"מאמין אני בטוב שבאדם, אולם עצתי (לךָ) לבטוח רק ברע שבו. יליד וינה אנכי". (אלפרד פולגר)
"כמעט ולא היתה עוד עיר באירופה שבה עזה היתה התשוקה לאידיאות תרבותיות כמו בווינה".
(סטפן צווייג, עולם האתמול)
"גם אני, כמוך, רוחש חיבה לאו-בת-כיבוש לווינה, אלא שניגוד אליך, לי מוכרות גם תהומותיה העמוקות ביותר".
(זיגמונד פרויד לידיד, ציטוט בתוך: ג'ורג' א. ברקלי, וינה ויהודיה, אסון ההצלחה, 1880 - 1980)
"אי אפשר היה להתעלם ממוצאם של אנשי ציבור יהודים, איש לא התעלם מכך, לא הגויים, קל וחומר היהודים. הברירה היתה להיות חסר רגישות, מתפרץ וחצוף, או להתהלך ברגישות יתר, ביישנות ותחושת נרדפוּת. וגם אם הצלחת איכשהו להתנהל כך שלא ירגישו בדבר, אי אפשר היה להינתק מן העניין לחלוטין".
(ארתור שניצלר, נעורי בווינה)
"כשחש פלוני, שמעמדו עולה, עשוי היה לעבור אל וינה, שבה יש פחות מגבלות, ושכר גבוה יותר. עבור היהודים הגרמנים ודוברי-גרמנית באוסטראו, עדיין היה לווינה כוח משיכה שלא ניתן לעמוד בפניו […] ביקוריה של אמי בכל שנה […] נחשבו כמעט לסמל סטטוס אצלנו. היו אומרים, ואולי לא רק בצחוק, שכמה אנשים ממש הדירו שינה מעיניהם בנסותם לגלות קרוב משפחה בווינה שיוכלו לבקר אצלו, בתור התחלה".
(יוסף וקסברג, וינה שהכרתי: זכרונות מילדות אירופאית. גארדן סיטי, ניו יורק)
"עניין אחד היה בעיני לחידה בתחילת שהותי בווינה. בגרמניה כמעט שלא התרועעתי עם יהודים; רק מדי פעם נקלע מי מהם אל חוג מכרי, ולא הוא ולא אחרים לא שמו דגש מיוחד על היותו יהודי. אבל כאן, כל מי שבאתי עמם במגע מקצועי או חברתי היו יהודים. […] במהירה הבנתי שכל החיים הציבוריים נשלטו על ידי יהודים. […] בית המשפט, המעמד הנמוך והיהודים הם שהעניקו לעיר את צביונה. בסך הכל אין זה מפתיע שהיהודים, כקבוצה המובילית ביותר, גרמו לתנועה מתמדת גם אצל האחרים, אבל נדהמתי מהמוני היהודים הרופאים, עורכי הדין, חברי המועדון, הסנובים, ההדורים, הפועלים, השחקנים, העיתונאים והמשוררים".
(יעקב וסרמן, חיי כגרמני וכיהודי, ניו יורק, 1933)