יהודי מזרח אירופה

וינה, בירת הממלכה האוסטרו-הונגרית, משכה אליה מהגרים מכל חלקי הממלכה. יהודים ממזרח אירופה הגיעו אליה בשני גלי הגירה.

עוני נורא ופוגרומים אלימים ברוסיה גרמו ליהודים רבים לעזוב את ארצם. ארצות הברית היתה יעד הגירה שהבטיח חופש והכנסה יציבה. גם יהודים מאזורי מזרח אוסטריה הצטרפו לגל ההגירה. רבים הגיעו לווינה לאחר נדודים חסרי מטרה מוגדרת ברחבי גליציה. שלא כמו ניו יורק, וינה לא הבטיחה עבודה בתעשיית הטקסטיל, אלא אחרי מכשולים רבים. בין 1867 - 1910, כ- 30,000 יהודים מגליציה עברו אל ווינה. רובם היו עניים להחריד, נזקקים, קבצנים ותלויי צדקה, וינה היתה עבורם מקום לשרוד בו. אף על פי שהיו שווים מבחינה חוקית ליהודי מערב אוסטריה, מבחינה כלכלית היו דומים יותר ליהודי רוסיה. הקפיטליזם והמהפכה התעשייתית שינו את הסדר החברתי והובילו לנפילת כפרים בגליציה ולעלייה באבטלה.

גם גל ההגירה השני הביא אל וינה קורבנות חסרי ברירה של מהפכות ומלחמות כלכליות, חברתיות ופוליטיות בארצם. הפלישה הרוסית לצפון מזרח אוסטריה בתחילת מלחמת העולם הראשונה וגירוש אלפי יהודים מגליציה, מצרפת ומבלגיה הביאו בתוך כמה חודשים כ- 125,000 יהודים מזרח אירופיים לווינה. במהלך המלחמה, פליטים רבים יכלו לשוב לארצם, אחרים הצטרפו למתקפה הרוסית המתחדשת. בשנת 1917 גליציה ובוקובינה שוחררו שוב ורוב הפליטים עזבו את וינה. עד אפריל 1918 38,772 פליטים חסרי אמצעים נותרו בה, מתוכם 34,233 יהודים. עד מרץ 1919 היו בווינה בין 20 ל- 25 אלף יהודים פליטים, שאחרי התפרקות הממלכה ההבסבורגית נחשבו לזרים.

מקרב בני הדור השני להגירה, הצליחו רבים להשתלב ו"להתמערב" על ידי רכישת השכלה ומקצוע. הדור הראשון והמהגרים החדשים נותרו זמן רב קבוצה נפרדת מבחינה דתית ותרבותית. הם התיישבו בעיקר ברבעים צפופים ועניים לאורך תעלת הדנובה ועסקו במסחר או מלאכה זעירים, חייטים, סנדלרים, כורכים ונגרים, או במסחר זעיר וידני, בעיקר בבדים. ברבעים לאופולדשטאט ובריגיטנאו שררה צפיפות איומה, ששה אנשים בחדר אחד. יהודי גליציה נישאו בינם לבינם וקיימו מוסדות דתיים ותרבותיים משלהם. בגליציה חיו בקהילות מבוססות מבודדות מן המערב וחשו עליונות על הסביבה האוקראינית והפולנית. בווינה שמרו על האמונה, הלבוש ואורח החיים האורתודוכסים. רובם ראו עצמם בני לאום נפרד עם ייחוד תרבותי וספרותי, ולכן נמשכו אל הציונות.

"בית ישראל", הארגון הקהילתי הראשון, נוסד בשנת 1852 כשיהודי גליציה היו עדיין מעטים, והתקשו לשמר את זהותם. זה היה ארגון דתי אנטי חסידי, אשר נטה לליברליזם פוליטי. בשנת 1893 יסדו בית כנסת בלאופולדגאסה ששמו "בית הכנסת הפולני". "מחזיקי הדת", העדה האורתודוכסית, נוסדה בשנת 1903 במסעדת שווצר בלאופולדגאסה. הם הדגישו את האדיקות הדתית ורצו למשוך יהודים פולנים לווינה. "לוויית חן" היה ארגון רווחה לנזקקים והיה לו גם בית תפילה קטן שניהלו יהודים מגליציה. ארגון בתי התמחוי, והבית הראשון, נוסד בשנת 1874.

לא רק היהודים המבוססים בווינה הביטו בחשד על המהגרים מן המזרח, שנראו כה משונים. האוכלוסייה הנוצרית הגיבה להגירה באנטישמיות, בחשש ממחסור בדיור ומתחרות תעסוקתית. מעורבותם של יהודים מגליציה בזנות עוררה הרבה הערות אנטישמיות. ארגון הנשים של ברתה פפנהיים שנוסד בשנת 1904, הוביל מאבק נגד התופעה והגן על נערות ונשים יהודיות. אנטישמיות כנגד אוסטיודן היתה חזקה במיוחד במוסדות להשכלה גבוהה, בייחוד באוניברסיטת וינה ובמכללה למסחר בינלאומי, שם היה מספר הסטודנטים מן המזרח גבוה. בשנת 1913 רבע מתלמידי הרפואה באוניברסיטה היו מגליציה ומבוקובינה, רובם יהודים. בימי מלחמת העולם הראשונה, שיעור האוסטיודן עלה במהירות, והגיע לשיא בשנים 1917 - 1918 כשנוצר מחסור במקומות בשל שובם של משוחררי הצבא. ניתנה קדימות למועמדים בני וינה, וזה הקשה על יהודים מן החוץ להתקבל ללימודים. שנתיים אחר כך היו עדיין 4,000 סטודנטים זרים בקרב 10,800 הלומדים באוניברסיטה, הם היו חייבים בשכר לימוד גבוה יותר, ולא היו זכאים לתמיכה ממוסדות הרווחה.
שלושה סטודנטים מגליציה יסדו בווינה את אחוות הסטודנטים הראשונה, "קדימה".

בשנת 1900 נפתח מרכז יהודי בווברגאסה. מטרתו היתה להעניק חינם השכלה והכנסת אורחים ליהודים דלים, עניים וצמאי ידע, כדי לעודד את התפתחותם הפיזית, הרוחנית והמוסרית. הרצאות בשאלות אקטואליות מדי ערב, חימום בחורף וכיבוד קל בהפסקה, הפכו את המרכז למקום מפגש פופולרי ליהודים מגליציה, שם מצאו השכלה, בידור וקשרים חברתיים. היו, לדוגמא, הרצאות על המאבק בשחפת, הגיינה בדירות קטנות, טיפול ותזונה לתינוקות, ועוד. המטרה היתה לנסות ולהנחיל רעיונות מערביים של סדר וניקיון. פרוייקט דומה היה "בית העם", שפעל עבור יהודים ברבעים המערביים.

התמיכה במתן חינוך והכשרה מקצועית ליהודי גליציה שחיו עדיין במחוזות המזרחיים היתה אינטרס ראשי של יהודי וינה (נאמני קרן הברון הירש היו בעיקר יהודים עשירים מווינה שרצו להפוך את האוסטוודן ל"בני אדם מועילים" על ידי לימוד, חינוך ליצרנות והתבוללות הדרגתית). ולמרות זאת בווינה של שנות ה- 90 של המאה ה- 19 היו הצדקה, הרווחה והחינוך הדתי מקור לסכסוכים ומחלוקות בין יהודים אורתודוכסים לליברלים. האורתודוכסים האשימו את הנהגת הקהילה באדישות חסרת לב ובבירוקרטיה, וטענו כי הזניחו את החינוך הדתי הראוי. היהודים הליברלים טענו כי יוצאי גליציה קנאים ושונאי קדמה, דבקים בחינוך מיושן בחדר ובישיבות, ומטפחים בכך עוני, מצוקה כלכלית ופיגור מעמדי.

עלייתה של הציונות הפוליטית בווינה, באמצע שנות ה- 90 של המאה ה- 19, שיקפה לא רק את משבר התבוללות שלו תרמו הצלחות פוליטיות של ארגונים אנטישמיים, אלא גם את העלייה בחשיבות הקהילה היהודית המאורגנת ( IKG) והרשתות הפילנתרופיות שלה, שניסו להתמודד עם בעיותיהם של האוסטיודן.