על במה דוברת-גרמנית ביטויים ביידיש כמו "משוגֶע" או "שיקסע". המבקרים היו חלוקים לגבי איכות ההצגה. קארל קראוס אפילו רצה שיציגו אותה בבורגתיאטר, ועשרות אלפי וינאים התאבלו כשנפטר אייזנבאך בשנת 1923. אולם העיתון הלאומי-יהודי "וינר מורגנצייטונג" תיאר את הופעתו כתיאטרון של בית מרזח והצר על כך ששחקן מוכשר כל כך יכול היה להגיע רחוק יותר. "תיאטרון ז'רגון אשר ללא בושה מכפיש כבוד העם היהודי בכל ערב ומכתימו במאות ניבולי פה דוחים."
גם גיזלה ורבצירק האגדית הייתה כוכבת גדולה בתיאטרון היהודי בין שתי מלחמות העולם. מחזות רבים נכתבו עם תפקיד ראשי במיוחד בשבילה. היא הציגה הרהורים סנטימנטליים על החיים בעיר הגדולה, על קונפליקטים בדור מתבולל שמוטרד עדיין מעברו, או על קשייו של דור ההורים במוראביה או בהונגריה. ורבצירק שיחקה תפקידים של וינאית מבוססת או של אם שעדיין חיה בפרובינציה ומבקרת את ילדיה בעיר הגדולה. ב"הגברת ברייר מגאיה" שיחקה מוכרת אווזים נמרצת מדרום מוראביה שנוסעת לווינה לעזור לבנה שנקלע לצרות כספיות בבנק של אחיה הסנוב. ההפקה השתמשה במפתיע באמצעים מודרנים: כל הסצנות המתרחשות בגאיה הוקרנו כסרט, והסצנות הווינאיות שוחקו על הבמה. מסעה של הגב' ברייר לווינה ברכבת הוקרן אף הוא בסרט, והסתיים בדלתות הכניסה של התיאטרון, משם יכול היה הקהל לשמוע את השחקנית צועקת על סגל התיאטרון, ואז עולה על הבמה.
הקברט "סימפל" נוסד ב- 1912 כתיאטרון לבידור קל ולהופעות ארוטיות, ופועל עד היום. שמו יצא לתהילה בזכות הופעותיהם של פריץ גרינבאום וקארל פרקש. גרינבאום, שנספה במחנה דכאו בשנת 1941, פיתח יחד עם פרקש את ה"דופלקונפרנסס", חילופי שנינויות ובדיחות שהיו אהובות מאד וקיבלו מחיאות כפיים מקהל מסור. אחרי המלחמה, ממנה הצליח פרקש להימלט לארצות הברית, הצטרף אליו ארנסט ואלדברון, שגימגומו האופייני חיבב אותו על הקהל.
הזוג הנשוי הוגו וינר וסיסי קראנר ניצלו מן השואה בהימלטם לאמריקה הלטינית. כששבו לווינה הצטרפו ל"סימפל", וינר כתב את רוב המופעים הזוגיים של פרקש וואלדברון ואת השירים עבור קראנר. את הופעותיהם הקליטו, וגם יצאו לסיורי הופעות.
סטלה קדמון, שחקנית, אשת קברטים פוליטיים ובמאית, פתחה בשנת 1931 את התיאטרון הפוליטי הראשון בווינה, ה"ליבר אוגוסטין", בבימת מרתף של בית הקפה פריקל, שניהלה עם פטר המרשלג עד שנת 1938. כששבה מהגלות יסדה את "תיאטר דה קוראז'" (1948) וניהלה אותו עד שנת 1981.