הקהילה הספרדית

תעודות ובהן מסופר על הקיסר האוסטרי קארל הששי, שהסכים לקבל את חכם הקבלה נחמיה חיו לפגישה, מעידות על כך שיהודים ספרדים מעטים חיו בווינה מאמצע המאה ה- 17. רוב הספרדים הגיעו אל וינה לצרכי מסחר. כמו היהודים ילידי העיר, נתקלו גם הספרדים בהגבלת חופש תנועה, ועתרו לסולטן הטורקי בבקשה שיעזור ויקל עליהם.

ברית השלום שנחתמה ב- 1718 בפסרוביץ בין הקיסר קארל הששי לבין הסולטן, גילגלה אל פתחם של היהודים הספרדים בווינה הזדמנות, שכן הברית הבטיחה זכות שהייה זמנית לנתיני שתי המדינות. היהודים הטורקים נהנו כעת מתנועה חפשית בתחומה של אוסטריה, והותר להם לסחור בחופשיות ולעסוק במגוון מקצועות. תקנה זו אושררה גם בברית השלום של בלגרד בשנת 1739. על יהודים אוסטרים נאסרה שהייה ארעית בווינה, אך דווקא ליהודים הטורקים הותר לגור ולסחור בעיר ללא מגבלה. ולכן הרבו יהודים אוסטרים להגר לטורקיה, ולשוב אל וינה כנתינים טורקים בעלי אשרה, חוקית או מזוייפת.

היהודים הטורקים, שרובם היו ממוצא ספרדי, הגיעו אל וינה לתקופות ממושכות יותר ויותר, עד שלבסוף נזקקו לשירותי דת משלהם. הם התכנסו לתפילות בנוסח ספרד בבתים פרטיים. מייסד הארגון הדתי הספרדי היה משה לופז פריירה ד'אגילאר. פריירה היה בן למשפחת אנוסים, וחוקר בבית הדין של האינקוויזיציה במדריד. הוא עזב את ליסבון, עבר ללונדון ומשם, בשנת 1722 בקירוב, הגיע לווינה, שם מילא תפקיד מרכזי בחוגים המסחריים והפיננסיים של תקופתו. היהודים הספרדים שהעסיק, והיהודים הטורקים ממוצא ספרדי שביקרו בעיר היו - בהנהגתו - הגרעין הראשון לייסודה של קהילה יהודית ספרדית. קראו לה "הקהילה הטורקית", בשל הרוב הגדול של יהודים טורקים בקרב חבריה. הם הקימו לעצמם בית כנסת, ופריירה עצמו, דמות המפתח בהתגבשות הקהילה, תרם את תשמישי הקודש, אשר היו בשימוש עד לסיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938).

אחרי ברית בלגרד גדל מספר הספרדים בווינה, בשל התרחבות הקשרים המסחריים בין אוסטריה לטורקיה. קודם לשנת 1788 לא ידוע לנו על פריבילגיה או כתב זכויות קיסרי שהתיר ליהודים להתארגן בקהילה.

ב- 1778 נתמנה מפקח מיוחד מטעם הקיסר לפקח על בית הכנסת של היהודים הטורקים. באותה שנה קבעה הממשלה גם תקנון לקהילה היהודית-טורקית, שעל פיו תבחר הקהילה, אחת לשנה ובנוכחות שליח-מלכות, פרנס מקרב זקני היהודים, אשר יהיה ראש הקהילה. התקנון, ששמו ה"פונקטן" (נקודות) של 1778, הוא המסמך האותנטי הראשון שעוסק ביהודים טורקים בווינה כקהילה מאורגנת. ה"פונקטן" יצר את הבסיס החוקתי של הקהילה הספרדית, והתקנות שבו אושרו בצו שהוציאה הנציגות המשפטית הקיסרית של אוסטריה תחתית, בתוספת תרגום לספרדית ולעברית. הפרנסים הראשונים שנבחרו אחרי מתן הצו היו סולומון קפון וישראל חיים.

הקהילה הספרדית צמחה וגדלה באופן ניכר. בשנת 1790 החליט הקיסר לאופולד שהיהודים הטורקים שחיו תחת הגנת המדינה האוסטרית ישלמו מס כמו כל תושב אחר.
הנתינים הטורקים הורשו להישאר באוסטריה לתקופות קצרות, ורק לעסקים זמניים בסחורות טורקיות. הם לא הורשו להקים עסקים קבועים בווינה, ולא במקומות אחרים באוסטריה.
תקנה משנת 1768 קבעה נחרצות כי שהותם של הנתינים הטורקים לא תעלה על שנה אחת. לכן נאלצו הספרדים לבקש חידוש האשרה בסוף כל שנה.
חשיבות הסוחרים היהודים-טורקים גדלה ככל שהתרחבו קשרי המסחר שלהם. הם הקימו איגוד סוחרים משלהם, ויסדו מרכז מסחרי בטריאסטה. הרווחים המריצו את הרשויות להתיר התאזרחותם של היהודים הטורקים. בשנת 1796 יצא צו קיסרי שאישר להם לקבל אזרחות אוסטרית.

ספרדים רבים התיישבו בווינה לצמיתות בתחילת המאה ה- 19. הם הגיעו מטורקיה, מסרביה, מבולגריה, מרומניה, מיוון, מאסיה הקטנה ומארץ ישראל, ושפתם היתה לדינו. רובם היו יצואנים עם קשרי מסחר נרחבים עם המזרח, ארצות הבלקן ומצרים. משהובטח מצבם הכלכלי, נתפנו לארגון קהילתם. מרכז הקהילה היה בית הכנסת, ברחוב דנובה עילית בלאופולדשטאט. הוקם גם בית ספר, מערכת צדקה ורווחה, ובית מטבחיים. בשנת 1824 נהרס בית הכנסת בדליקה, על ארכיב הקהילה שבו. תחתיו נבנה בית כנסת חדש. הקהילה הספרדית גדלה והתחזקה, למרות הקשיים בהשגת אשרה לשהות בלתי מוגבלת בעיר.

אחרי 1840 חלו בארגון הפנימי של הקהילה כמה שינויים. בראש הקהילה עמדו שבעה פרנסים נבחרים. מתוכם בחרו ועדה מנהלת או שתיים למשך שלוש שנים. גוף זה ניהל את ענייני הקהילה ופיקח על ארגוני הצדקה. כמו כן שימש נציג הספרדים בפני הרשויות ויישב מחלוקות בקרב חברי הקהילה. תרומות חברי הקהילה לא הצליחו לכסות על ההוצאות, ולכן הפרנסים הזקנים, שהיו בדרך כלל עשירים, כיסו על הגרעונות מכיסם הפרטי. כתוצאה מכך השפעתם על הקהילה היתה גדולה מאד, וגם בתפקיד המפקח (שנתמנה לראשונה ב- 1778) לא היה צורך עוד, שכן הפרנסים מילאו אותו. שני מפקחים, לשני בתי הכנסת, נבחרו לתקופה בלתי מוגבלת. המלמד שימש גם כדרשן (בלדינו), מוהל, מזכיר, ועורך חתונות ולוויות. החולים טופלו בבית החולים של הקהילה האשכנזית ואת המתים קברו בבית העלמין שהיה משותף לשתי העדות. בעלי התפקידים קיבלו שכר רגיל וכל מני תגמולים בנוסף. צמיחת הקהילה הצריכה הקמת מבנה לבית ספר, מגורים לפרנסים ולשמש, ופונדק ליהודים ספרדים שעברו או ביקרו בעיר.

בעניינים פוליטיים פנו היהודים הטורקים בדרך כלל לשגרירות הטורקית לשם התערבות כנגד הרשויות האוסטריות. לדוגמא, הספרדים של וינה ביקשו מהשגריר הטורקי להתערב לטובתם ולהרשות להם להקים בית כנסת. בינתיים השתמשה הקהילה, שממילא לא יכלה לממן בניית בית כנסת, במבנה זמני. בשנת 1860 רכשו בית וחלקה סמוכה במחיר 42,000 פלורינים. הקמת בית הכנסת החדש החלה בשנת 1867 ונשלמה בשנת 1868.
ביום 4 באוקטובר 1868 עתרה הקהילה הספרדית, שמנתה 85 משפחות, לקבל הכרה רשמית בטיוטת הנוסח החדש של התקנון (ה"פונקטן"). המטרה היתה ליצור בסיס חוקי לקהילה. הנוסח הכיל עשרים וששה סעיפים שעסקו במעמדה ובמטרותיה של הקהילה. היא תוארה כארגון דתי שמטרתו להעניק לחבריו שירותי דת, חינוך ורווחה. חברי הקהילה היו חייבים במס של 10, 20 או 30 או 50 פלורינים שנגבו לפי הערכה שהגישה מועצת הקהילה. לקהילה היתה נציגות של מועצה מנהלת, שמנתה שני פרנסים מבוגרים וחמישה חברי מועצה, שנבחרו אחת לשנתיים. בנוסף היו חברי מועצה בעלי תפקידים מיוחדים, או שעמדו בראש מוסדות שונים. הם היו תחת פיקוח המועצה.

שאלת מעמדם החוקי של היהודים הספרדים בווינה כללה בראש ובראשונה את השאלה האם בכלל זכאים היהודים הספרדים של וינה להיקרא "קהילה". ביום 11 באפריל 1877 התבקשה הקהילה הספרדית להגיש את המסמך? לרשויות לשם קבלת אישור, שאם לא כן לא ייחשבו לגוף חוקי?.
בנוסח החדש? הושמטו כמה הגבלות אבל גם הוא לא קיבל לגיטימציה. הנוסח השלישי הוגש לרשויות עם מכתב הסבר ובו נכתב כי על הקהילה היהודית-טורקית נמנים מאמיניה של דת מוכרת על פי חוק, שנבדלים מהקהילה האשכנזית של וינה בעיקר בכל הנוגע להגיית השפה העברית ולנוסח התפילה, ועל כן אינם יכולים להשתמש באותם שירותי דת. עוד טענו הספרדים, שבעצם היווה ה"פונקטן" של 1778 הכרה רשמית בקהילה מצד הרשויות, שכן הוסדר כבר אז עניין בית הכנסת של היהודים הטורקים. גם הצווים ותקנות הרישום השונים, לדוגמא הרשות שקיבלו לרכוש נדל"ן, נחשבו לטענתם להכרה רשמית. גם מתקנות 1868 לא יכלו הרשויות להתעלם, כי הרי תמיד יידעו אותן בתוצאות הבחירות למועצת הקהילה, שנערכו לפי תקנות אלה.

בתגובה לעתירה, פנו הרשויות אל הקהילה היהודית-אשכנזית להתייעצות, והנחו אותה לפתוח במשא ומתן עם נציגי הקהילה היהודית-טורקית בנוגע למיזוגן של שתי הקהילות. האשכנזים היו בדעה כי יהודי וינה צריכים לקהילה אחת מאוחדת, וכי על פי התקנון כל היהודים בווינה הם חברי הקהילה היהודית. הקהילה הודיעה לרשויות כי זוהי עמדתה, והצהירה כי על פי החקיקה הנוגעת ליהודים, קהילה נוספת נפרדת אינה קבילה. דו"ח הקהילה טען עוד, כי הבדלים בנוסח התפילה ובהגיית העברית שעליהם טענו הספרדים אינם מצדיקים קיומה של קהילה נפרדת. כנגד כל זה, נציגי הספרדים טענו כי קהילתם נוסדה כבר לפני מאה שנים וכי ההבדלים אינם רק דתיים אלא נושאים גם אופי לאומי, שכן רובם נתינים טורקים ונהנים בשל כך מפריבילגיות מיוחדות. הם טענו עוד, כי קהילתם קיבלה הכרה מהרשויות האוסטריות כגוף אוטונומי, בעצם כך שהיו להם משרדי רישום, בית ספר, ומוסדות משלהם. החלטת הרשויות היתה, שלאור ההכרה שהקהילה הספרדית קיבלה במאה השנים האחרונות, יהיה קשה למזג את שתי הקהילות.

בינתיים, חלו שינויים מינהלתיים בתוך הקהילה פנימה. בשנת 1868 בית הכנסת החדש, פרי יוזמתו של מ.מ. רוסו (שנבחר לפרנס בשנת 1881, ושוב בשנת 1885), נחנך ברוב טקס, לשמחת כל חברי הקהילה. בנוסף להריסת בית הכנסת הישן והקמת מבנה חדש ומודרני, הוביל רוסו עוד כמה שינויים ברוח הזמן, למשל הוספת מקהלה לבית הכנסת.
הריסת בית הכנסת החלה ב- 10 באוגוסט 1885. ב- 16 בנובמבר הונחה אבן הפינה לבית כנסת החדש, בנוכחות כל חברי הקהילה. באירוע קראו במגילת אבן הפינה וחתמוה בגרמנית ובספרדית. המבנה הושלם כעבור שנתיים, בית כנסת מפואר בסגנון מורי עם מוטיבים מארמון אלהמברה, שתיכנן האדריכל הוגו ריטר פון וידנפלד. חצר מקומרת מקושטת בעמודי שיש הובילה אל פנים בית הכנסת. משמאל לפרוזדור היה חדר מיוחד לחתונות ומימין חדר ישיבות. מעבר ובסופו מדרגות הוביל לעזרת נשים בקומה שנייה. שלוש דלתות היו לאולם התפילה המפואר, שקירותיו היו מחופים שיש, עמודיו שיש ותקרתו מקושטת בעשירות. הפנים היה בצורת כיפה ולה קפלה מתומנת. מעברים בצורת חצי מעגל הובילו אל נישות. ממול לכניסה ניצב ארון הקודש, עשוי שיש ומקושט מזהב. מעל לדלתות הארון התנשא לוח גדול ועליו עשרת הדיברות. בקומה הראשונה היה אולם לתפילות חורף ובקומה השנייה היו משרדים. ב- 17 בספטמבר 1887 נחנך בית הכנסת בנוכחות נציגי הרשויות הבכירים. רק חמישים שנים עמד בית הכנסת, ובליל הבדולח (9 בנובמבר 1939), כמו בתי הכנסת האחרים בווינה, נהרס.

מעמדה החוקי של הקהילה הספרדית - ההסדר הסופי: על פי חוק מ- 21 במרץ 1890 יכולה היתה להתקיים בעיר וינה רק קהילה יהודית אחת, ואחת היא לאיזו עדה משתייכים החברים. המשמעות המעשית היתה מיזוג בין הקהילה הספרדית לאשכנזית, אולם הקהילה הספרדית סירבה להסכים לכך. אחרי משא ומתן ארוך הושג הסכם, שנחתם ביום 28 במרץ 1893, ונאמר בו שיוקם ועד מיוחד של יהודים ספרדים. אבל ההסכם לא פתר את השאלה, משום שכלל סעיפים שעמדו בסתירה לחוק של 1890. נפתח משא ומתן חדש על השינויים בחוק 1890. שום הסדר לא נקבע עד שנת 1906. ב- 7 במרץ 1909 השגרירות הטורקית ביקשה ממשרד החוץ שהחוק של 1890 לא ייושם על הקהילה הספרדית. בהקשר זה הודיע משרד הדתות והחינוך כי המו"מ בין הספרדים לקהילה היהודית הרשמית הגיע סוף סוף אל קצו, וכי נציגי הקהילות חתמו על פרוטוקול ביום 11 ביולי ו- 12 1909, אשר כלל סעיף שהבטיח לספרדים כי ימשיכו ליהנות מהאוטונומיה שהורגלו לה עד אז. בישיבה ביום 13 ביוני 1909 המועצה היהודית אישררה את ההסכם בתקנה חדשה בדבר הסדרת המעמד המשפטי של היהודים הספרדים בווינה, תקנה אשר שולבה בתקנון הקהילה היהודית אחרי אישור של הרשויות.

על פי נתוני רישום האוכלוסין בווינה משנת 1767, חיו בווינה 135 טורקים, בהם 19 יהודים, והיתר נוצרים וארמנים. בשש השנים הבאות עלה מספרם, והיו 3.1 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בווינה. עד שנת 1822 אין תיעוד על מספר היהודים הספרדים שחיו בווינה.
על פי מסמכים מן השנים 1822 - 1841, חיו בווינה 80 עד 110 משפחות ספרדיות. בין 1865 ל 1870 חיו בעיר 569 יהודים ספרדים.
ההערכה היא, כי במשך 110 שנים (1760 - 1870), עלה מספר היהודים האשכנזים בווינה פי 67, ומספר הספרדים עלה פי 33, הם היו 4.1 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בעיר. בין שתי מלחמות העולם מנתה הקהילה הספרדית פחות מ- 600 חברים.

רב הקהילה הראשון שידוע לנו בשמו היה אהרון אבנר. יחד עמו כיהן ישראל משה, החזן אברהם רוסו, וראש הקהילה יעקב נחמיאס. אין בידינו מסמכים על רבנים שכיהנו בתחילת המאה ה- 19. רק מתחילת 1846 , כשהקהילה התחילה לרשום לידות נישואין פטירות, מוזכר הרב ראובן ברוך, שכיהן בשנים 1846 - 1874. הרב מיכאל פאפו כיהן ממאי 1875 ועד ספטמבר 1917. אחריו כיהן בנו מנפרד פאפו מ- 1930 ועד 1938. סולומון פונק כיהן בתחילת המאה העשרים, וד"ר מרסל חלפון היה ראש הקהילה. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה רב הקהילה היה ניסים עובדיה, החזן יעקב באור, ועוזרו יצחק אלטרס, שלמד בקונסרבטוריון של וינה ונהיה לחזן הספרדי המפורסם ביותר.

ילדי היהודים הספרדים הלכו לבית ספר אשכנזי, מחוסר ברירה אחרת. ההורים, שביקשו להעניק לילדיהם חינוך מסורתי ולשמר את לשון אמם, הספניולית, יחד עם גרמנית ועברית, הקימו בית ספר, עם מורה אחד, באחד מבתי התפילה ברחוב דנובה ברובע לאופולדשטאט. ב- 1824 נשרף המקום, ושוב נאלצו הילדים להצטרף לבית הספר האשכנזי. לקראת סוף המאה ה- 19 יסדו מרקוס מ. רוסו ואברהם מ. אליאס בית ספר יסודי לקהילה, ובאותה תקופה נוסד גם תלמוד תורה. מנהל בית הספר הראשון היה כנראה עמנואל גרואג. בתי הספר ומוסדות הקהילה שכנו בנובאראגאסה 27 עד לחורבנו של הבניין בימי מלחמת העולם השנייה.

במחצית הראשונה של המאה העשרים ירד מספר התלמידים במערכת החינוך של הקהילה, ולימודי הדת התקיימו רק בשעות אחר הצהריים ובימי ראשון.
מקרב הספרדים, סטודנטים מעטים למדו באוניברסיטת וינה. בשלהי המאה ה 19 רוב הסטודנטים היו יוצאי יוגוסלביה של היום. אחדים מבני הקהילה היו מרצים באוניברסיטה, ביניהם אדולף מוספיה שהתמחה בלשונות, וד"ר כהן רפאלו דל פו ויטאלה, מצאצאי הקהילה הספרדית-איטלקית.
בניגוד ליהודים האשכנזים, אשר מילאו למן המאה ה- 19 תפקיד חשוב בחיי התרבות של וינה, לא התערבו הספרדים בענייני תרבות, ואף יהודי ספרדי לא עשה שם בתחומים אלה. למגמה זו היו כמה סיבות, ובעיקר ההתבוללות בקרב האשכנזים שהיתה רבה יותר.

ארגוני התרבות "אספרנצה" ומועדון "יוניון אספניולה":
בשנת 1900 יסד ד"ר סולומון מסארייבו, שהיה עדיין סטודנט לרפואה, את ארגון "אספרנצה", שנועד לסטודנטים ולאקדמאים דוברי ספניולית. לימים נהיה סולומון לרופא חשוב, ולנציגה של הקהילה. מטרתו העיקרית של "אספרנצה" היתה להדגיש ולחזק את הזהות הספרדית. במסגרת הארגון הוקמה ספריה בנושא יהודים ספרדים, שהכילה ספרים וכתבי עת בספרדית ובספניולית, מתוך שאיפה להגביר את המודעות לנושא בקרב הציבור. בקונגרס הציוני האחד-עשר, שהתקיים בווינה ב- 1913 , ביקשו ראשי הארגון לנצל את הבמה ולעורר עניין ביהודים הספרדים, ולקבל הכרה ציבורית בלשון הספניולית, אך לא נחלו הצלחה גדולה.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה נאלצו רוב הסטודנטים הספרדים לעזוב את וינה ולשוב לארץ מוצאם, ולכן התפרק הארגון ב- 1915, והספריה הועברה לידי הקהילה הספרדית. בסוף המלחמה שוב באו יהודים ספרדים רבים אל וינה, שנמלטו מארצות הבלקן, ובשנת 1925 נפתח "אספרנצה" מחדש.

את הארגון השני, מועדון "יוניון אספניולה" הקימו חברי הקהילה שלא היו אקדמאים וביקשו לעצמם מרכז תרבות וחברה. הם גייסו תרומות, ופגישת היסוד נערכה במאי 1919. המועדון פעל עד שנות השלושים ומנה בראשיתו כמאתיים חברים, והוציא לאור גם מגזין משלו.
על יד בית הכנסת פעל מועדון נוסף של יהודים ספרדים, "קאסה ספרדי", שהיה גם ארגון יהודי לאומי.

הפדרציה העולמית הספרדית נוסדה בשנת 1925, בועידת יסוד בינלאומית של יהודים ספרדים שהתקיימה בווינה קודם לקונגרס הציוני ה- 14. היוזמה באה מראשי הקהילה הספרדית ומעדות המזרח בארץ ישראל, אשר יחד עם ראשי קהילות ספרדיות בבלקן ובמרכז אירופה הקימו ארגון עולמי של יהודים ספרדים.
על אף שחלפו מאות שנים מאז גירוש ספרד, לא נטשו צאצאי המגורשים את לשונם, הלדינו. במחצית השנייה של המאה ה- 19 יצאו בווינה כמה עיתונים בלדינו (אם כי רק לזמן קצר), ביניהם "אל דראגומן", "אל נסיונל", "לה פוליטיקה", "אל קאראו די וינה" ו"גוארטה דה אסטוריה". כתוצאה מגידול מספר היהודים הספרדים בווינה, בעיקר יוצאי הבלקן, בשלהי המאה ה- 19 ותחילת המאה העשרים יצאו שם לאור לא מעט ספרים, עיתונים וכתבי עת בספרדית.

ההתבוללות הגוברת השפיעה גם על הקהילה הספרדית וכתוצאה מכך פחת בהדרגה השימוש בלדינו. ברשימות היהודים המומרים מופיעים גם שמותיהם של יהודים ספרדים.
הקהילה סיפקה מגוון שירותי תרבות ורווחה, באמצעות מוסדות כגון "ביקור חולים" בראשות ליקו מ. רוסו ויוסף י. אסקנזי, " Armen Unterstutzungsanstalt" (רווחה לעניים), ארגון "הלבשה" לילדים נזקקים, ו"הכנסת אורחים" לרווחת טורקים עניים בעיר.
בשנת 1763 יסדה הקהילה חברה קדישא, אשר פועלת עדיין. את בית החולים ואת בית העלמין ניהלו הקהילה הספרדית והאשכנזית במשותף.

במלחמת העולם השנייה, גורל אחד היה ליהודי וינה הספרדים והאשכנזים, ורובם נספו בשואה.