נוכחות יהודית בווינה במאה ה- 17 וה- 18
יהודים שהו בווינה שהיית ארעי או מגורי קבע, כאשר קיבלו פריבילגיות שהתירו זאת. בשנת 1580 בקירוב החל מספרם שוב לעלות בהדרגה, ונוצר צורך לייסד בית עלמין משלהם. בתחילת המאה ה- 17 חיו רוב היהודים באזור שהיום נקרא רופרכטספלאץ. בשנת 1624 נצטוו לעבור לרובע התחתי של וינה , כיום לאופולדשטאט. כדי להגיע אל חנויותיהם בפנים העיר היה עליהם לחצות גשר. בעקבות מלחמת שלושים השנים העניק להם הקיסר פריביליגיות שאיפשרו ניידות והבטיחו את יכולתם לספק אשראי לצרכי המלחמה.
את חיי הקהילה ארגנו היהודים בינם לבינם, מינו שופטים, רבנים ודיינים, והקימו מוסדות קהילה ובתי כנסת. יומטוב ליפמן הלר וד"ר לאו לוצרנה כיהנו כרבנים בשנותיה הראשונות של הקהילה. האזרחים הנוצרים בעיר התנגדו להתיישבות היהודית וניסו לגרום לגירושם בשנית. בשנת 1670, בעזרת תמיכה חזקה מצד הבישוף של וינר-נוישטאט, גורשו היהודים מווינה, 1,300 במספר. רובם עברו למוראביה ולהונגריה, אלה שהתיישבו בברנדנבורג ובברלין הניחו שם את היסוד לקהילות יהודיות חשובות.
יהודי החצר , שהיו בעלי עמדות חשובות ופריבילגיות משום שסיפקו כסף למלכות, המשיכו לפעול בווינה גם אחרי הגירוש. שמואל אופנהיימר שיתף פעולה עם המלכות מאז שנות ה- 70 של המאה ה- 17. כשנפטר (1703) אירעה קריסה כלכלית שהובילה את אוסטריה לפשיטת רגל. אחיינו שמשון ורטהיימר היה בעל פריבילגיות דומות, אבל זהיר יותר באורחותיו.
רפורמות שביצעה הקיסרית מריה תרזיה הידקו את הפיקוח על היהודים, ועם זאת המשיכו להלוות כספים להשקעות עסקיות. מספרם הרשמי של היהודים בווינה היה כ- 500, אבל רבים חיו בעיר בלי רשות. בשנת 1763 הקימו יהודים צעירים חברה קדישא - אחד המוסדות הקהילתיים הראשונים - אשר דאגה לבית העלמין (שפעל עד שנת 1784).