עוני

לא כל יהודי אוסטריה יכלו להרשות לעצמם למחוא כפיים בבורגתיאטר, ללגום קפה בהפסקה בין הרצאות באוניברסיטה, או לבלות חופשת קיץ פזרנית באחד מאתרי הנופש היפים של אוסטריה. רוב יהודי אוסטריה לא היו כלל אמידים, רבים מהם היו אפילו עניים. שלא כמו בגרמניה, לא נערכו סטטיסטיקות לגבי מצב כלכלי לפי קבוצות דתיות שונות, כך שישנן רק עדויות עקיפות. מהן עולה כי היו יותר יהודים עניים מאשר אמידים. בשנת 1923 היה אחוז היהודים השכירים, 54 אחוזים, זהה כמעט לזה של הלא יהודים (53). אנשי עסקים יהודים רבים נפגעו קשה מהתפרקות המונרכיה ומאבדן השווקים שבא בעקבותיה. השפל הכלכלי והמצב הקשה בסחר הבינלאומי הנחיתו מכה קשה נוספת. מספר היהודים שיכלו לשלם מסים לקהילה היהודית ירד מ- 60,000 בשנת 1927 ל- 48,000 שש שנים אחר כך. בשנת 1934, כ- 55,000 אנשים קיבלו סיוע כלכלי מהקהילה, היא שילמה עבור 65 אחוזים מכל הקבורות היהודיות, למשל.

כבר בשנת 1821, כשרק מספר קטן של יהודים חיו בווינה באופן חוקי, ניסו נציגיהם למצוא "דרך יעילה להיפטר מהיהודים הזרים הקבצנים", שכן לא היה יהודי אחד ש"לא הלין, בקול או בשקט, על האומללות והמצוקות הרבות שנגרמו בשל זרם היהודים הקבצנים הנודדים."

כמה עשורים אחר כך שוב נבוכו והתביישו יהודי וינה בשל השערורייה בעטיים של יהודים מרוששים שבאו לווינה לבקש סיוע כספי. בניסיון לשלוט בתופעה, הבחינו בין פונים "מכובדים ולא מכובדים" ונתנו תמיכה רק למכובדים, ולא ל"קבצנים המקצועיים" שלא ניסו כלל למצוא תעסוקה כלשהי.

פרוץ מלחמת העולם הראשונה הביא על היהודים שחיו בווינה או שנמלטו אליה עוני ומצוקה של ממש. לפליטים הראשונים שהגיעו לפני סוף אוגוסט 1914 ציפה יחס אוהד למדי, בעיקר מצד בני דתם. הם לא ציפו להישאר בבירה זמן רב, ועד 1915 לפחות לא היה מחסור רציני במזון בעיר.

יהודים ילידי וינה הגיבו ברגשות מעורבים כלפי העוני והאוסטיודן (יהודים ממזרח אירופה). עיתונים יהודים הפצירו בקוראיהם לספק לפליטים תעסוקה, בגדים ונעליים, בהן היה מחסור נואש כשהתקרב החורף. בעלי תפקידים יהודים שיבחו את פעולות הממשלה, אשר הקימה בתי ילדים, בתי ספר, בתי תמחוי וספריות עבור הפליטים. עיתונו של ד"ר בלוך "Oesterreichische Wochenschrift", הצהיר במרץ 1915 כי היהודים לא ישכחו את ידידותם של ראש העיר מהמפלגה הנוצרית-סוציאליסטית ושל הנהלת וינה כלפיהם. אבל הזמן חלף , ועשרות אלפי פליטים נשארו בווינה הרבה מעבר למה שציפו הכל, כולל הפליטים עצמם. אז החלה צומחת התנגדות כלפיהם, משום שצרכו מקורות דיור, מזון ודלק שהיו דלים גם כך. יהודים מהמעמד העליון התחילו לראות בפליטים איום על הגשמת שאיפתם להתקבל מבחינה חברתית בקרב הנוצרים, ויהודים עניים יותר פשוט חששו מתחרות כלכלית וראו בהם איום על קיומם.

כשגליציה שוחררה זמנית מידי הרוסים בקיץ 1915, הסירה מועצת העיר את התמיכה בפליטים, על מנת ללחוץ עליהם לעזוב, ואף הציעה הסעה חינם בחזרה לגליציה. מספר הפליטים היהודים אכן ירד מ- 125,000 ל- 77,000 עד אוקטובר 1915. אבל עבור רבים לא נתאפשרה שיבה למקום הולדתם. מתקפה רוסית חדשה ב- 1916 שיגרה למערב עוד 200,000 פליטים (יהודים ולא-יהודים), מתוכם הגיעו כ- 40 או 50 אלף לווינה ולמקומות אחרים באוסטריה תחתית.

אחת התוצאות של אבדן רוב גליציה - האזור המרכזי של החצי האוסטרי של הממלכה - הייתה מחסור חמור בתבואה ובבשר בווינה. מתקפה של הכוחות המרכזיים ב- 1917 אפשרה לבסוף לרוב הפליטים לשוב לבתיהם. עד אפריל 1918 נותרו בווינה 38,772 פליטים חסרי אמצעים, בהם 34,233 יהודים. עד מרץ 1919 נותרו רק 20 עד 25 אלף פליטים יהודים בעיר.

קצב התמותה של הפליטים עלה כה מהר עד כי היה הכרח לפתוח בבית העלמין המרכזי חלקה יהודית חדשה. דוגמא מזוויעה למצב הכלכלי הנורא: ב- 1918, השנה האחרונה למלחמה, 83 אחוזים מכל ההלוויות היהודיות היו "סוג ד'", דהיינו ללא תשלום או זולות מאד. לשון אחר, יותר משמונים אחוזים מהמשפחות לא יכלו להרשות לעצמן אפילו לשלם עבור קבורת יקיריהן.

בקהילת וינה היו ארגוני צדקה וסיוע מסורתיים, כגון חברה קדישא לצדקה (נוסדה ב- 1764), איגוד לתמיכה ביתומים נזקקים (1860) וארגונים נוספים כמו בית תמחוי, בגדים לעניים ותרומות, כל זאת במימון הקהילה או תורמים פרטיים. אולם יכולת הסיוע של ארגוני הרווחה הייתה מוגבלת. בשנת 1840 יסד הפילנתרופ, איש החינוך והסוחר יוזף ריטר פון ורטהיימר (1800 – 1887) ארגון שהעניק הכשרה מקצועית לאלפי ילדים יהודים. פון ורטהיימר ראה קשר בין יצרנותם של יהודי אוסטריה לבין מאבקם לשוויון חברתי ופוליטי, וביקש לנתץ את הדעה הקדומה, שיהודים לא אוהבים לעבוד. למרות התנגדות קלה מצד הממשלה, שלא רצתה לעודד מתלמדים יהודים להתיישב בווינה, החלה התכנית להצליח אחרי ההקלות בתקנות המסחר של שנת 1859. עד 1875 הארגון תמך ב- 258 שוליות סנדלרים, חרטים, נגרים ויצרני מכונות, והשימם על חשבונו להשתלם אצל בעלי מלאכה לא יהודים. כעבור 15 שנים עלה מספר החניכים ל- 1,300, הם למדו בווינה מלאכות ומקצועות שונים.

בשנת 1875 יסד הפילנתרופ הברון מוריס הירש (1831 – 1896) קרן רווחה. בימי מלחמת העולם הראשונה תמכה הקרן בעיקר בפליטים מגליציה. היא נוהלה מווינה, והשתמשה באגרות חוב לאומיות ולכן נפלה קורבן לאינפלציה שאחרי המלחמה, שהחריפה את מצב הפליטים.

יוזף רוט תיאר את גורלם המר של המהגרים והפליטים בספרו "היהודי הנודד". הוא טען כי אין גורל גרוע משל האוסטיודן. הם תלויים בתרומות המעמד הבינוני, מתקשים למצוא עבודה הגונה בשל המספר הגבוה של מובטלים מקומיים, שנואים ובזויים על ידי יהודים ולא-יהודים גם יחד. "בסמטה כעין זו חי חייט יהודי זעיר. אך לו היה זה רק הרחוב! דירתו כוללת חדר ומטבח. לפי החוקים הסתומים על פיהם אלוהים הוא שליט היהודים, חייט מזרח אירופי עני הוא אב לששה ילדים או יותר, אך רק לעתים רחוקות יש לו עוזר. מכונת התפירה נוקשת, קרש הגיהוץ על קרש האפייה והוא נוטל מידות על המיטה. מי נמצא נמוך יותר מחייט כזה?".

בשנת 1920 היטיב העיתונאי הסוציאליסט היהודי ברונו פריי לצייר תמונת מצב אומללה של חיי היהודים בווינה. בעדויות מרגשות הדגיש את העובדה כי תנאי החיים של רוב היהודים בווינה קשים ומייאשים. הוא ביקר ברבעים העניים ביותר בלאופולדשטאט, צילם ותעד את הבעיות הדחופות ביותר. הוא ראה ילדים חולים וסובלים מתת תזונה, דירות חשוכות, צפופות, טחובות ומוכות מזיקים, אפילו מרתפים ומחסנים היו מאוכלוסים בדיירים, רבים חלקו מיטות, או ישנו במשמרות. אמהות יהודיות הציעו לפעמים את התינוקות למשפחות עשירות באמצעות מודעות בעיתון משום שלא יכלו עוד לפרנסם.

גם לפני המלחמה הייתה בבירה בעיית דיור חמורה. בשנת 1910, חיו בממוצע 1.24 אנשים בכל חדר, כולל מטבחים, חדרי כניסה וחדרי שינה. בשנות המלחמה, החריפה שאלת הדיור לא רק בשל זרם הפליטים (לא רק יהודים), אלא גם בשל הפסקת הבנייה למגורים. האוסטיודן הואשמו לעתים קרובות על ידי אנטישמים בגרימת קשיים אלה והם טענו כי הפליטים חיו ברבעים נוחים בעוד 19,000 אזרחים תמימים היו מחוסרי דיור. "אפשר לפתור את הנושא בן לילה אם רק יאולצו האורחים הלא קרואים לשוב למחוזותיהם".

יוליוס אופנר הדמוקרט , פעיל לשינוי חברתי יהודי, היה פופולרי בקרב הבוחרים היהודים משום שדרש הכנסת מינימום לכל אחד, תרם לשינוי חברתי, וגם תמך ברוכלים היהודים.