א
אאוגנפלד, פליקס (1893-1984)
יליד וינה. סיים את לימודיו בבית הספר הריאלי בשנת 1910. למד הנדסה בבית הספר הטכני הגבוה בווינה עד שנת 1914. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא אוסטרו-הונגריה ונפל בשבי האיטלקי מ- 1915 עד 1919. אחרי ששוחרר שב ללימודים וקיבל תואר אדריכל אזרחי בשנת 1920. בשנים 1921 – 1938 עבד כאדריכל פרטי בשותפות עם קארל הופמן בווינה. הם עבדו במינויים ובעיצוב פנים באוסטריה ובצ'כוסלובקיה, ותיכננו מבנים בווינה.
ב- 1931 אאוגנפלד שימש עוזרו של אוסקר שטרנד, מעצב במה ותיאטרון, בווינה ובלונדון. הוא השתתף בתערוכת עיצוב במילנו ב- 1933. פרסם מאמרים בכתבי עת מקצועיים באוסטריה, בגרמניה, באנגליה, באיטליה ובארצות הברית, ביניהם Modern Bauformen in Berlin; Die Buehne, Kunst und Dekoration; Das Wiener Moebel, Stuttgart.
אאוגנפלד היה חבר באיגוד האדריכלים הראשי של אוסטריה (1921 – 1938). בשנת 1938, אחרי סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית, גלה לאנגליה. עד שנת 1939 חי בלונדון כתושב זמני בסיועם של ידידים אנגלים ואמריקנים, עבד כאדריכל ומעצב עצמאי.
באוגוסט 1939 היגר לארצות הברית, שם עבד כאדריכל פרילאנס. מ- 1941 היה לו סטודיו משלו בניו יורק, והצטרף כחבר למכון האמריקני לאדריכלות. הוא קיבל ציון של כבוד מהמכון בשנת 1961, על עיצוב ספריית בטלינגר שנבנתה בשנים 1952 – 1956.
פליקס אאוגנפלד נפטר בניו יורק בשנת 1984.
אאוסטרליץ , פרידריך (1862-1931)
יליד ויסוקה ליבינה, מוראביה, האימפריה האוסטרית (כיום ברפובליקה הצ'כית). תחילה עסק במסחר, וב- 1887 החל לעסוק בעתונאות והצטרף לצוות העתון הווינאי "ארבייטצייטונג" (אז עדיין שבועון). בתחילת שנות ה- 90 של המאה ה- 19 החל לעבוד למען איגוד העובדים. ב- 1895 נתמנה לעורך המדור הפוליטי ב" ארבייטצייטונג", שנהיה לעתון יומי, וב- 1906 נתמנה לעורך ראשי.
במשך עשרים וחמש שנים שימש כעורך ראשי. בתקופה הזו צבר העתון מוניטין כבטאון הטוב ביותר של האינטרנציונל הסוציאליסטי.
מסירותו המוחלטת לפעילות העתונאית הביאתהו לדחות פעם אחר פעם המועמדות שהוצעה לו לרייכסטאג. רק ב- 1919 הצטרף לעצרת החוקתית הלאומית של אוסטריה. ב- 1920 נבחר לעצרת הלאומית והשתתף בניסוח חוק העתונים האוסטרי.
הוא נמנע בעקביות מעיסוק בנושאים יהודיים, ובייחוד בבעיות לאומיות יהודיות. כמרקסיסט, שלל לגמרי נטיות לאומניות ביהדות וגישתו השפיעה בלי ספק על הסוציאל דמוקרטים האוסטרים.
מפרסומיו:
Wer ist Waahler, 1897
Ein Militerurteil in Oesterreich, 1901
Presse und Pressefreiheit, 1902
Das neue Wahlerecht, 1907
אאורבך, ישראל בן שלום (17th century-)
מחשובי החרטים היהודים במחצית הראשונה של המאה ה- 17.
כינויו היה "מינץ-יודה", שכן הופקד מטעם חצר הקיסר על טביעת המטבעות. בשנת 1616 אאורבך נרשם כמשלם המס הגבוה ביותר בקרב יהודי וינה. ב- 1632 התיישב באזור שלימים נודע כרובע השני של העיר.
משפחתו ירדה מנכסיה, ביתם הוחרם וישראל בן שלום אאורבך מת בעוני.
אבל, אמיל (1875-1958)
נולד בווינה למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני. התעניין במדעים, ולמד כימייה בבית הספר הטכני הגבוה היוקרתי בווינה. אחרי שסיים את לימודיו נשאר באקדמיה, ונתמנה לפרופסור לכימיה בשנת 1908. הוא חיבר כמה מאמרים מבריקים על קטליזטורים הומוגנים והתגובות בתהליך הכנת חומצה סולפורית.
ב- 1938, בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית, פוטר מהאוניברסיטה במסגרת חוקי נירנברג. הוא גלה לאנגליה והחל לעבוד במעבדת מחקר של חברת "אבר רדי", ולימים נתמנה למנהל המעבדה, ניהל פרויקטים רבים וביניהם המכניזם של תא מערכת יבש. הוא עבד שם עד לפרישתו.
אבלס, אוטו (1879-1945)
נולד והתחנך בברנו, מוראביה (היום בצ'כיה), שם היה ממארגני "וריטאס", ארגון סטודנטים יהודיים, וממייסדי התנועה הציונית בבוהמיה ובמוראביה.
אבלס הצטרף לחוגם של הציונים ברטולד פייבל ורוברט שטריקר. כשסיים את לימודיו באוניברסיטת וינה, עבד כיועץ משפטי בחברת הרכבות האוסטרית. הוא נמשך לכתיבה ועבר לתחום העיתונאות. אבלס היה מעורכי העיתון הציוני "וולט" ו"יודישה צייטונג", כתב מאמרים לעתון "יידישה נציונל צייטונג" ולעתונים גרמניים נוספים. יחד עם רוברט שטריקר יסד יומון ציוני בשם "וינר מורגנצייטונג". בשנת 1926 נתמנה לשליח קרן היסוד, והרצה ברחבי מערב אירופה. משנת 1930 כיהן כמנהל קרן היסוד באמסטרדם.
מיצירותיו החשובות: Die Genesung, שירה (1920), "ביקור בארץ ישראל", תיאור של ביקורו הראשון (1926), ו"עשר יהודיות", על נשים יהודיות נודעות.
בשנות השואה היה אבלס אסיר במחנה הריכוז ברגן בלזן. הוא נפטר מתשישות בשנת 1945, זמן קצר אחרי ששוחרר מן המחנה.
אבלס, זיגפריד (1884-)
יליד וינה, למד באוניברסיטת וינה. כתב בכתבי עת רבים בנושאים פדגוגיים. בשנת 1910 זכה לשבחים רבים על מאמרו בנושא פעילות ילדים בעתון הסטודנטים "גאודמוס".
משנת 1915 ואילך התמסר ללימוד ילדים עיוורים ומי שהתעוורו בימי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1917 פרסם שיטה ללימוד הנהלת חשבונות לחיילים שאיבדו את ראייתם, ושנה אחר כך פרסם את שיטת הברייל בעברית.
אבלס הוא מחברם של מאמרים חינוכיים רבים, ועמד בראש נושא ההוראה לילדים יהודים עיוורים בווינה.
אבלס, אוטו (1879-1945)
נולד והתחנך בברנו, מוראביה (היום בצ'כיה), שם היה ממארגני "וריטאס", ארגון סטודנטים יהודיים, וממייסדי התנועה הציונית בבוהמיה ובמוראביה.
אבלס הצטרף לחוגם של הציונים ברטולד פייבל ורוברט שטריקר. כשסיים את לימודיו באוניברסיטת וינה, עבד כיועץ משפטי בחברת הרכבות האוסטרית. הוא נמשך לכתיבה ועבר לתחום העיתונאות. אבלס היה מעורכי העיתון הציוני "וולט" ו"יודישה צייטונג", כתב מאמרים לעתון "יידישה נציונל צייטונג" ולעתונים גרמניים נוספים. יחד עם רוברט שטריקר יסד יומון ציוני בשם "וינר מורגנצייטונג". בשנת 1926 נתמנה לשליח קרן היסוד, והרצה ברחבי מערב אירופה. משנת 1930 כיהן כמנהל קרן היסוד באמסטרדם.
מיצירותיו החשובות: Die Genesung, שירה (1920), "ביקור בארץ ישראל", תיאור של ביקורו הראשון (1926), ו"עשר יהודיות", על נשים יהודיות נודעות.
בשנות השואה היה אבלס אסיר במחנה הריכוז ברגן בלזן. הוא נפטר מתשישות בשנת 1945, זמן קצר אחרי ששוחרר מן המחנה.
אבלס, פאול ויליאם (1897-)
נולד בעיירה מיסטלבאך שעל יד וינה. אביו היה סוחר עצים וחבר בהנהלת הקהילה היהודית. אבלס סיים את בית הספר הטכנולוגי הגבוה בווינה בשנת 1915 וקיבל רשיון מהנדס ב- 1921.
בימי מלחמת העולם הראשונה שירת בצבא האוסטרו-הונגרי, ואחרי המלחמה עבד כמהנדס ברשות בנייה מקומית בווספאליה. אחר למד לתואר בהנדסת עיצוב. הוא נהיה למומחה בהנדסת בטון, ונתמנה למהנדס ראשי של חברה גדולה בווינה, בשנים 1922 – 1929, ואחר ליועץ מומחה לחיזוקי בטון ולעיצוב תעשייתי בכמה ארצות במרכז אירופה.
בשנת 1939 היגר לאנגליה, והמשיך בעבודתו בהנדסת בטון.
אברהם, פיליפ (c.1726-1810)
מוזכר לראשונה ברשימה גניאלוגית משנת 1787. באוגוסט 1801 הוענק לו רשיון לדור בווינה במשך שלוש שנים ולעסוק במקצועו, חריטה ועשיית חותמות. יצירת מופת שלו, קמע ובו דמותה של הקיסרית מריה תרזה, ועליו חתימתו P.A, שמורה ומוצגת במוזיאון ההיסטורי-אמנותי בווינה.
פיליפ אברהם נפטר בווינה, הוא האריך ימים אחרי שני בניו, סלומון פיליפ אברהם והירש פיליפ אברהם, שניהם חרטים כמוהו.
אברהם, סלומון פיליפ (c.1763-1793)
חרט וחרשתן אבני חן
את דרכו במקצוע החל כשוליית אביו, החרט פיליפ אברהם. כשרונו זכה להכרה.
שתיים מעבודותיו, קמע עשוי כדכוד בדמות ראשו של הקיסר לאופולד השני, וקמע מאבן אדומה בדמותה של הקיסרית מריה תרזה בבגדי אלמנות, שמורות במוזיאון לאמנות היסטורית בווינה. מאחורי כל קמע הקדשה מאת הקהילה היהודית.
אדולף, הלן (1895-1998)
אדלר, מקס (1873-1937)
למד משפטים באוניברסיטת וינה ונתמנה לפרופסור לסוציולוגיה ב- 1920.
עוד מנעוריו השתייך לתנועה הסוציאליסטית, ובמשך יותר מעשרים שנים שימש נציג הסוציאל דמוקרטים בפרלמנט האוסטרי. במשנתו שילב בין מרקסיזם קלאסי לבין תפיסות של נפש האדם. אדלר ניסח את הסוציולוגיה הדינמית של הפועלים.
אדלר, ויקטור (1852-1918)
יליד פראג. עבר אל וינה בגיל צעיר, אביו התעשר והמיר את דתו לקתוליות.
אדלר התמסר למעמד הפועלים. היה חבר בפרלמנט האוסטרי מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בשנים 1905 – 1918 ושר החוץ בממשלה הסוציאליסטית (1918). בנעוריו ובשנות לימודיו סבל מאנטישמיות, ואחרי נישואיו התנצר גם הוא, כדי למנוע סבל זה מילדיו. אף שהיתה לו זיקה למוצאו היהודי, סירב לצדד בפועלים היהודיים או לנקוט עמדה בנושאים יהודים, למשל בקונגרס האינטרנציונל הסוציאליסטי בבריסל ב- 1891. התנגד גם לרעיון הלאומיות היהודית.
אדלר, פרידריך (1879-1960)
יליד וינה, בנו של ויקטור אדלר, ממנהיגי התנועה הסוציאליסטית האוסטרית. יהודי מומר, למד – וגם לימד – פיזיקה בשווייץ.
בילדותו המיר את דתו לנצרות, ובהמשך חייו זנח אותה. ב- 1911 שב לאוסטריה והתקרב לפוליטיקה. בימי מלחמת העולם הראשונה התנגד למדיניות מפלגתו, אשר תמכה בגרמניה.
ב- 1916 התנקש בחייו של ראש הממשלה, הרוזן קארל פון שטורך ונידון למוות, אולם שוחרר ב- 1918, כשהתפרקה המונרכיה.
אדלר היה ממייסדי איגוד הפועלים הבינלאומי השמאלי של המפלגות הסוציאליסטיות ב- 1921, ומזכיר האינטרנציונל הסוציאליסטי ומפלגת הלייבור בשנים 1923 – 1939. בתקופת מלחמת העולם השניה חי בארצות הברית. אחרי המלחמה שב לאירופה. הוא היה נשוי ליהודיה, וקיים קשרים עם ציונים, אבל לא האמין ברעיון של מדינה יהודית עצמאית.
אדלר, אלכסנדרה (1901-2001)
ילידת וינה. בתו של הפסיכיאטר הנודע אלפרד אדלר. למדה באוניברסיטת וינה וקיבלה תואר דוקטור לרפואה בשנת 1926. בעקבות אביה נהייתה למומחית בפסיכולוגיה אינדיבידואלית. אחרי ההתמחות עבדה כרופאה בקליניקה הנוירופסיכיאטרית באוניברסיטת וינה עד 1935, ושימשה עורכת כתב העת הבינלאומי לפסיכותרפיה אינדיבידואלית.
ב- 1935 עזבה אדלר לארצות הברית. היא עבדה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד עד 1944. במקביל עבדה בבית החולים הכללי במסצ'וסטס ובבית החולים העירוני בבוסטון. בשנים 1944 – 1946 היתה פסיכיאטרית בבית החולים של אוניברסיטת דיוק בדורהאם שבצפון קרוליינה. ב- 1946 קיבלה קביעות באוניברסיטת ניו יורק כפרופסור לנוירולוגיה (פרופסור מן המניין ב- 1953 ופרופסור לפסיכיאטריה מן המניין ב- 1969). בתקופה זו כיהנה גם כחברת סגל בבית החולים בלוויו בניו יורק (1946); בשנים 1946 – 1955 פסיכיאטרית במאונט סיני, ניו יורק, וגם רופאה בבית החולים "גולדווטר ממוריאל". ב- 1948 נתמנתה לפסיכיאטרית במחלקת השיקום בניו יורק, ונבחרה למנהלת רפואית של מרפאת בריאות הנפש ע"ש אלפרד אדלר בניו יורק. כמו כן היתה עורכת של כתב העת הבינ"ל לפסיכולוגיה אינדיבידואלית.
אדלר נחשבה לסמכות מובילה בתחום הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, בעיקר בתחום תסמונות פסיכוסומטיות ופסיכופרמקולוגיה. היא היתה מומחית בסכיזופרניה, חלוצה בתחום העקה הפוסט טראומטית, ומראשונות הנשים-נוירולוגיות בהרווארד. היתה חברה (וגם נשיאה) באיגוד לפסיכולוגיה אינדיבידואלית בניו יורק. חברת האיגוד הבינלאומי, איגוד הפסיכיאטרים האמריקני, האקדמיה האמריקנית לנוירולוגיה, ועוזרת מחקר על מחלות נפש ועצבים.
ב- 1978 קיבלה אדלר את תואר הכבוד צלב הזהב מהעיר וינה.
נפטרה בגיל 99 בניו יורק, בשנת 2001.
אדלר, אלפרד (1870-1937)
מייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואלית.
יליד וינה. אביו לאופולד היה סוחר תבואה. קיבל תואר ברפואה מאוניברסיטת וינה ב- 1895. בשנות לימודיו הצטרף לקבוצת סטודנטים סוציאליסטים, שם הכיר את רעייתו, ראיסה טימופייוונה אפשטיין, אינטלקטואלית ופעילה סוציאליסטית שהגיעה מרוסיה ללמוד בווינה. הם נישאו ב- 1897, ואדלר המיר את דתו לפרוטסטנטיות. שניים מארבעת ילדיהם היו פסיכיאטרים גם הם.
בתחילה היה רופא עיניים, אחר עבר לרפואה כללית. הוא החל להתעניין בפסיכיאטריה והצליח להצטרף לקבוצת הדיון של ד"ר זיגמונד פרויד, שמ- 1908 נתכנתה "האגודה הפסיכואנליטית של וינה". אדלר היה חבר באגודה בשנים 1902 – 1911 ונשיאה בשנים 1910 – 1911, וגם עורך משנה של כתב העת הפסיכואנליטי. היה חלוץ המיזוג בין המחשבה המרקסיסטית להגות הפרוידיאנית (1909).
בעת שעמד בקשרים עם פרויד, החל אדלר לגבש רעיונות משלו בנושא התוקפנות, ולבסוף נפרדו דרכיהם. אדלר יסד קבוצה משלו, שנקראה "האגודה לאנליזה חפשית". כעבור שנה שינה שמה ל"אגודה לפסיכולוגיה אינדיבידואלית".
הפסיכולוגיה האינדיבידואלית מבוססת על הנחה בדבר הגדרה עצמית של האדם, מכוונות לעתיד והשאיפה לכוח כדרכים להתעלות על תחושות בסיסיות של נחיתות. אדלר המעיט בחשיבותן של תופעות פנים נפשיות והדגיש חשיבותם של גורמים חברתיים בהתפתחות נוירוזות. בשנת 1919 יסד את המרפאה הראשונה לטיפול בילדים, שהיתה חלק ממערכת החינוך בווינה.
במלחמת העולם הראשונה (1914 – 1918) שירת אדלר כרופא בצבא אוסטרו-הונגריה. אחרי המלחמה השתתף בפרוייקטים, למשל מרפאות בבתי ספר והכשרת מורים. מ- 1924 ואילך היה מרצה מבוקש ומוערך.
ב- 1926 נסע להרצות בארצות הברית וקיבל משרת מרצה אורח במכללת לונג איילנד לרפואה. ב- 1934 עזב את וינה עם משפחתו. הוא הרצה במכון הפדגוגי של וינה (1924); באוניברסיטת קולומביה בניו יורק (1927); בעוד מוסדות רבים בארצות הברית. בהמשך גבר העניין בפסיכולוגיה אדלריאנית ברחבי המערב, ונוסדו בתי ספר ואגודות אדלריאניות. אדלר נפטר ביום 28 במאי 1937, בעת סדרת הרצאות באוניברסיטת אברדין, מהתקף לב.
אוברלנדר, פרד (1911-1996)
יליד וינה. התחיל להתאבק בשנת 1930 במועדון הכח וינה, וכבר ב- 1935 זכה במדליית זהב באליפות אירופה. באותה שנה השתתף באליפות העולם. רשמו אותו כ"חסר מדינה" כדי שיוכל להתמודד עם מתאבק מנבחרת גרמניה הנאצית. הוא התקבל לנבחרת האוסטרית למשחקים האולימפיים בברלין (1936), אך סירב להשתתף, במחאה על רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית.
ערב מלחמת העולם השניה היגר אל בריטניה והיה קפטן נבחרת ההיאבקות במשחקים האולימפיים בלונדון (1948). בעשרים שנות קריירה, זכה בשני תארים לנוער (אוסטריה) בחמשה תארים במשקל כבד (צרפת), בשבעה תארים במשקל כבד בבריטניה ובאחד מקנדה, אליה היגר בסוף שנות ה- 40.
בקנדה החל אוברלנד בפעילות במסגרת ארגוני ספורט יהודים. במכביה של שנת 1950 היה קפטן ונושא דגל של הנבחרת הקנדית. במכביה של 1953זכה במדליית זהב במשקל כבד. ב- 1954 העניק לו ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון, את פרס הספורטאי היהודי העולמי המצטיין.
אוברלנדר היה חבר באיגוד חובבי ההיאבקות הקנדי. בשנת 1974 הצטרף להיכל התהילה של ספורט החובבים בקנדה. במוזיאון המכביה ע"ש פייר גילדסגיים יש מדור על שמו.
אונגר, יוסף (1828-1913)
יליד וינה. משפחתו התנצרה, ובגיל צעיר נטבל לנצרות. התחנך בווינה, ולמד בה משפטים. בשנת 1850 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת קניגסברג, וב- 1853 – דוקטור למשפטים מאוניברסיטת וינה. ב- 1853 נתמנה למרצה זוטר, וב- 1871 לפרופסור מן המניין. יחד עם יוליוס גלזר חיבר ספר על תורת המשפט האוסטרית, ונודע בתרומתו לחוק האזרחי.
בשנים 1871-1879 כיהן כשר בלי תיק ונשיא בית הדין הגבוה לצדק (1880-1913). נחשב למשפטן האוסטרי הראשון שהשתמש בשיטות מדעיות בחוק האזרחי.
אונגר היה כותב פורה, יצירתו קובצה בשני כרכים בשם System des Osterreicischen Privatrechts, בהם הראה את התפתחות המוסדות החוקיים.
אוסטרייכר, יוזף מאנס (1756-1832)
נולד באופן (אובודה) בהונגריה. היהודי הראשון בהונגריה שקיבל תואר דוקטור לרפואה (1781). הוא התקבל לפקולטה לרפואה באוניברסיטת בודה רק הודות להתערבותו של הקיסר יוזף השני, משום שבאותה תקופה נאסר על יהודים ללמוד בבתי ספר לרפואה. בתזה שחיבר ניתח את מעיינות המינרלים של בודה.
אוסטרייכר עבד בבית החולים באובודה, ואחר נתמנה לרופא ראשי במחוז זאלה. בפקודת הקיסר מינוהו גם לרופא ראשי של עיירת המרחצאות באלאטון. בזכותו נהיה באלאטון לאתר מרחצאות פופולרי, ולוח זכרון לכבודו הוצב שם. הוא גם יסד במקום קרן סיוע לחיילים. פרסם מאמר שתיאר את המעיינות שם וספר בהונגרית על סולפט הנתרן שמצא בהונגריה.
בשנים 1803 – 1832 חי בווינה, והיה רופא מבוקש מאד. ב- 1810 המציא ופיתח תהליכים חימיים שאיפשרו לגלות מזון מקולקל. על תגלית זו העניק לו הקיסר פרנץ באופן אישי תיבת זהב?. על תגלית אחרת, ייצור סולפט נתרן באופן מלאכותי, זכה במדליית זהב. בנוסף, המציא שיטה לייצר ביוקרבונט, קיבל תואר רופא קיסרי ומלכותי והורשה לו לעבוד במכון לטכנולוגיה רפואית בווינה.
נפטר בווינה ב- 1832.
אופנהיים, מאוריץ (1876-1949)
רופא ודרמטולוג
יליד וינה. צאצאו של יהודי החצר שמואל אופנהיימר.
קיבל תואר דוקטור לרפואה מאוניברסיטת וינה בשנת 1899. לימד באוניברסיטה, ונהיה מרצה מן המניין בשנת 1915. בימי מלחמת העולם הראשונה שירת בצבא אוסטרו-הונגריה כרופא מנתח. משנת 1927 ואילך היה מרצה לדרמטולוגיה ולסיפילולוגיה בווינה. בשנים 1918 – 1939 כיהן כראש מחלקת עור ומין בבית החולים וילהלמינן.
בשנת 1939, בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938), היגר אופנהיימר לארצות הברית ונתמנה למרצה ולראש המחלקה לדרמטולוגיה בבית הספר לרפואה בשיקגו. היה חבר באגודות דרמטולוגים, וזכה בעיטורי זהב ובתארים על מחקרו בנושא מחלות עור שנגרמות בעבודה. כתב מאמרים רבים על מחלות עור שסיבותיהן סביבתיות או תעסוקתיות.
נפטר בשיקגו בשנת 1949.
אופנר, יוליוס (1845-1924)
נולד בהורשנץ, בוהמיה (היום בצ'כיה), למשפחה יהודית חרדית. אביו הקנה לו חינוך יהודי, לימים גורם חשוב בחשיבתו ובכתיבתו האתית והמשפטית. התחיל להתעניין בפוליטיקה בעת שעבד כעורך דין, ונבחר לפרלמנט ב-1901. במפנה המאה העשרים פעל יחד עם אמיל שטיינבאך למען שינויים עמוקים בחקיקה ובהתנהלות השיפוטית.
אופנר העלה הצעות לחוקים חדשים בנושאים חברתיים וכלכליים בפרלמנט האוסטרי. בשל עבודת החקיקה שלו כינוהו עמיתיו "מצפון הפרלמנט". בין החוקים שיזם היה חוק "לקס אופנר" ("חוק אופנר") (1914), שעסק בסיווג עבירות רכוש לפי סכומים. הוא ניסה לבטל את חוק הנישואין הישן, שהעניק יתרונות לרוב הקתולי. מוצאו היהודי הקים עליו יריבים מקרב היהודים שחששו מאנטישמיות, ומקרב הלא-יהודים שהאשימו אותו בהתערבות בענייני דת.
בבחירות של 1919 כשל אופנר, ואת מקומו תפס המועמד היהודי-ציוני רוברט שטריקר. אופנר המשיך בפעילות בסנאט ובבית המשפט החוקתי הפדרלי החדש, עד למותו בשנת 1924.
אושר, לאופולד (1839-1910)
יליד מיקולוב (אז ניקולסבורג), מוראביה (היום ברפובליקה הצ'כית).
ב- 1872 נתמנה למרצה ברפואה פנימית באוניברסיטת וינה, ב- 1885 פרופסור שלא מן המניין.
אושר כתב על מחלות קיבה עבור האנציקלופדיה של אוילנברג, ועל מחלות לבלב בספר הלימוד של פרופ' נותנאגל. הוא חקר ופרסם מאמרים על סיפיליס המעי, סטנוזיס המעי והגדלת הקיבה.
שנים רבות היה רופא ומנהל בית המרקחת הכללי בבית החולים רוטשילד בווינה.
אייזנבאך, היינריך (1870-1923)
מעמודי התווך של תאטרון היידיש.
נולד בקרקוב, פולין. אביו היה סוחר אמיד. כמו רוב היהודים בפולין באותה תקופה, היידיש היתה לשונו, ממש כמו הפולנית. לימים היתה היידיש לנכס חשוב, כשהרחיב אייזנבאך את קריירת המשחק שלו והצטרף לתאטרון היידיש שהלך וצמח בווינה.
את דרכו בתאטרון החל בבודפשט כליצן. אחר שילב גם את כשרונו המוזיקלי ונהיה לזמר קומי. בשנת 1894 הצטרף ל"בודפשטר אורפאומגשלשאפט", להקת תאטרון קטנה בשכונה היהודית בווינה שנוסדה בשנת 1889 על ידי יוזף מודל, הגב' וירטמברג, הגב' קובץ, מקס רוט, ארמין שפרינגר, הנס מוזר, רולף וגנר ואחרים – הגרעין הראשון של הקברט היהודי של וינה. איינזבאך הופיע יום יום, בשירים קומיים קצרים ובקטעי ריקוד עם אשתו אנה. כשעלה לבמה קיבל אותו הקהל – בעיקר יהודים ממעמד הפועלים – בתשואות. הוא גילם דמויות בעלות רצון ונחישות לחיות. במערכונים הפך את גורלם העצוב ללגלוג עצמי, בדיחות ציניות, ביידיש ז'רגונית שקנראה יידיין. חומרים אלה לא זכו להערכה מצד קהל יהודי בורגני יותר, שראה ביידיש לשון של המעמד הנמוך.
ההופעות בבודפשטר נפתחו בדרך כלל בתהלוכת שירים הומוריסטים ובמערכה אחת שחיבר אחד מחברי הלהקה. שיא הערב הגיע אחרי ההפסקה, בהופעת יחיד של אייזנבאך או של עמיתו וידידו הקרוב, מקס רוט. הופעתו המעולה של אייזנבאך ב"די קלבריאשפרטי", מערכה אחת מאת אדולף ברגמן, שתיארה את מאבקם של רוכלים וקבצנים יהודים, הפכה אותו לשחקן הראשי, ואחר למחזאי ולבמאי הבודפשטר. בשנת 1907 יסד קבוצה משלו והופיע במלון סטפני, אבל כעבור שנה חזר לבודפשטר והמשיך לשחק, לביים ולכתוב.
בשנת 1911 כתב המו"ל והסופר קארל קראוס כי הבידור התאטרוני האמיתי מתרחש בבודפשטר דווקא, ולא בהופבורגתאטר היוקרתי בווינה.
היינריך אייזנבאך נפטר בווינה בשנת 1923.
אייזנשטאט, מאיר בן יצחק - מהר"מ א"ש (c.1670-1-?)
רב וגדול בתורה
מהר"ם א"ש היה דיין בסאכטשוואר, פוזן (כיום בפולין), ורב בשידלוביץ', פולין. הוא עבר לגרמניה והתיישב בוורמס, שם היה ראש ישיבה. כשנכבשה העיר על ידי צרפת ב- 1701 עבר לפרוסניץ וכיהן שם כרב. בשנים 1711 – 1714 שב לשידלוביץ, ואחר עבר לאייזנשטאט, כיום באוסטריה. אזי הוסיף את שם המקום לשמו.
מהר"ם א"ש היה הרב של "שבע קהילות". הישיבה של אייזנשטאט משכה אליה תלמידי חכמים מקרוב ומרחוק, והרב מאיר השפיע מאד על אופייה של הקהילה. הוא נחשב לסמכות הלכתית גבוהה ורבנים מטורקיה, מגרמניה ומאיטליה שלחו אליו שאלות. הותיר אחריו שו"תים וחיבורים הלכתיים אחרים.
אייס, אלכסנדר (1832-1921)
איש צבא וציוני. יליד פישלינג, מוראביה (כיום ברפובליקה הצ'כית). בגיל 16 התגייס לצבא והשתתף בקרבות רבים בשנים 1848 – 1866.
פון אייס קיבל עיטורי גבורה לרוב, והיה מראשוני הקצינים היהודים בצבא אוסטרו-הונגריה. קיבל את אות כתר הברזל ב- 1866 ואת אות מריה תרזיה. בשנת 1896 פרש מהשירות, בדרגת אלוף.
כל חייו התגאה במוצאו היהודי, ודחה את כל ההצעות להתנצר. שלושים ושתיים פעמים השתתף בדו-קרב על מנת להגן על זהותו היהודית.
פון אייס היה פעיל בתנועה הציונית ומילא מגוון תפקידים, ביניהם ראש סניף וינה של קרן היסוד.
איסרליין, ישראל (1390-1460)
רב ופוסק
נולד ברגנסבורג והתחנך בבית דודו בווינר-נוישטאט. בשנת 1421 נרצחו אמו ודודו ברדיפות-יהודים, ואיסרליין עבר למארבורג, סטיריה.
ב- 1445 שב אל וינר-נוישטאט כרב הקהילה ואב בית הדין, ושם חי עד מותו.
הודות לאיסרליין נהייתה וינר-נוישטאט למרכז תורני. גדולים בתורה ממקומות רבים פנו אליו. הוא חי חיי אדיקות וסיגוף, ולא נטל שכר על שירותיו.
חיבורו הנודע ביותר הוא "תרומת הדשן", ליקוטי שו"ת. כתביו מלמדים רבות על חיי הקהילות היהודיות במרכז אירופה בתקופתו.
אלווין, קארל (1891-1945)
נולד בקניגסברג, גרמניה (כיום קליניניגרד, רוסיה). למד מוזיקה, פילוסופיה וספרות באוניברסיטת ברלין. היה חבר באופרה של ברלין (1910) וגם עוזר למנהל התזמורת של ביירוית (1912). בשנים 1914 – 1920 ניצח על תזמורות בהאלה ובפוזן, בדיסלדורף, בהמבורג, ועוד.
עד שנת 1938 שימש כמנצח באופרה הווינאית, ואז פוטר על ידי השלטון הנאצי משום שהיה יהודי. הוא הוגלה לארצות הברית, היה מנצח באופרה של שיקגו (1939 – 1940) ואחר באופרה הלאומית של מקסיקו (עד 1945). וגם לימד בקונסרבטוריון של מקסיקו סיטי.
אלווין היה בעלה של זמרת האופרה אליזבט שומאן.
אלט, פרנץ לאופולד (1910-)
יליד וינה. ב- 1932 קיבל תואר דוקטור בפילוסופיה ובמתימטיקה. בשנים 1923 – 1933 היה מורה זוטר בבית ספר יסודי ובמשך שנתיים השתתף בעבודת מחקר, בהתנדבות. בשנים 1935 – 1938 עבד כשמאי ביטוח.
במאי 1938, זמן קצר אחרי סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית בחודש מרץ, עזב אלט והיגר לארצות הברית. עד 1946 היה חוקר ובהמשך סגן מנהל מחקר במכון האקונומטרי בניו יורק. במקביל, בשנות מלחמת העולם השניה שירת בצבא ארצות הברית.
עד 1948 היה ראש מחלקה במחלקת החישוב של מעבדות חקר בליסטיות באברדין פרובינג גראונד במרילנד. בשנים 1948 – 1967 עבד במעבדות קומפוטיישן. באותה תקופה היה גם סגן מנהל החטיבה למתימטיקה שימושית, ראש המשרד ליחסים בינלאומיים ומנהל אזורי של משרד לעיצוב ומחקר מערכות מידע של נתוני תקן.
בנוסף היה אלט עורך כתב העת של האגודה למנגנוני מיחשוב (1954 – 1958); חיבר מאמרים לכתבי עת Natural Bureau of Standards, Advances in Computers; יועץ בחברת מחקר וניהול באוניברסיטת מרילנד (1960 – 1962); סגן מנהל חטיבת המידע במכון האמריקאי לפיזיקה (1967 – 1973).
אלט פרש לגימלאות בשנת 1973. עד אז לימד באוניברסיטאות, התמחה בחישוב אלקטרוני וביישומו במדע, בהנדסה, בתרגום אוטומטי, בחקר פעולות אנליטיות מתימטיות, באקונומטריה ובהנדסת חללים מטריים.
היה חבר באגודת המתימטיקאים האמריקאית; באיגוד מיחשוב המיכון (נשיא האיגוד 1950 – 1952, יו"ר ועדת העורכים 1954 – 1958); במועצה הלאומית למחקר (1961 – 1964); באיגוד הלינגוויסטיקה החישובית (סגן נשיא 1963 – 1964); בתת-ועדה של איגוד התקנים האמריקאי (יו"ר 1963 – 1965); במועצה הבינלאומית לאיגודים מדעיים ובוועד בינלאומי לשימושי מחשב במרכזי נתונים. זוכה פרס הצטיינות בשירות מטעם איגוד מיחשוב המיכון.
אלטנברג, פטר (1859-1919)
יליד וינה. למד משפטים ורפואה באוניברסיטת וינה.
עבד כסוחר ספרים, ואחר סיגל לעצמו אורח חיים בוהמי יותר. באותה תקופה שינה את שמו לריכרד אנגלנדר. בסוף שנות התשעים של המאה ה-19 היה דמות ציורית בחוגי "וינה הצעירה". נהג להתבונן בכפייתיות ביושבים בבתי קפה ובמשוטטים ב"ווינר פראטר".
סיפוריו נכתבו בסגנון מושחז אך מעודן, והם דוגמא מובהקת לז'אנר הסיפור הקצר. הם לוקטו בשנים עשר כרכים, הראשון "כפי שאני רואה זאת" (1896), והאחרון "זיקנתי" (1919). סיפוריו הקצרים, על חיי החברה ודמויותיה של וינה, משקפים היטב את אופי החברה בתקופתו. בין יצירותיו: Maerchen das Lebens (1908), Fechsung (1915), ו Vita ipsa (1918).
אלטנברג, פטר (1859-1919)
יליד וינה. למד משפטים ורפואה באוניברסיטת וינה.
עבד כסוחר ספרים, ואחר סיגל לעצמו אורח חיים בוהמי יותר. באותה תקופה שינה את שמו לריכרד אנגלנדר. בסוף שנות התשעים של המאה ה-19 היה דמות ציורית בחוגי "וינה הצעירה". נהג להתבונן בכפייתיות ביושבים בבתי קפה ובמשוטטים ב"ווינר פראטר".
סיפוריו נכתבו בסגנון מושחז אך מעודן, והם דוגמא מובהקת לז'אנר הסיפור הקצר. הם לוקטו בשנים עשר כרכים, הראשון "כפי שאני רואה זאת" (1896), והאחרון "זיקנתי" (1919). סיפוריו הקצרים, על חיי החברה ודמויותיה של וינה, משקפים היטב את אופי החברה בתקופתו. בין יצירותיו: Maerchen das Lebens (1908), Fechsung (1915), ו Vita ipsa (1918).
אלנבוגן, וילהלם (1863-1951)
יליד ברסלאו, מוראביה. בגיל שבע עבר עם הוריו אל וינה.
בגיל 23 סיים לימודי רפואה בווינה. הוא החל בפעילות פוליטית והצטרף למפלגה הסוציאל דמוקרטית החדשה, שם היה חבר בוועד המנהל החל משנת 1891. נבחר לרייכשראט בשנת 1901, ולפרלמנט ב- 1918. 33 שנים שירת בפרלמנט, עד שפורק הבית על ידי ממשלתו של דולפוס ב- 1934. במהלך הקריירה נטל חלק במגוון נושאים, סייע להעביר את חוק הזיכיון הבינלאומי 1907, ומילא תפקיד חשוב במשא ומתן עם הממשלה ההונגרית על הבטחת בטחונם של תושבי וינה בעת מגיפה, אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919 נתמנה לתת-שר המסחר, ואחר תפס מקומו של אוטו באואר כשר. 1921 הצטרף לקבינט. עד 1929 היה מנהל תחום החשמל במסילות הברזל
.
בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938) נמלט אלנבוגן לצרפת ובשנת 1940 היגר לארצות הברית.
בחייו חיבר ופרסם מאמרים פוליטיים רבים.
אלתר, ישראל (1901-1979)
יליד לבוב, היא למברג, אשר באימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום לביב, באוקראינה). עבר לווינה והתמסר ללימודי מוזיקה, ובעיקר לחזנות וליטורגיקה.
בשנות העשרים המוקדמות לחייו הציעו לו לכהן כחזן בבית הכנסת "בריגיטנאואר טמפל-פריין" בווינה. בשנת 1925 עבר להנובר, גרמניה, ושם נשאר עד 1935. כשעלו הנאצים לשלטון גלה אלתר לדרום אפריקה ונהיה לחזן ראשי בקהילת "יונייטד היברו קונגרגיישן" ביוהנסבורג. ב- 1961 עבר לארצות הברית. הוא עבד כמרצה בבית הספר למוזיקת-קודש של ה"היברו יוניון קולג'" בסינסנטי, אוהיו. משם עבר לניו-יורק והמשיך ללמד ולעסוק בחזנות במסגרת התנועה הרפורמית.
תרומתו של אלתר לליטורגיקה ולחזנות המודרנית עצומה. יצירותיו הן מרכיב מרכזי במוזיקה מסוג זה. הוא הרבה להקליט, וגם ערך יצירות ליטורגיות מאת דוד אייזנשטאט, למשל "לדוד מזמור".
ישראל אלתר נפטר בשנת 1979 בניו-יורק.
אמיל, זומר (1868-1946)
נולד בבוקובינה. סיים בית ספר לצוערים ואחר התקדם בסולם הדרגות בצבא האוסטרו-הונגרי, ושירת במטה הכללי.
בימי מלחמת העולם הראשונה נלחם בחזית המזרחית (גליציה), נפצע קשה בקרב הקרפטים ונלקח בשבי הרוסי. כששוחרר שב מיד לחזית, הפעם באיטליה. הועלה לדרגת אלוף וקיבל עיטורים אחדים, וגם תואר אצולה.
אחרי המלחמה פיקד זומר על הכוחות האוסטרים שכבשו את בורגנלנד מידי הונגריה. אחרי הכיבוש פרש משירות פעיל, בגיל 50. הוא עמד בראש ארגון ותיקי מלחמה יהודים, עד שהארגון התפרק.
בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938) זומר נעצר ואילצו אותו לטאטא רחובות. הוא חמק לביתו, לבש את מדיו, ענד את עיטורי הגבורה ויצא לקרצף את הרחוב כאשר נצטווה. אזרחים אוסטרים שראו את המתרחש הרימו קול מחאה, וזומר שוחרר למעצר בית. בשנת 1942 נשלח לגטו טרזיישנטט. הוא שרד את השואה ושב אל וינה, שם התקבל בחום. כעבור שנה היגר לארצות הברית, ושם נפטר.
אפטוביצר, ויקטור אביגדור (1871-1942)
רב וגדול בתורה
נולד בגליציה, ולמד באוניברסיטה של הסמינר התיאולוגי בווינה. אחרי הסמכתו לרבנות לימד מדעי היהדות בסמינר, נתן הרצאות בעברית, והמשיך בכך כמעט שלושים שנים, עד 1938. לימד במוסדות יוקרתיים נוספים. למרות ליקוי ראייה שסבל ממנו היה הוגה פורה ומרצה מרשים. ציוני נלהב היה, והתעניין בתחומים רבים בדת היהודית. בין מחקריו, ההבדלים בציטוטים מן המקרא בהופיעם בתלמוד ובמדרש ובטקסט המסורה (4 כרכים), חקר את האגדה ואת מקורותיה (עממיים או אקדמיים). למד גם את מקור התוכן והצורה הספרותית של האגדה והשווה אותו לכתבי הנוצרים הקדומים. עסק באגדה ובהלכה בספרו על קין והבל באגדה. בדק גם את הקשרים בין כתבי ההלכה היהודית לבין כתבי החוקים הארמני והסורי. בשנת 1938 התיישב אפטוביצר בירושלים והמשיך במחקריו על הלכה ובכתיבה על ספרות תלמודית.
אפסלר, אלפרד (1907-)
ארליך, יעקב (1877-1938)
נולד בביסטריצה (היום ברפובליקה הצ'כית). למד באוניברסיטת וינה ושם גם התחיל בפעילות הציונית.
בשנת 1908 עבר לווינה, והיה מהציונים הראשונים שנבחרו לוועד הקהילה היהודית (1912). במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא אוסטריה כקצין, והציל יהודים רוסים מהאשמות שוא. היה חבר במועצת העיר וינה (1924), יו"ר הפדרציה הציונית של אוסטריה (1932), וסגן נשיא הקהילה ב- 1936.
אחרי סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938), ארליך נעצר ונרצח על ידי הגסטפו. על שמו נקראת אגודת היהודים האוסטרים באנגליה.
ארליך, גאורג (1897-1966)
גיאורג ארליך נולד בווינה ושם החל בלימודי גרפיקה ופיסול. ב-1937 עבר לצרפת, פיסל והציג תערוכות במספר גלריות. בפריז זכה במדליית זהב בתערוכה בינלאומית. באמצע שנות הארבעים של המאה ה- 20 עבר לאנגליה למשך שנתיים. ב-1947 נסע לארצות הברית, וכעבור שנתיים שב לאנגליה. הציג תערוכות בינלאומיות רבות, ויצירותיו מוצגות במוזיאונים בארצות הברית, באנגליה, באיטליה ובישראל. קיבל אות כבוד מאת אוסטריה, ותואר פרופסור של כבוד.
ארליך פרש בלוצרן, שווייץ, שם נפטר ביולי 1966, ואחר נקבר קבורת-כבוד בווינה.
ארמן, סלומון (1854-1926)
רופא ודרמטולוג
יליד אוסטרובץ, בוהמיה, היום ברפובליקה הצ'כית. ב- 1900 נתמנה לפרופסור עמית (פרופסור מן המנין ב- 1908) לדרמטולוגיה באוניברסיטת וינה.
ארמן ערך מחקר על היסטולוגיה של העור, חקר שינויים מיקרוסקופיים בעור שנגרמו ממחלות פנימיות, נזקי תעשייה וסיפיליס. להערכה מיוחדת זכה בשל עבודתו בנושא אלקטרותרפיה וטיפול באור. פרסם אטלס דיאגנוסטי השוואתי למחלות עור וסיפיליס.
בנוסף לקריירה הרפואית, היה ארמן גם צייר והיסטוריון של אמנות, שירת כנשיא כבוד של סניף "בני ברית" באוסטריה, עמד בראש קהילת וינה, והיה נשיא "ידידי בניין ארץ ישראל". נפטר בווינה בשנת 1926.
ארנולד, פאולה (1885-1968)
נולדה בווינה. אביה היה לאון קלנר, מעוזריו הראשונים של תיאודור הרצל. למדה בתיכון לבנות בווינה עד 1933 ואז נסעה לארץ ישראל, והתיישבה בבנימינה, שם התחילה לכתוב.
בין יצירותיה: "אוסטריה של האוסטרים" (1914), תרגומים לגרמנית של נובלות ומחזות, תרגום לאנגלית של "אלטנוילנד", לרגל מאה שנים להולדת הרצל (1960), ספר בשם "ציפורי הארץ" (1962), ואוסף המאמרים "על הטבע בישראל" (1965), שקיבץ מאמרים שכתבה לג'רוזלם פוסט.
ארנפסט, פאול (1880-1933)
יליד וינה. התחיל בלימודי פיזיקה בווינה אצל לודוויג בולצמן, והמשיך בגטינגן, גרמניה.
יחד עם רעייתו טטיאנה אפאנאשבה ערך מחקר בתאוריה קינטית. השניים חיברו מאמר מקיף על מכניקה סטטיסטית, שעדיין נחשב לאחר המאמרים הקלסיים בתחום. משנת 1912 ועד למותו היה פרופסור לפיזיקה בליידן, הולנד. עבודתו התאפיינה בחקירה יסודית מעמיקה. היה מרצה מבריק אשר סחף את הסטודנטים בהתלהבותו, ובד בבד העמיד להם דרישות גבוהות לבהירות ודיוק בהצגת רעיונות.
ארנפסט נהיה לסמלו של עידן בפיזיקה, אשר שתי שתי פריצות דרך חשובות אירעו בו, תורת הקוונטים ותורת היחסות.
ארנצווייג, ארמין (1864-1935)
פרופסור למשפטים באוניברסיטת גראץ. מחברו של אחד מספרי הלימוד החשובים במשפט אזרחי עבור עורכי דין באוסטריה: " System des Oesterreichischen Allgemeinen Privatrechts " (1925 – 1926).
ארנצווייג, אלברט (1880-1955-1955)
אלברט ארנצווייג היה פרופסור באוניברסיטת וינה, מומחה בחוקי ביטוח. ב- 1915 קיבל תפקיד במשרד הפנים, והתקדם עד לדרגת ראש מחלקת ביטוחים פרטיים. שם ניסח חוק ביטוחים פרטיים שהתקבל בפרלמנט.
בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית ב- 1938היגר ארנצווייג לארצות הברית. הוא נתמנה לפרופסור למשפטים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. אחרי תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם השנייה שב אל וינה ונתמנה לפרופסור של כבוד לחוק אזרחי ולתביעות אזרחיות באוניברסיטת וינה.
ספרו של ארנצווייג " Die Rechtsordung der Vertragsversicherung" (1929), שבו סיכם את השקפותיו בנושא הביטוח, היה ספר בסיסי בחקיקת ביטוח.
ארנשטיין, בנדיקט דוד (1765-1841)
בן לשושלת ארנשטיין, משפחת בנקאים ובעלי הון אשר שגשגה בווינה מהמאה ה- 18 ועד לאמצע המאה ה- 19.
נכדו של אדם יצחק ארנשטיין. עסק בבנקאות אך שלח ידו גם בכתיבה, והיה היהודי הראשון שהוציא לאור ספר באימפריה ההבסבורגית.
פרסומו הראשון תיאר את שמחתם של היהודים עם קבלת "כתב הסובלנות".
ארנשטיין, אדם יצחק (1721-1785)
בן למשפחת בנקאים ובעלי הון רבת השפעה, אשר שגשגה בווינה מהמאה ה- 18 ועד לאמצע מאה ה- 19. בני המשפחה באו בקשרי נישואין עם משפחות עשירות אחרות, בין היתר גומפרץ, איציג, מנדלסון ופריירה.
בנו של יצחק אהרן, מייסד השושלת. נשא לאשה את סיביל (בלה) גומפרץ, בתו של בנדיט גומפרץ-נימווגן. עמד בראש חברת ארנשטיין והיה ספק המזון של בעלה של הקיסרית מריה תרזיה. מהלכיו בחצר המלכות העניקו לו פריבילגיות, והסירו מעליו מגבלות משפילות (1762 – 1768).
ארנשטיין היה מעורב גם בעניינים יהודיים, בין היתר סייע למנוע גירושם של יהודי פראג בשנת 1744-45, והגיש עזרה ליהודים בהמבורג, כשפגעו בזכויותיהם.
ארנשטיין, יצחק אהרן (1682-1744)
מייסדה של שושלת ארנשטיין, משפחת בנקאים ובעלי הון אשר שגשגה בווינה מהמאה ה- 18 ועד לאמצע המאה ה- 19.
נולד בארנשטיין והגיע לוינה בשנת 1705. עבד בחברה של שמשון ורטהיימר, הופקד על עסקאות והעברות חשובות והצטרף כשותף, ובמקביל ניהל גם עסקים עצמאיים גדולים. אחר שימש ספק המזון לחצר המלוכה ולמוסדות צבאיים. בשנת 1736 הפעיל את עוצמתו והשפעתו הגדולות כדי למנוע את גירושם של היהודים מווינה.
ארנשטיין, פרנציסקה פאני (1757-1818)
ברונית, אינטלקטואלית ואשת חברה
נולדה בברלין, גרמניה. המוכשרת והיפה בין ששה-עשר ילדיו (שמונה בנים, שמונה בנות) של דניאל איציג מברלין, שהיה בעל המטבעה ויהודי רב השפעה בפרוסיה.
בשנת 1776 עברה פאני אל וינה והקיפה עצמה בחוג מובחר של אמנים, אנשי דת, הוגים ופילוסופים. בעצמה היתה בעלת כישרון מוזיקלי גדול, וידעה לשיר ולנגן בפסנתר.
עד מהרה נהייתה לחלק מהחברה הגבוהה בווינה. להשתלבותה תרם בעיקר קסמה האישי הרב, וגם יחסם של בני האצולה אל היהודים, שהיה מעט אוהד יותר מיחסה השלילי של הקיסרית מריה תרזיה ושל אנשי המלוכה. חברתה הקרובה של פאני היתה רעייתו הצעירה של מזכיר החצר. היא קשרה קשרי ידידות עם יוזף פון זוננפלס, יהודי מומר, משפטן ופעיל חברתי חשוב ומשפיע; ביקרה בקונצרטים של מוצרט; התחברה עם אצילים ועם יהודים אמידים מומרים, וקנתה לה מעריצים גם בקרב סופרים אוסטרים.
אחרי פרסום "כתב הסובלנות" של הקיסר יוזף, עלה מעמדה בחברה האוסטרית עוד יותר. בשנות ה- 90 של המאה ה- 18 נמנו על ידידיה אצילים אוסטרים ובני מלוכה מארצות אחרות. אחד מהם אפילו נהרג בדו-קרב שנערך בגללה. היא הרבתה בנסיעות לעיר הולדתה, ברלין, והביאה משם רעיונות וספרים חדשים, אשר נדונו בכינוסי הטרקלין שלה, שנערכו בשלושה בתים, ואשר רבים מאצילי אירופה השתתפו בהם.
עושרו ועוצמתו של בעלה סייעו לה כמובן, אבל לא פחות מהם כשרונותיה, עוצמתה האישית ואהבתה לאמנויות. היא ובעלה קיבלו יחד תואר אצולה בשנת 1798. פון ארנשטיין היתה ממייסדי האגודה המוזיקלית (1812), אשר קיימת עד היום.
בימי קונגרס וינה (1814 – 1815) ערכה פון ארנשטיין קבלות פנים ואירועים מוזיקליים בכל יום שלישי בערב, בהשתתפות מדינאים ואצילים מכל אירופה. היא ובעלה נשארו יהודים כל חייהם, ובמותה נערכה לה קבורה יהודית. היא האמינה שכל הדתות שוות בעיני האל, ולכן לא התנגדה להתנצרותה של בתה היחידה.
ארנשטיין, הנרייטה (1780-1859)
בתם של פאני (פרנציסקה) ונתן ארנשטיין.
כאמה לפניה, הנרייטה אירחה בביתה טרקלין תרבותי. אורח חייה היה שקט יותר מזה של אמה, אף שגם לה היו כשרונות רבים, בין היתר היתה פסנתרנית מחוננת.
ארנשטיין היתה ידידה קרובה של היידן בשנות זקנתו. בטהובן, שחשש לנגן באזני קהל גדול, ניגן לחוג מכריה הקרוב. היא התנצרה, אבל נישאה להיינריך פריירה, יהודי ספרדי שאביה אימץ ואשר גם לו, כמו אשתו ולחותניו, היה תואר אצולה.
טרקלינה של הנרייטה נחשב לאחד ממרכזי תרבות הבודדים לפני מהפכת 1848, ומשך אליו סופרים ואמנים רבים. אופיו השקט לא סיכן את מדיניות מטרניך, שאסרה על שיחות חתרניות או הפצת רעיונות מהפכניים.
ארנשטיין, נתן אדם (1748-1838)
בן לשושלת ארנשטיין, משפחת בנקאים ובעלי הון אשר שגשגה בווינה מהמאה ה- 18 ועד לאמצע המאה ה- 19.
בנו של אדם יצחק ארנשטיין. נתן אדם הלווה הלוואות גדולות לחצרו של יוזף השני. יחד עם גיסו ושותפו, ברנהרד אסקלס, הרחיב את העסק המשפחתי בתקופת מלחמות נפוליאון. בשנת 1795 קיבל תואר אצולה, ובשנת 1797 – תואר ברון. הוא סייע לאיכרי טירול במאבקם נגד הצרפתים, והיה מעורב גם בעניינים יהודיים. יחד עם מכובדים אחרים חתם על עצומה שהוגשה למלך, ובה בקשה לשוויון זכויות, בימי קונגרס וינה 1814 – 1815.
הוא נשא לאשה את פרנציסקה איציג (פאני), שניהלה סלון תרבותי חשוב. בתם הנרייטה נישאה להיינריך פריירה, קרובו של דייגו ד'אגילאר.
ב
באואר, יוליוס (1853-)
באואר, אוטו (1881-1938)
באואר היה מנהיג סוציאליסטי ושר החוץ הראשון של הרפובליקה האוסטרית (1918 – 1919).
בנו של תעשיין, הצטרף לתנועה הסוציאליסטית והשתתף בייסוד הירחון הסוציאליסטי "דר קמפף" ב- 1907, שהיה במה לרעיונות סוציאליסטיים. כאינטלקטואל למד וכתב בנושאים סוציאליסטיים כמו לאומיות. ניסח נוסח חדש למושג הלאום, "סך האנשים מאוחדים מקהילת גורל אל קהילת אפיון".
באואר תמך במתן אוטונומיה תרבותית לקבוצות לאומיות באימפריה (ובכלל זה היהודים, שמילאו תפקיד מכריע בהיסטוריה ובכל זאת לא יכלו, לפי השקפתו, להיות אומה נפרדת). השקפותיו על ההתבוללות לא נתקבלו על דעת הציונים, אשר לא אהדו אותו.
אחרי מלחמת העולם הראשונה נתמנה באואר לשר החוץ של הרפובליקה החדשה, אבל כעבור שנה התפטר משום שרעיונותיו על מיזוג אל גרמניה נחלו כישלון. כשעלה דולפוס לשלטון (1934) סייע באואר במאבקם של הפועלים בווינה נגד הממשלה, ואחרי שנפלה נמלט לצ'כוסלובקיה.
במאי 1938, בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית בחודש מרץ, נמלט אל פריז, ושם פרסם ב"לונדון ניוז כרוניקל" פנייה למצפון העולמי להצלת שלוש מאות יהודים מקרב הגרמנים באוסטריה. הוא נפטר ביום שבו פנייתו נתפרסמה.
באואר הרבה לכתוב ולפרסם ספרים ומאמרים רבים בעניינים סוציאליסטיים.
באום, ויקי (1888-1960)
ילידת וינה. למדה מוזיקה, והיתה נגנית-נבל מקצועית, אבל נחלה הצלחה כסופרת, וזנחה את הנגינה.
בשנת 1921 נתמנתה לעורכת בהוצאת אולשטיין בברלין. היא חיברה 25 נובלות, הנודעת ביותר היא "אנשים במלון" (1929), שנתפרסמה בכותרת "גרנד הוטל" ב- 1930. הספר היה רב מכר עולמי, וסרטים רבים נעשו על פיו.
ב- 1931 היגרה באום לארצות הברית, והמשיכה לכתוב. היא הרבתה לחזור על התבנית של "גרנד הוטל", דהיינו, סיפוריהם של אנשים שונים, שמתמזגים זה בזה. את הדמויות בסיפוריה נהגה להציב בסיטואציות היסטוריות ופסיכולוגיות שונות.
באום (טייטלבאום), זיגמונד (1920-)
באר, פטר פרץ (1758 or 1764-1838)
פסבדונים: תיאופיל ניקודם
יליד נובי בידזוב. בוגר ישיבות בפראג ובפרסבורג (כיום בראטיסלבה), ולימודי פדגוגיה באוניברסיטת וינה. לימד במאטרסדורף משנת 1784, שב לעיר הולדתו ללמד, ומשנת 1811 עבד בפראג.
באר היה היהודי הראשון שקיבל מינוי ממשלתי למורה למוסר בבתי ספר תיכון יהודיים. הוא זכה להערכה רבה מצד הרשויות האוסטריות, אך עבודתו החינוכית זכתה להרמת גבה בחוגים היהודים. השתתף בפתיחת בית הכנסת הרפורמי הראשון בפראג. ספר לימוד בהיסטוריה יהודית שחיבר באר, שימש מודל לחיבורים דומים בבתי ספר משכילים באירופה במשך שנים רבות.
באר-הופמן, ריכרד (1866-1945)
יליד וינה, בנם של הרמן באר, עורך דין יהודי ממורביה, ואם שמתה בלדתה אותו. אומץ על ידי דודו אחי-אמו, הרמן הופמן, תעשיין מווינה, ובשנת 1884 הוסיף את שם אביו המאמץ לשמו. בצעירותו שירת בצבא האוסטרו-הונגרי בדרגת סגן.
באר-הופמן קיבל תואר דוקטור לתורת המשפט מאוניברסיטת וינה ב- 1890, אך לא עסק במקצוע. הוא ביים כמה מחזות: ב- 1928 ביים את "איפיגניה" של גתה ב"תיאטר אן דר יוזפשטאט" בווינה, בפסטיבל זלצבורג ב- 1930 וב"דויטשה תיאטר" בברלין. באותה שנה ביים גירסה שכתב לפאוסט I ו II של גתה, ב"בורגתיאטר" בווינה.
באר-הופמן הצטרף לחוג הסופרים "וינה הצעירה", ויחד עם ידידיו ארתור שניצלר, פיטר אלטנברג, פליקס דורמן, פליקס זלטן, הוגו פון הופמנשטאל ואמנים אחרים, הרבו לפקוד את קפה גרינשטאדל ולדון באמנות, בדת, ובפוליטיקה. גם עם תיאודור הרצל היה בקשרי ידידות. את סיפורו הראשון פרסם באר-הופמן בשנת 1891, ואחר כך פרסם נובלה ידועה יותר, Das Kind (1893) . שירו הידוע ביותר, "שיר ערש למרים", נכתב לבתו הבכורה מרים.
הוא הסתייג מהמוטיבים האגוצנטריים, רודפי העונג והתהילה של עמיתיו, וביקש למצוא משמעות ביהדותו. דוגמא לרגשות אלה היא הנובלה "מותו של גיאורג" ( 1900). הגיבור רודף התענוגות מפנה עורף לאורח חיים מרוכז בעצמו, מגלה מחדש את עצמו כיהודי, ומצטרף למאבק עמו למען הצדק. מחזהו הראשון של באר-הופמן "הגראף פון קרלו" (1904) ושירו "הגיל" ( 1907) משקפים את החשיבות שייחס לאחדות המסורת שקושרת את היחיד לעברו ולאבותיו. טרילוגיית המחזות "חלום יעקב" (1918), "דוד הצעיר" ( 1918) ו"תיאטרון המלך דוד" (1936), שממנה השלים רק חלק קטן, מבוססת על נושאים תנ"כיים.
במחזותיו שוטח באר-הופמן את אמונתו כי היחיד, כל אדם, חשוב רק במידה שרווחתו תורמת לרווחת האנושות באופן כללי.
לבאר-הופמן הוענקו פרסים אלה:Volks-Schillerpreis, Goethe Bund בברלין ב- 1905 ופרס ריימונד בווינה ב 1921.
ב- 1936 ביקר בארץ ישראל וכששב אל וינה מן הביקור, חידש את העבודה על הטרילוגיה.
באוגוסט 1939 נמלט מהשלטון הנאצי אל שווייץ, ושם מתה עליו אשתו פאולה. בנובמבר אותה שנה היגר לארצות הברית וחי בניו יורק עם בנותיו וחתנו, ארנסט לנס. הוא הוזמן להיות מרצה באוניברסיטאות הארוורד, ייל, קולומביה וסמית' קולג'. "שירה" שלו (1941) מכיל את כל השירים שביקש להשאיר אחריו. בשיר "פאולה" שפורסם אחרי מותו, מחווה לאשתו, יש גם כמה אלמנטים אוטוביוגרפיים, והאווירה הקודרת באוסטריה באה בו לביטוי, אווירה שהשפיעה על חייו ואישיותו.
אחרי מלחמת העולם השנייה, השיב ה"בורגתיאטר" בווינה את "חלום יעקב" לרפרטואר הקבוע. האקדמיה האמריקנית לאמנויות וכתבים העניקה פרס על שמו. גם מצד המוסדות היהודיים קיבל הערכה רבה. בחוגים היהודים נחשב באר-הופמן לסמל לכבוד יהודי, משום שבעודו באוסטריה הציב מגן דוד מעל לפתח ביתו, וסימל בכך כי גורל היהודים גורלו. קרן היסוד הנפיקה בול זיכרון על שמו, ואגודת הפרסומים היהודית הוציאה תרגום לאנגלית של "חלום יעקב". תיאטרון הבימה העלה את המחזה בעברית במוסקבה, בתל אביב ובניו יורק.
ריכרד באר-הופמן נפטר בניו יורק בשנת 1945.
באש, סמואל זיגפריד (1837-1916)
רופא ופתולוג
יליד פראג. מ- 1877 היה מרצה לאנטומיה פתולוגית ניסויית באוניברסיטת וינה. המציא שיטה למדידת הדופק וקצב הלב. ב- 1880 הנהיג את מדידת לחץ הדם כהליך קבוע ברפואה הכללית.
בשנים 1865 – 1867 פון באש שימש כרופאו האישי של הקיסר מקסימיליאן, שנמלט למקסיקו. את זכרונותיו מאותה תקופה פרסם בספר.
נפטר בווינה בשנת 1916.
בודנוויזר לבית בונדי, גרטרוד (1890-1959)
ילידת וינה. התנצרה בבגרותה. התחילה ללמוד בלט קלאסי אצל קארל גודלבסקי. הופעתה הראשונה בווינה הייתה בתערוכה לציור מודרני ב- 1919. באותה שנה לימדה בפנימייה לבנות, ומשנת 1921 ואילך לימדה בקונסרבטוריון וינה החדש. ב- 1926 נתמנתה למרצה קבועה. הופיעה בהופעות סולו פרי עטה בפני כתות באקדמיה למוזיקה ולאמנויות, ובמקביל פיתחה סגנון כוריאוגרפי חדש עם מוטיבים אקספרסיוניסטים מודרניים.
ב- 1924 יסדה להקת מחול משלה ("להקת המחול של גרטרוד בודנוויזר"), והופיעה עמה ברחבי אירופה וביפן. הייתה זו להקת המחול המודרני הראשונה באירופה שבה השתתפה שטפי שטאל. בודנוויזר נתמנתה לכוריאוגרפית של תיאטרון וינה, והייתה גם חברה במועדון "Soroptimistenklub".
בשנת 1939 היגרה בודנווייזר לקולומביה, ואתה מחצית מחברי הלהקה. הם הופיעו בחגיגות לרגל שלוש מאות שנים לייסודה של העיר בוגוטה.
ממאי עד אוגוסט 1939 הופיעה הלהקה בניו זילנד. בספטמבר שהו במלבורן, אוסטרליה, והתאחדו עם חברי הלהקה המקורית מווינה. 1930 – 1940 המשיכה בודנוויזר במסע ההופעות, וגם שבה ללמד. היא התיישבה בסידני, והקימה שם בית ספר לבלט (1940) וגם להקת בלט חדשה (לימים "הבלט האקספרסיבי המודרני"). בלהקה היו חברים ותיקים וגם רקדנים אוסטרלים חדשים. הם סיירו בבריטניה, בדרום אפריקה, בהודו ובמקומות נוספים.
בודנוויזר היתה כוריאוגרפית ויוצרת בטלביזיה האוסטרלית, והשפיעה רבות על התפתחות הבלט המודרני באוסטרליה. היא זכתה להערכה כיוצרת וכמורה, וגם בפרסים, ביניהם פרס גרנד פרי; פרס איגוד המחול הבינלאומי (טורינו ופירנצה, איטליה, 1931); מדליית ארד בתחרות בינלאומית בפריז (1932).
בולר (לבית מלכובסקי), שרלוט (1893-1974)
נולדה בברלין ב- 20 בדצמבר 1893, בת בכורה מתוך שניים. למדה באוניברסיטה בפרייבורג, בברייגאו, בברלין ובמינכן. בעת לימודיה נישאה לד"ר קארל בולר, שעבודתו ביטאה את התעניינותה במחשבות אנושיות על הקיום. בשנת 1919 כבר היו להם שני ילדים ולבולר היה תואר דוקטור בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מאוניברסיטת מינכן, בהצטיינות יתרה. בשנים 1920 – 1923 הייתה מרצה בבית הספר הטכני הגבוה בדרזדן.
בשנת 1923 עברה לאוסטריה, ולימדה בבית הספר לפילוסופיה ולפסיכולוגיה באוניברסיטת וינה. בשנת 1929 נתמנתה לפרופסור מן המניין והייתה חברת פקולטה זמנית וקבועה עד שנת 1938.
המכון לפסיכולוגיה בווינה נוסד בתחילת שנות ה- 20 של המאה העשרים במסגרת המכון לחינוך של וינה, שנפתח ב- 1923. בולר ובעלה יסדו רשת רחבה של קשרים מדעיים המבוססת על ביהוויוריזם. בווינה התמקדה בולר במחקר על ההתפתחות הקוגנטיבית של האישיות מילדות ועד בגרות. מטרת המחקר הייתה ליצור תאוריה אחדותית של התפתחות הפסיכולוגיה של הילדות. את המכון ניהלה בולר כמוסד חברתי ומדעי מודרני.
ב- 1924 קיבלה בולר מענק מקרן הזיכרון ע"ש לורה שפלמן-רוקפלר, למימון סיור לימודי בארצות הברית. היא שהתה במכללה למורים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק ובמרפאה להתפתחות הילד באוניברסיטת ייל בניו הייבן.
בהנחייתה של בולר, ערכו סטודנטים בפקולטה לפסיכולוגיה מחקר ומעקב ארוך טווח על התנהגות תינוקות וילדים. ב"דיוני יום ד'" המפורסמים, דיווחו דוקטורנטים וסייעים על ממצאיהם, ועל פיהם נקבע המשך המחקר. תוצאות המחקר בפסיכולוגיה של ילדים פורסמו בספרה של בולר ילדות ונעורים ב- 1928. המכון לפסיכולוגיה היה מעורב גם במדיניות רווחה של "וינה האדומה", על ידי השגחה על התנהגות ילדים רכים במרכז הקבלה לילדים, שהפך למוסד ציבורי.
בשנים 1925 – 1938 שימשה בולר עורכת של Wiener Arbeiten zur Paedagogischen Psychologie וכן של Quellen und Studien zur Jugendkunde (מ- 1928). בין פרסומיה הרבים: Soziologische und psychologische Studien ueber das erste Lebensjahr (1927); Kindheit und Jugend (1928); Kind und Familie (1937); The child and his family (1939); The course of Human Life and a A Study of Goals in the Humanistic Perspective (1968).
ב- 1938, אחרי עליית הנאצים לשלטון, נעצרו בולר ובעלה בשל סיבות גזעיות ופוליטיות. הם נמלטו לנורווגיה, שם עבדה כפרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת אוסלו ובאקדמיה למורים בטורנדהיים. ב- 1939 עברו בני הזוג לאנגליה. בלונדון נתמנתה למנהלת איגוד ההורים ומנהלת מרפאות לטיפול בילדים. ב- 1940 עברו לארצות הברית שם קיבלה משרת פרופסור לפסיכולוגיה בקולג' סנט. קתרין בסנט. פול, מינסוטה. במקביל שימשה בשנים 1942 – 1943 כמרצה אורחת בקלרק קולג' באטלנטה, ג'ורג'יה. בשנים 1943 – 1945 הייתה מנהלת ופסיכולוגית ראשית בבית החולים מיניאפוליס ג'נרל הוספיטל במיניאפוליס. בשנים 1945 – 1953 הייתה מנהלת ופסיכולוגית ראשית בבית החולים המחוזי לוס אנג'לס. משנת 1950 עסקה בטיפול פסיכולוגי פרטי בבברלי הילס, קליפורניה, וגם שימשה כמרצה לפסיכולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה, לוס אנג'לס. מ- 1958 ואילך הייתה פרופסור אמריטוס באוניברסיטת קולומביה, קליפורניה, בברקלי, בהאנטר קולג', ב C.U.N.Y בניו יורק, בברנדייס ובכמה אוניברסיטאות באירופה. היא ניהלה את המרפאה לטיפול בילד בוורצ'סטר מסצו'סטס, שימשה כעורכת משנה של כתבי העת "פסיכולוגיה הומניסטית", "הילד העצבני" ו"כתב העת הבריטי לפסיכולוגיה חינוכית". כמו כן הייתה חברה באיגוד הפסיכולוגים האמריקני ובאיגוד האמריקני לפסיכולוגיה חינוכית, ונשיאת הארגון בשנים 1965 – 1966.
מחקריה ומאמריה התרכזו בחקר מטרת הקיום האנושי. היא הדגישה את רעיון ההגשמה העצמית והאמינה כי בני אדם יכולים להגשים את עצמם על ידי ניצול מלא של יכולתם, חיים מועילים של הצבת מטרות והתקדמות הדרגתית, והשתת מערכת ערכים אישית.
ב- 1971 שבה לגרמניה והתיישבה בשטוטגרט, לבלות את שנותיה האחרונות עם בנה רולף. היא עבדה שם בקליניקה פרטית.
שרלוט בולר קיבלה מדליית כבוד מהעיר וינה בשנת 1964. היא נפטרה בשנת 1974.
בטלהיים, ברונו (1903-1990)
יליד וינה. למד פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת וינה וקיבל תואר דוקטור לפילוסופיה.
בשנת 1938, אחרי סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית, גורש בטלהיים אל מחנות הריכוז דכאו ובוכנוואלד. הוא שוחרר ב- 1939 הודות להתערבותם של אלנור רוזוולט והרברט להמן, וקיבל היתר להגר לארצות הברית. באוניברסיטת שיקגו עבד עבור האגודה לחינוך מתקדם. מ- 1942 עד 1944 היה מרצה עמית לפסיכולוגיה בקולג' רוקפורד באילינוי. אחר נתמנה לראש בית הספר האורתוגני ע"ש סוניה שנקמן, מוסד לילדים עם הפרעות רגשיות קשות.
תקופת כליאתו במחנה ריכוז הניעה אותו לכתוב את ספרו "התנהגות אישית וקבוצתית במצבים קיצוניים", שנתפרסם בכתב העת לפסיכולוגיה אבנורמלית וחברתית. באוקטובר 1943. במהרה נהפך המאמר, שעוסק בתגובות חבריו לגורל במחנה הריכוז, לקריאת חובה ברשויות הממשל והצבא שהוצבו באירופה.
בשנים 1944 – 1947 היה בטלהיים מרצה לפסיכולוגיה חינוכית באוניברסיטת שיקגו; מ- 1947 פרופסור עמית; ומ- 1952 מרצה קבוע. נחשב לסמכות עולמית בטיפול בילדים בעלי הפרעות רגשיות, וחיבר מאמרים וספרים רבים בנושא זה.
בשנת 1950 פרסם יחד עם מוריס ינוביץ את "דינמיקה של דעה קדומה". עוד מספריו: "לא די באהבה" (1950); "להתחמק מהחיים" (1955), "הלב היודע" (1960) – שבו הרחיב השגותיו הפסיכולוגיות על התנהגות עצירי המחנות. הוא נקט עמדה שיפוטית כלפי הציבור היהודי שלא התקומם נגד הטרור הנאצי; "המבצר הריק" (1967) ו"ילדי החלום" (1969) – מחקר על גידול ילדים בקיבוץ.
בשנת 1963 הצטיין בשירותו כמומחה לחינוך ולפסיכולוגיה ופסיכיאטריה. היה חבר במרכז ללימוד מתקדם במדעי ההתנהגות (1971 – 1972); באיגוד הפסיכולוגים האמריקאים; באיגוד האורתופסיכיאטרי האמריקאי; באגודה הפסיאטרית שיקגו; באגודת הפילוסופים האמריקאית; במועצת שיקגו לפסיכולוגיה של הילד.
פרסים ותארים: תואר כבוד בעברית מאוניברסיטת קורנל; פרס מבקרי הספרות ב- 1976, על "קסמן של אגדות".
ביאדל, ארתור (1869-)
רופא ואנדוקרינולוג
יליד אוסטם, אז בהונגריה. היה עוזרו של פרופ' שטריקר. ב- 1896 נתמנה לעוזר פרופסור ב"פרופדויטיקישן קליניק" בפראג, והיה אחד החוקרים החשובים בתחום האנדוקרינולוגיה.
פרסם כתב עת רפואי ששמו "אנדוקרינולוגיה". מחקרו על הפרשה פנימית משנת 19100 תורגם לאנגלית. ב- 1922 פרסם מחקר על בלוטת יותרת המוח ובשנת 1928 את מאמרו השפעות הקרינה על בלוטות אנדוקרינולוגיות ועל הפרשות פנימיות. על שמו נקראת מחלת ביאדל.
בידרמן פיישטדטל, מיכאל לזר (1769-1843)
נולד בפרשבורג, אוסטריה. החל את דרכו בתעשיית החרטות, והתיישב בווינה. היה מועמד למשרת חרט החותם המלכותי בשנת 1798. במהירה עבר לעסוק באבני חן ובעתיקות ובשנת 1800 פתח חנות. אחר עבר לתעשיית הצמר ויישם שיטות ייצור מודרניות. יחד עם ל.א. אושפיץ סייע בידרמן להעביר את מרכז תעשיית הצמר מבודפשט לווינה.הוא יסד את אחד הבנקים הראשונים באוסטריה, וב- 1816 יכול היה לתת לקיסר הלוואה ללא ריבית של שלוש מאות אלף פלורינים, למען שיפור מצב התברואה בווינה. הקיסר מינה אותו לתכשיטן החצר ב- 1839. בידרמן מילא תפקיד מכריע בגיבושה של הקהילה היהודית בווינה וייצג אותה בממשלה בשנת 1806. הוא סייע בהקמת מוסדות קהילתיים, ביניהם בית הספר הראשון (1812), ובית הכנסת הראשון (1826). כמו כן עסק בפעילויות רווחה ויזם הקמת בית חולים. לחם למען אמנציפציה ומבחינה דתית דגל בכיוון הרפורמי.
בייל, ארווין ריינהולד (1899-)
מטאורולוג ומומחה לאקלים
נולד והתחנך בווינה. קיבל תואר דוקטור (Phd) בגיאופיזיקה, גיאולוגיה ומטאורולוגיה מאוניברסיטת וינה בשנת 1926. בשנים 1927 – 1929 היה מרצה עמית לגיאולוגיה. אחר, עד 1933 כיהן כראש מחלקת האקלים במצפה הכוכבים בברסלאו. ב- 1932 היה דוצנט ללימודי אקלים באוניברסיטת ברסלאו.
ב- 1935 נהיה דוצנט למטאורולוגיה וגיאוגרפיה ב"פולקהוכשול" בווינה.
ב- 1938, בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית, היגר לארצות הברית, ומיד הצטרף למחלקה למטאורולוגיה ואקלים בקולג' לחקלאות רוטגרס שבניו-ברונזוויק, ניו-ג'רזי. בהדרגה התקדם ממרצה אורח למרצה קבוע (1942), לראש מחלקה (1946 – 1963), ולפרופסור אמריטוס משנת 1963.
באותה תקופה לימד במקביל גם באוניברסיטת שיקגו, שירת כאזרח בפרוייקטים של חיל האוויר האמריקאי, השתתף בעריכה של כתב עת למטאורולוגיה (1948 – 1954), ומשנת 1965 היה מרצה אורח באוניברסיטת פלורידה בטלהאסי.
ריינהולד ערך מחקרי אקלים ומשקעים, בתחום יישומי וכללי, בייחוד במרכז אירופה, באסיה ובאזור הים התיכון.
תארים ופרסים: מרצה בכיר, סיגמה XI, פרס הקרן המדעית הלאומית (1960), פרס קרן לינבאק (1963), ציון לשבח מטעם קולג' רוטגרס לחקלאות, ועוד.
מאמריו הראשונים נתפרסמו בגרמנית. ספרו "קלימטולוגיה באזור הים התיכון" יצא לאור בשיקגו בשנת 1944.
בירנבאום, אוריאל (1956-1956)
נולד בווינה לאביו נתן, סופר ופילוסוף ידוע. כשרונותיו האמנותיים וכשרון הכתיבה נתגלו בגיל צעיר. בימי מלחמת העולם הראשונה המשיך לכתוב, גם אחרי שנפצע קשה כשנלחם בשורות הצבא האוסטרי. את חווית המלחמה תיאר בכרך הסונטות "במלחמתו של האל" (1921). הוא פרסם כרכים אחדים של ליטוגרפיות וציורים: " Weltuntergang’" ו"ספר יונה" (1921), הקייזר והאדריכל (1924), "משה" (1928) ו" Volk zwischen Nationen’" (1932).
בתקופת השלטון הנאצי קיבל אישור כניסה להולנד, בסיועם של אמנים הולנדים שהתערבו לטובתו. הוא הגיע להולנד ב- 1936 והמשיך לכתוב, אך חדל לצייר משום שהיה מחסורבצבעים ובחומרים. בשנת 1957 הוציא אסופת שירים. תפיסתו נחשבה תמיד לשמרנית. מגיל צעיר התנגד מאד לפילוסופיה המטריאליסטית ולמגמות לאומניות שנפוצו באותה תקופה, ונהיה דתי מאד.
בירנבאום נפטר בשנת 1956 באמרספורט, הולנד.
בכר, אדוארד (1846-1908)
סיים לימודי משפטים באוניברסיטת וינה ועבד כעורך-דין וככתב בפרלמנט עבור היומון הליברלי "נויה פרייה פרסה" בווינה (1872).
ב- 1879 התקדם למשרת עורך ראשי, וב- 1888 נתמנה למוציא לאור. היה פעיל פוליטי במפלגה הליברלית הגרמנית בווינה. על צוותו נמנה בנימין זאב הרצל, אולם בכר התנגד לרעיונותיו הציוניים ואסר עליו לפרסמם בעתון.
בכריך, ארנסט (1892-1942)
יליד וינה. למד באוניברסיטת וינה יחד עם ארנולד שנברג וקארל פרוהסקה.
בשנים 1918 – 1920 עבד כמזכיר החוג למוזיקה של שנברג. מ- 1925 עד 1925 ניצח על האופרה העממית? של וינה וגם על תזמורות בדיסלדורף ובדוזברג, גרמניה.
ניצח על סדרה "מוזיקה כיום" בווינה. כתב שירים, מוזיקה קמרית, ועוד.
ביום 15 במאי 1942 גירשו הנאצים את בכריך אל איזביצה, ושם נרצח.
בלוך, חיים (1881-1973)
נולד בנאגי בוצ'קו, הונגריה, אז באימפריה האוסטרו-הונגרית, למד שם בישיבות והוסמך לרבנות. התפרנס מעסקים ובמקביל המשיך בלימודי קבלה והלכה.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה (1914), פלשה רוסיה אל גליציה, ובלוך, כמו רבים אחרים, נמלט אל וינה. בשנת 1915 שירת כרב צבאי בצבא אוסטרו-הונגריה, ועשה תשעה חודשים בשוחות. הוא נפצע, שוחרר משירות פעיל והוצב במחנה שבויים בקסוט, הונגריה.
באותה תקופה כתב את ספרו "הגולם מפראג מ'לידה' ועד 'מוות'" (וינה 1919, מהדורה שניה ברלין 1920), אשר זכה להכרה בינלאומית.
משנת 1917 כתב בלוך ל"אוסטריישה ווכנשריפט" (נוסד על ידי מורו ורבו יוסף שמואל בלוך), ל"נוייס וינר ג'ורנל" ולעתונים יהודים אחרים בווינה.
בשנים 1918 – 1920 כיהן כרב קהילת לייסינג שעל ידי וינה אך כיוון שלא היתה לו אזרחות, נאלץ לעזוב. ב- 1923 ביקר בארצות הברית וחיפש מימון לפרוייקט "אוצר חיים", אנציקלופדיה לטקסטים רבניים מספרות השו"ת. ב- 1932 נתמנה לעורך משנה של ה"יארבוך" של יהודי אוסטריה, כרך 1932-1933.
עם עליית הנצאים לשלטון בגרמניה (1933) החל בלוך לכתוב נגד האנטישמיות. באותה תקופה שטרייכר ונאצים אחרים עוררו בעיתונים עלילות דם ישנות נגד יהודים, ופרסמו את "דם וארוס בכתיבה ובחיים יהודים" (וינה 1935), שגולל יריעה רחבה של האשמות אנטישמיות.
במרץ 1938, בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית, בלוך נכלא ונשלח למחנה ריכוז. החומר של "אוצר חיים" הוחרם והושמד. באוגוסט 1938 שוחרר ועבר לאנגליה דרך הולנד. ב- 1939 היגר לארצות הברית והמשיך לכתוב (בגרמנית, בעברית, באנגלית וביידיש).
ב- 1963 כמעט התעוור לחלוטין. הוא ניצל את כשרונו כמספר סיפורים ואת בקיאותו בסיפורי חסידים, ותיאר באזני העולם המערבי את יהדות מזרח אירופה, וכמו כן הגן על היהודים בנחישות וברמה.
בלוך היה כותב פורה מאד, חבר בארגון המו"לים והכותבים, ב"אנשי אמת" בברונקס, ניו יורק, וב"בונים" ניו יורק. נשיא צ'כוסלובקיה יאן מסריק העניק לו תואר פרופסור.
רשימת פרסומים חלקית:
"Ahnenstolz, Biographie des Rabbi Elieser Lippman von Strelitz’ (Budapest, 1904); ‘Die Gemeinde der Chassidim’ (Berlin, 1920); ‘ Israel der Gotteskampfer’ (Berlin, 1920); ‘Hirsch Ostropoler, ein judischer Till Eulenspiegel’ and ‘Ostjudischer Humor’ (both in Berlin 1921); ‘Talmudische Weisheit, altjudische Wechselgesprache’ (Vienna, 1921), ‘Gottes Volk und seine Lehre’ (Leipzig, 1922); ‘Das Judische Amerika’ (Vienna, 1926); ‘Kabbalistische Sagen’ (Laipzig 1925); ‘Lebenserinnerungen des Kabbalisten Vital’ (Vienna, 1926). ‘Traume sind keine Schaume’ (Prague, 1929); ‘Priester der Liebe, die Welt der Chassidim’ (Zurich, 1930); ‘Der Judenhass im Spiegel der Jahrtausende’ (1935), ‘Das Geliebte Land, Sagen aus Palestina’ (Vienna and Jerusalem, 1937);
פרסומים בניו יורק:
‘Hekhal le Divre Hazal ve’Pitgameihem’ (1948); Kum-Riv et heHarim’ (1948/49); Ve Da Mah she Tashiv’ (1949); ‘Mi Natan li Meshiah Ja’akov ve Israel levozezin’ (Bronx, N.Y., 1957); ‘Masa Federbusch’ (Bronx, N.Y, 1959); Dovev Sifte Yeshenim’ (1959); His ‘Erzalungen und Legenden’ was published in Darmstadt (1966).
במברגר, היינריך (1822-1888)
נולד בזבונארקה על יד פראג, ולמד רפואה בפראג. ב- 1854 נתמנה לפרופסור מיוחד לפתולוגיה ולרפואה פנימית באוניברסיטת וירצבורג, שם עבד עד שנת 1872. אחר לימד באוניברסיטת וינה וירש את מקומו של אופוצלר כמנהל מרפאה.
שמו יצא לפניו כמרצה מבריק ודיאגנוסטיקן מעולה. על שמו נקראות מחלת במברגר, דופק בולבארי, ותסמינים להמצאות נוזל סביב הלב. בייחוד נתפרסם בשל ספרו על מחלות לב, שיצא ב- 1857; התמחותו היתה איבחון תסמינים למחלות לב.
ספרים נוספים:"Morbus Brighti", בנושא מחלות כליות (1849), ו"Die Krankheiten des chylopoetischen Systems ", אשר תורגם גם להולנדית ולאיטלקית.
ממצאיו ושיטותיו היו פריצת דרך בתחום הרפואה הפנימית. בשנתיים האחרונות לחייו כיהן פון במברגר כנשיא האגודה הרפואית בווינה.
כהוקרה לתרומתו לפקולטה לרפואה, ניצב באוניברסיטת וינה פסל-ראש של במברגר.
במברגר-האמרשלאג, לוטה (מריה שרלוט) (1904-2005)
ילידת וינה ובוגרת האקדמיה למוזיקה של וינה.
במברגר-האמרשלאג ניגנה ויולה בהרכבים קמריים, ביניהם רביעיית בוש.
ב- 1936 עלתה לישראל וניגנה בתזמורת הארצישראלית בתל אביב. אחרי סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938) נמלט בעלה, קארל במברגר, לארצות הברית והיא הצטרפה אליו. היא לימדה בקולג' למוזיקה מאנס בניו יורק והרבתה להופיע בקונצרטים.
בנדיקט, מוריץ (1849-1920)
נולד בצ'כוסלובקיה ולמד שם משפטים וכלכלה. ב- 1872 נתמנה לחבר המחלקה הפיננסית בעיתון החשוב ביותר באוסטריה, ה"נויה פריה פרס". הוא התקדם לתפקיד עורך פיננסים ראשי, ובמהירה נהיה לבעלים של חלק מהעתון.
מ- 1908, אחרי מות שותפו אדוארד באכר, היה בנדיקט אחראי לבדו על מדיניות המערכת, עמדה שהשפיעה מאד על ענייני אוסטריה. נאמר כי הייתה לו יד בעלייתם ונפילתם של משרדים. מאמרי המערכת שלו תקפו את הרפורמות האלקטורליות של ראש הממשלה בשלושה גליונות וסייעו להביא לביטולן ולהתפטרותו של ראש הממשלה.
בנדיקט תמך במפלגה הליברלית הגרמנית והתנגד לציונות, ולא התיר לתיאודור הרצל, עורך הספרות, לפרסם דבר בזכות הציונות. כמו כן תמך בפשרה האוסטרו-הונגרית. ב- 1917 נבחר לבית העליון בפרלמנט האוסטרי.
בר, גוסטב (1888-)
יליד וינה. אביו, יוזף, היה כנר ושרטט. גוסטב סיים לימודיו באוניברסיטת וינה והיה כותב פרילאנס בברלין ובווינה. חיבר מחזות וליבריות לאופרטות שהוצגו בברלין ובווינה. בין יצירותיו:
Der Hampelman, 1923
Sand, 1932
Die Dame mit dem Regenbogen, 1933
בשנת 1939, אחרי סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938), נאלץ בר לגלות מאוסטריה. הוא היגר לארצות הברית דרך הולנד ואנגליה. ב- 1942 יסד והנהיג את הליגה האמריקנית של סופרים ומלחינים מאוסטריה.
ב- 1946 הצטרף בר למפלגה הדמוקרטית ונבחר שלוש פעמים לחבר ועידת המחוז של אזור 15 בניו יורק. במקביל לפעילות פוליטית המשיך לכתוב רומנים, מחזות ותסריטים. את הליבריות שכתב הלחינו ג. ויינברגר, ז'אן גילברט, א. קוונקה, אוסטקר שטראוס, רוברט סטולץ, גיסלר ואחרים.
בראני, רוברט (1876-1936)
רופא אזניים
יליד וינה ובוגר אוניברסיטת וינה (1900). במשך חמש שנים עסק במחקר בבתי חולים בפרנקפורט ע"נ מיין, בהיידלברג ובפרייבורג, ואז שב לווינה והתמחה במרפאת האזניים ע"ש פוליצר. עד 1914 הרחיב את מחקרו לכל היבטי הפיזיולוגיה והפתולוגיה של האוזן הפנימית. תגליתו החשובה היתה שיטה לבדיקת כל אוזן פנימית בנפרד, על ידי שימוש במים קרים וחמים. הוא גם היה הראשון שכתב על ניתוח לטיפול באוטוסקלרוזיס. גילה את הקשר בין תפקודי האוזן הפנימית והצרבלום (המוחון) בשמירה על שיווי המשקל של הגוף, ובדרך זו הניח גם את הבסיס לאיבחון מחלות בצרבלום. בראני היה הראשון שהשתמש בשיטות נתיחה חדשות לאפשר לגלי קול להגיע לאוזן הפנימית.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה שירת כרופא צבאי בצבא אוסטרו-הונגריה. ב- 1915 נפל בשבי הרוסי, ובדיעבד גילה כי באותה תקופה הוענק לו פרס נובל ברפואה. כשששמעו על כך הרוסים שיחררו אותו (1916) בהסכם חילופי שבויים.
בשל מוצאו היהודי, לא הגיע לדרגת פרופסור מן המניין בווינה, אולם בשנת 1917 נתמנה לפרופסור לרפואת אזניים באוניברסיטת אופסלה בשבדיה.
מאמריו עוסקים בפתולוגיה ופיזיולוגיה של האוזן הפנימית, ביניהם:
Der primaere Wundnaht bei Schussverletzungen des Gehirns, 1916
Die Radicaloperation des Ohres ohne Gehoergangplastik bei chronischen Mittel-phreiterungen, 1923
רק לקראת סוף חייו, כשעלו הנאצים לשלטון, החל בראני להתעניין ביהדות. בצוואתו הוריש את ספרייתו יקרת-הערך לבית הספרים הלאומי בירושלים.
ברג וינברג, ג'ימי שמואל (1909-1988)
ברגלר, אדמונד (1899-1962)
יליד קולומיאה, גליציה, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא האוסטרו-הונגרי. אחרי המלחמה למד רפואה באוניברסיטת וינה וקיבל תואר דוקטור בשנת 1926. בעת הלימודים עבד כעתונאי. את הכשרתו בפסיכואנליזה קיבל אצל הלן דויטש. משנת 1927 היתה לו מרפאה פרטית, עבד גם במכון הפסיכואנליטי של וינה. בשנים 1933 – 1937 כיהן כסגן מנהל המכון.
אחרי סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938) נמלט ברגלר דרך צרפת אל ארצות הברית. הוא יצר קשרים עם עמיתים אמריקנים ידועים, ביניהם בריל ומנינגר. ב- 1941, זמן קצר אחרי שעבר את מבחני הלשכה של מדינת ניו יורק פתח מרפאה משלו ובשנים 1942 – 1945 הרצה במכון הפסיכואנליטי הניו יורקי.
ברגלר היה חבר באקדמיה לרפואה פסיכואנליטית; באיגוד הפסיכואנליטיקאים האמריקני; באגודה הפסיכואנליטית של ניו יורק; באגודה הגרונטולוגית; באגודה לפסיכופתולוגיה ופסיכותרפיה; ועוד.
ב- 1936 נתפרסם הספר "קרירות מינית אצל נשים – מאפיינים וטיפול", שברגלר השתתף בכתיבתו. ספרו Die Psychische Impotenz des Mannes נתפרסם בברן ב- 1937. פרסומים נוספים:
Divorce Won’t Help, 1948
The Basic Neurosis: Oral regression and Psychic Masochism, 1949
The Writer and Psychoanalysis,1950, 1954
Counterfeit Sex, 1951
The Superego, Unconscious Conscience: The Key to the Theory and Therapy of Neurosis, 1952
Fashion and the Unconscious, 1953
The Revolt of the Middle-Aged Man, 1954, 1957
Homosexuality: Disease or Way of Life?, 1956 1962
Principles of Self-Damage, 1954, 1974)
Tensions can be reduced to Nuisances: A Technique for Not-too-Neurotic People, 1960, 1962
Curable and Incurable Neurotics, 1961
בסך הכל פרסם ברגלר יותר מ- 300 מאמרים בכתבי עת מקצועיים עיקריים.
ברגמן, לואיס לורנס (1907-)
מומחה לאנטומיה
נולד והתחנך בווינה, למד באוניברסיטת וינה וקיבל תואר דוקטור לרפואה בשנת 1932.
בשנים 1929 – 1931 עבד כמדגים אנטומי ועד 1934 כעוזר במחלקה לאנטומיה באוניברסיטת וינה. בשנה שלאחר מכן היה עוזר פתולוג בקולג' הרפואי הלאומי בשנגחאי. כששב אל וינה התנדב לעבוד במחלקות פנימיות בבתי חולים בעיר. בשנת 1937 פתח מרפאה משלו. ב- 1938 בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית, היגר ברגמן לארצות הברית.
בשנים 1939 – 1943 עבד כמרצה לאנטומיה. עד 1944 לימד בבית הספר לרפואה מידלסקס, לימים אוניברסיטת ברנדייס, בוואלטהיים מסצ'וסטס.
באותה תקופה היה חוקר אורח ביחידה הנוירולוגית של בי"ח העירוני בבוסטון, של אוניברסיטת הארווארד.
בשנים 1944 – 1946 היה חבר סגל בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק. מ- 1944 עד 1950 התקדם בהדרגה ממנחה למרצה, ולפרופסור מן המניין בשנת 1956. החל מ- 1946 לימד אנטומיה גם בקולג' הרפואי ניו יורק, בוואלהאלה.
ברגמן היה חבר באיגוד האמריקני לאנטומיה; באקדמיה למדעים של ניו יורק; בחברה הרפואית של מסצ'וסטס; בסיגמה XI; ובמועדון האלפיני האמריקני. כמו כן חיבר מאמרים רבים על נוירופתולוגיה, על מחלת פרקינסון, ובמגוון נושאים נוספים.
ברגנר, אליזבת (1897-1986)
נולדה בברוהוביץ, אוקראינה. החלה בלימודי משחק בווינה בגיל 18 (בשנים 19115 – 1919). אחרי שסיימה את הלימודים, השתתפה בכמה מחזות בווינה ובמינכן. פריצת הדרך הגדולה אירעה ב- 1923, כששיחקה בברלין אצל המפיק האגדי מקס ריינהרדט. הופעתה בתפקיד קטן במחזה ג'ואן הקדושה מאת ברנרד שאו (1924) הביא לה מוניטין בינלאומיים, והיא נהייתה לאחת השחקניות המעולות באירופה. בעשור שאחר כך התעצם פרסומה. היא כיכבה בסרטים שביים פול צ'ינר, והתחתנה אתו. היא שברה מוסכמות מסורתיות רבות הנוגעות לנשים בקולנוע, כששיחקה דמויות לא שגרתיות בהפקות כגון הכנר מפירנצה ודונה חואנה (1927). עלייתה המטאורית נעצרה פתע כשעלו הנאצים לשלטון, משום שהייתה יהודיה, והיא נאלצה לעזוב את גרמניה, והתיישבה עם בעלה בלונדון, שם חידשה את הקריירה, בעיקר בלונדון ובניו יורק. הופעתה הראשונה בלונדון, במחזה "Escape Me Never", הייתה הצלחה מיידית. שנתיים אחר כך הופיעה באותו מחזה בניו יורק, וכבשה את הקהל. המחזה עובד לסרט שביים בעלה, וברגנר זכתה בפרס האוסקר בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר. היא השתתפה בכ- 15 סרטים שביים בעלה, בהם סרטים אילמים כגון Nju. בשנים 1931 – 1933 שיחקה גם בסרטים שהופקו בפריז.
תפקידיה הידועים ביותר היו הנער דוד, שנכתב עבורה על ידי סיר ג'יימס בארי (1936) והדוכסית ממאלפי. בימי מלחמת העולם השנייה חיה ברגנר בניו יוק והצליחה בסרטים As You Like It, Stolen Life. בסרטים הוליוודיים הצליחה פחות.
אחרי המלחמה סיירה ברגנר בגרמניה ובאוסטריה והופיעה בתפקידים רבים. ב- 1968 הופיעה בהפקת טלוויזיה של מחזהו של ברטולד ברכט הרעייה היהודיה.
אליזבת ברגנר נפטרה בלונדון בשנת 1986.
ברוך, הרמן (1886-1951)
יליד טיזדורף ע"י וינה. בנו של תעשיין יהודי. למד מדעי הטבע, מתימטיקה והנדסה. אחר נהיה מנהל חברת טקסטיל בווינה. בשנות הארבעים לחייו החליט להתמסר לכתיבה. יצירתו הראשונה, "הסהרורים: טרילוגיה", יצאה לאור בשנת 1932 וזכתה להכרה. בספר מתוארת התפוררות ערכית בשלושה עשורים (1888 – 1918) באמצעות שלוש דמויות ראשיות.
ברונר, גרהרד (1922-1980)
נולד בווינה ב- 1922 וגדל בשכונת פועלים. למד מוזיקה בכוחות עצמו וניגן בכישרון יוצא דופן בקברטים מקומיים. בשנת 1938, בעקבות פלישת גרמניה הנאצית לאוסטריה, עזב את אוסטריה , והוא בן 16, ועבר לברנו בצ'כוסלובקיה. משם הגיע לארץ ישראל באופן חוקי, דרך אנגליה. בתחילה היה פועל וזמר רחוב. במהירה נפתחו לו הזדמנויות כפסנתרן, מנצח ומלחין.
אחרי שקמה מדינת ישראל (1948) שב ברונר לווינה, שם עבד כפסנתרן בבר "מריאטה", ולהופיע בקברט "סימפל". אז עבר לכתוב גם לסדרות רדיו. ב- 1950, חיבר מוזיקה ומלים יחד עם אמן הקברט הלמוט קוולטינגר. ב- 1952 הופיע בתכניתו הראשונה, Brette vorm Kopf, המבוססת על סדרת רדיו פרי עטו. בשנים 1953 – 1955 נתמנה למנהל המוזיקלי במחלקת הבידור של אגף הטלביזיה של רדיו צפון גרמניה. אז שב לווינה, ושם ניהל את בר מריאטה עד שנת 1964. במקביל, בשנים 1956 – 1957 שימש כמנהל ה"אינטימוס תיאטר", ויצר שם עם הלמוט קוולטינגר, קארל מרץ וגאורג קרייזלר מופעי קברט ספרותיים-מוזיקליים סטיריים מתוחכמים. בין יצירותיהם Blattl vorm Mund, Brettl am Klavier, Glasl vorm Aug, Spiegl vorm Gesicht, Dachl uberm Kopf, Hackl vorm Kreuz. בשנים 1962 – 1966 עבר לביים מחזות ומחזות זמר, כתב טקסטים להצגות הקברט Der Wurfel and cabaret Das Zeitventil . לאחר מכן ניהל קברט משלו בשם Die Fledermaus.
ברונר הותיר אחריו מורשת עשירה כמחבר שירים, מלחין, מעבד, כותב לרדיו ומגיש?, בעיקר ברדיו ובטלביזיה האוסטרים. הוא הפיק סרטים ותכניות טלביזיה באולפן משלו בקוודליבט בווינה.
ברונר זכה בפרס מסדר מריה תרזיה עבור Un-Aus שירותו למען אוסטריה (1978); בצלב הכבוד האוסטרי לאמנויות ולמדע (1978); ובטבעת יוחנן נסטרוי של וינה (1979).
גרהרד ברונר נפטר בשנת 1980 בברייטנפורט שעל יד וינה.
ברנפלד, זיגפריד (1892-1953)
נולד בלמברג, גליציה, היא לבוב (היום לביב באוקראינה). למד פיזיולוגיה, פדגוגיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת וינה ובאוניברסיטת פרייבורג, גרמניה. בשנים 1913/14 הוציא לאור מגזין לנוער בברלין, ששמו דר אנפנג. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא האוסטרו-הונגרי.
משחרורו מהצבא ועד 1920 היה רפורמטור בתחום החינוך, פעל למען חינוך מתקדם בהשפעת גוסטב וינקן (פדגוג ופילוסוף גרמני). באותה תקופה היה פעיל בתנועת נוער יהודית. ביוזמתו נערך בווינה כינוס נוער גדול (מאי 1918), שבעקבותיו נוסדה פדרציית הנוער היהודי באוסטריה, שברנפלד היה נשיאה. באותה תקופה היה עורך ירחון הנוער היהודי ירובעל. ב- 1918 נתמנה למזכיר המועצה היהודית הלאומית, והיה שותף גם להקמת הפדגוגיום העברי להכשרת מורים בתחומי דעת יהודיים, מייסודו של הג'וינט. אחר ניהל בית ליתומים יהודים ממזרח אירופה, שהשתתף בהקמתו, גם הוא של הג'וינט.
ב- 1920 נהיה למזכירו האישי של מרטין בובר. באותה תקופה עבד כעורך משנה של דר יודה, ויסד את המכון היהודי לחקר ההתבגרות והחינוך. בין מאמריו "העם היהודי והנוער", שנתפרסם בשנת 1920.
ברנפלד היה תלמידו של זיגמונד פרויד. בשנים 1920 – 1926 היתה לו קליניקה משלו בווינה. הוא לימד פסיכואנליזה בווינה ובברלין, ואחר גם במונטון, צרפת. בשנת 1924 נתמנה למזכיר האגודה הווינאית לפסיכואנליזה ולסגן מנהל של המכון הפסיכואנליטי בווינה.
ב- 1926 עבר לברלין והצטרף כחבר ואנליטיקאי חונך במכון הברלינאי לפסיכואנליזה. ב- 1932 שב אל וינה. בקורסים שלימד נרשמה נוכחות גבוהה מאד. גם בקרב "החוג הווינאי" של פילוסופים ואנשי רוח הרבה להסתופף.
בשנת 1934 היגר ברנפלד לצרפת ועבד בקליניקה משלו, ובמחקר. ב- 1936 עבר לארצות הברית והתיישב בסן פרנציסקו, שם היתה לו מרפאה עד 1952. באותה תקופה היה חבר ואנליטיקאי חונך במכון לפסיכואנליזה בסן פרנציסקו. ב- 1952 התפטר מהמכון ונהיה מרצה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת קליפורניה. כמו כן היה חבר צוות בבית החולים הר ציון. יחד עם רעייתו פרסם מאמרים חשובים על שנות היצירה המוקדמות של פרויד, אשר שולבו בביוגרפיה של פרויד שחיבר ארנסט ג'ון.
ברנפלד, זיגרפיד (1892-1953)
נולד בלמברג, גליציה, היא לבוב (היום לביב באוקראינה). למד פיזיולוגיה, פדגוגיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת וינה ובאוניברסיטת פרייבורג, גרמניה. בשנים 1913/14 הוציא לאור מגזין לנוער בברלין, ששמו דר אנפנג. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא האוסטרו-הונגרי.
משחרורו מהצבא ועד 1920 היה רפורמטור בתחום החינוך, פעל למען חינוך מתקדם בהשפעת גוסטב וינקן (פדגוג ופילוסוף גרמני). באותה תקופה היה פעיל בתנועת נוער יהודית. ביוזמתו נערך בווינה כינוס נוער גדול (מאי 1918), שבעקבותיו נוסדה פדרציית הנוער היהודי באוסטריה, שברנפלד היה נשיאה. באותה תקופה היה עורך ירחון הנוער היהודי ירובעל. ב- 1918 נתמנה למזכיר המועצה היהודית הלאומית, והיה שותף גם להקמת הפדגוגיום העברי להכשרת מורים בתחומי דעת יהודיים, מייסודו של הג'וינט. אחר ניהל בית ליתומים יהודים ממזרח אירופה, שהשתתף בהקמתו, גם הוא של הג'וינט.
ב- 1920 נהיה למזכירו האישי של מרטין בובר. באותה תקופה עבד כעורך משנה של דר יודה, ויסד את המכון היהודי לחקר ההתבגרות והחינוך. בין מאמריו "העם היהודי והנוער", שנתפרסם בשנת 1920.
ברנפלד היה תלמידו של זיגמונד פרויד. בשנים 1920 – 1926 היתה לו קליניקה משלו בווינה. הוא לימד פסיכואנליזה בווינה ובברלין, ואחר גם במונטון, צרפת. בשנת 1924 נתמנה למזכיר האגודה הווינאית לפסיכואנליזה ולסגן מנהל של המכון הפסיכואנליטי בווינה.
ב- 1926 עבר לברלין והצטרף כחבר ואנליטיקאי חונך במכון הברלינאי לפסיכואנליזה. ב- 1932 שב אל וינה. בקורסים שלימד נרשמה נוכחות גבוהה מאד. גם בקרב "החוג הווינאי" של פילוסופים ואנשי רוח הרבה להסתופף.
בשנת 1934 היגר ברנפלד לצרפת ועבד בקליניקה משלו, ובמחקר. ב- 1936 עבר לארצות הברית והתיישב בסן פרנציסקו, שם היתה לו מרפאה עד 1952. באותה תקופה היה חבר ואנליטיקאי חונך במכון לפסיכואנליזה בסן פרנציסקו. ב- 1952 התפטר מהמכון ונהיה מרצה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת קליפורניה. כמו כן היה חבר צוות בבית החולים הר ציון. יחד עם רעייתו פרסם מאמרים חשובים על שנות היצירה המוקדמות של פרויד, אשר שולבו בביוגרפיה של פרויד שחיבר ארנסט ג'ון.
ברק, פרד (1911-1980)
נולד בווינה. מגיל 15 עבד במשך חמש שנים כשוליית צורפים. בשנת 1929 בקירוב החל בלימודי מחול עם גרטרוד קראוס והופיע בלהקתה בשנים 1930 – 1934. למד גם באקדמיה למחול בווינה. בשנת 1936 הקים ברק בית ספר למחול והופיע כרקדן סולן ברחבי אירופה. אחרי סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938), נסגר הסטודיו שלו וכל החוזים הופרו.
במאי 1938 נמלט ברק לשווייץ, והופיע שם בקברטים. אחר עבר להולנד. בינואר 1939 עבר לבריטניה לזמן קצר, ואז לקובה, לימד מחול והמשיך להופיע. ב- 1941 התיישב ברק בארצות הברית. יחד עם קטיה דלקובה יסד קבוצת מחול יהודית, וגם להקה ארצישראלית למחולות עם. ב- 1945 נתמנה למרצה בסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק. ב- 1949 ביקר לראשונה בישראל, וכששב לניו יורק הביא עמו ריקודים חדשים. לימד בארצות הברית ובקנדה ריקודים ישראליים, וגם בישראל. בשנים 1050 – 1953 עמד בראש "במת המחול" במוזיאון ברוקלין בניו יורק. בשל בעיות בריאות חדל להופיע אבל לא חדל ללמד, ללמוד ולעשות כוריאוגרפיה.
עד שנת 1978 יסד וניהל חטיבה למחול יהודי בי.מ.ה.א של רחוב 92. באותה תקופה יסד וניהל את פסטיבל המחול העממי הישראלי השנתי, ניו יורק. ב- 1954 הקים את להקת המחול "אריאל", שהציגה יצירות מודרניות ועממיות. הוא נתמנה לבמאי "רקדני הבראיקה" בשנת 1958. היה בין מייסדי ה"מרי-גו ראונד". ב- 1968 נתמנה למנהל מחלקת מחול העם הישראלי בקרן הנוער האמריקני הציוני. עד 1981 שימש עורך כתב העת "הורה" שהקים בעצמו.
כמו כן היה חבר ב"ברוקלין קולג'" בניו יורק.
ב- 1959 קיבל מענק מי.מ.ה.א לסייר וללמוד מחולות עם, והוענק לו ציון לשבח על פיתוח המחול היהודי ב- 1960.
בין יצירותיו ככוריאוגרף: חופשה בישראל, חתונה באוסטריה (ללהקת מרי-גו-ראונד), ועוד. השתתף בכתיבת פרסומים רבים על מחול יהודי וישראלי, למשל "רקדני ארץ ישראל (1947), "ספר המחול הישראלי העממי" (1948) ועוד.
ברש, מוריץ (1818-1888)
נולד והתחנך בווינה. ב- 1837 קשר קשרים עם עתון התיאטרון של באוארל ועם עתון ההומור של סאפיר. אחר יסד בעצמו עתוני הומור, ביניהם "דר קומט" (1853), "די קומישה ולט" ו"וינר פוילטן". ב- 1850 מחזהו "קומפרומיטיארט" עלה על הבמות בפראג. ב- 1869 כתב את המחזה "מרקיז".
ברש הרבה לכתוב מאמרים בכתבי עת, הצטיין בכתיבת מלים ללידר והותיר אחריו את "שירים, סיפורים ותמונות" (1854). ביצירה "מעל ארץ וים" תיאר את עולם הספרות בווינה של תקופתו.
עוד מיצירותיו:
Aus dem Skizzenbuch eines Paadagogen, 1875
Ein marchen aus unseren Tagen, 1878
Neuer Decameron, 1878
Kleine Wahrheiten, 1880
Drollerien und Pikanterien
Lachenden Geschichten
Weltlust
ג
גביץ', אהרן (c.1700-c.1770)
יליד פוזן (פוזנן, כיום בפולין). התיישב בגביקו, ומכאן שם משפחתו. אחר עבר אל וינה, ומשנת 1724 בקירוב צבר מוניטין על איורים שצייר לכתבי יד עבריים. כחצי תריסר הגדות מאויירות שיצר שרדו. כמו כן עבד ביצירת איורי טיח, אצל ארכידוכס אוסטרי. בשנת 1735 עבד בספריה הקיסרית בווינה.
גולדהאמר-זהבי, ליאו (1884-1949)
יליד מיהאלייני, רומניה. בשנת 1902 עבר אל וינה והצטרף לתומכי תיאודור הרצל. פרסם מחקרים כלכליים-סטטיסטיים על היהודים, במיוחד באוסטריה. יסד וערך כתבי עת ציוניים בווינה. ב- 1907 שב לרומניה, אבל אחרי מלחמת העולם הראשונה חי שוב בווינה. במשך שנים רבות כיהן כנשיא הארגון הציוני באוסטריה, ויסד את פועלי ציון. בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית ב- 1938, נמלט ועלה לישראל. הוא התיישב בחיפה, והיה מעורב בעניינים מוניציפליים.
גולדמארק, קארל (1830-1915)
נולד בעיירה קסטהיי, הונגריה. אביו היה חזן, שזיהה את כשרונו המוזיקלי של הבן ושלחו ללימודים בווינה. אחיו החורג יוזף מימן את הלימודים. בשנים 1845 – 1848 היו שני האחים מעורבים בפעילות מהפכנית. הם נתפסו אך הצליחו להימלט. קארל עצמו אף ניצל ממוות ביריה הודות להתערבות של ידיד.
גולדמארק התיישב בווינה ועבד כמורה, כמנצח ומלחין של מוזיקה תזמורתית. יצירותיו הצליחו מאד בווינה ובערים אחרות, ביניהן האופרה "מלכת שבא" (1875), והסימפוניה "לנדישה הוכצייט" (1876), שעליה עמל במשך עשר שנים. גולדמארק חיבר אופרות נוספות, מוזיקה קמרית, קונצ'רטים לכינור, ועוד. הוא תמך בביצוע יצירותיו של וגנר באוסטריה.
חיבר אוטוביוגרפיה ששמה "מחייו של מלחין וינאי", אשר תורגמה לאנגלית בשנת 1927.
גולדנטל, יעקב (1815-1868)
נולד בברודי, היום באוקראינה. ב- 1843 היה מנהל בית הספר היהודי בקישינב (היום במולדבה). כעבור שלוש שנים עזב אל וינה ולימד לשונות, דתות וספרות המזרח באוניברסיטת וינה מ- 1849 עד 1868.
פרסם מאמרים במגוון נושאים: ספרות יהודית בימה"ב; הרטוריקה של אריסטו; הרמב"ם; פילוסופיה קדומה; תולדות הספרות היהודית, ועוד.
גולדשטיין, יוסף (1837-1899)
יליד ניטרה, בנו של חזן הקהילה. מגיל שש שר במקהלת של אביו. האב נפטר כשהיה בן עשר, ובגיל 13 תפס את מקומו כחזן. בחייו כיהן כחזן בקהילות הונגריות רבות, ולמד בפראג. בגיל 18 נתמנה לחזן הראשי בבית הכנסת לאופולדשטאט בווינה, בנוסח פולין. הוא ומילא תפקיד זה במשך ארבעים שנים ויותר.
גומפרץ, תאודור (1832-1912)
יליד ברואן במוראביה. עם סיום לימודיו נתמנה למרצה בפילולוגיה קלאסית באוניברסיטת וינה, וכיהן במשרה זו במשך עשרים שנים, עד 1901. בשנת 1882 נבחר לאקדמיה למדעים. חיבר ספרים על פילוסופיה יוונית, החשוב שבהם שלושה כרכים שמתארים את תולדות הפילוסופיה היוונית מראשיתה ועד אריסטו, על רקע התפתחות התרבות היוונית והתרבות העתיקה. הספר תורגם ללשונות רבות ונחשב לאחת העבודות הבסיסיות בתחום.
גומפרץ היה מעורב גם בפוליטיקה וישב בבית הנבחרים העליון, מטעם הליברלים. בעניינים פנים-יהודיים התנגד בחזקה להרצל ולציונות וצידד בהתבוללות.
בנו של תאודור, היינריך, הוציא לאור ספר ובו קורות חיים ומכתבים של אביו. גם הבן (1873 – 1942) היה פילוסוף, הוא נטבל לנצרות בילדותו. עד שנת 1934 לימד פילוסופיה בווינה, ואז פוטר משום שסירב להצטרף למפלגת "חזית המולדת" של דולפוס. ב- 1938, בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית, היגר היינריך לארצות הברית. הוא פרסם ספרים ומאמרים רבים, ביניהם "מחקרים פילוסופיים" (1953).
גידמן, מוריץ (1835-1918)
יליד הילדסהיים, גרמניה. למד בסמינר לרבנים בברסלאו (1854 – 1862). כהונתו הראשונה אחרי ההסמכה לרבנות הייתה במאגדבורג, גרמניה. בשנת 1866 הוזמן גודמן, שנחשב לקונסרבטיבי, לכהן כרב בית הכנסת לאופולדשטאט, וינה, למרות התנגדותם של האורתודוכסים. ב- 1891 נתמנה לרב הראשי של וינה, אחרי הרב ילינק.
כלפי הציונות ביטא הרב גידמן ביקורת, בעיקר על כך שנכשלה לדעתו בחיזוק האלמנט הדתי בתחייתו הלאומית של העם היהודי. לעומת זאת, נאבק במגמה להסיר מספר התפילה את האיזכורים לציון.
גידמן חיבר מאמרים חשובים שעניינם החיים היהודיים, וגם מחקר מפורסם בנושא חינוך יהודי.
רשימת פרסומים חלקית:
. Das juedische Unterrichtswesen wahrend der spanisch-arabischen Periode " (וינה 1893). מאמר זה עוסק בספרות עברית וערבית של יהודי ספרד בימי הביניים. גידמן היה בעל השכלה בפילולוגיה, בלשונות המזרח ובחקר האיסלם.
הספר " des Erziehungswesen und der Cultur der abendlischen Juden waehrend des Mittelalters und der neueren Zeit " (3 כרכים, וינה, 1880, 1884, 1888) מנתח את יחסי הגומלין שבין יהודים לנוצרים. תורגם לעברית וליידיש.
הספר " Quellenschriften zur Geschichte des Unterrichts und der Erziehung bei den deutsche Juden " יצא לאור בברלין בשנת 1892.
כתיבתו של גידמן עסקה גם בתחום ההשוואתי של תולדות הדתות:
in Juedisches im Christentum des Reformations-Zeitalters "" (וינה, 1870)
" Religionsgeschichtliche Studien " (לייפציג 1876).
שני מאמרים שמוקדשים לפולמוסים תיאולוגיים:
": Das Judentum in seinen Grundzuegen und nach seinen geschichtlichen Grundlagen dargestellt " (וינה 1902).
" Juedische Apologetik " (גלוגאו 1906), מאמר התגוננות מפני אנטישמיות דתית ופוליטית גואה.
מונוגרפיה על יהודי מאגדבורג.
בנוסף לכל אלה, פרסם גידמן עוד אינספור מאמרים בכתבי עת יהודיים, באוספים ובכרכי יובל של צונץ, גראץ ושטיינשניידר.
גייגר, מקס (1885-1968)
נולד ביארוסלב (כיום בפולין). בן למשפחה של מוזיקאים, שהלך בדרכם. הוא למד כינור בזאגרב ובאקדמיה למוזיקה של ווינה.
בשנים 1907 – 1917 היה מנצח ב"קומישה אופרה" בברלין, וגם ב"קארל תיאטר" בווינה, וברדיו האוסטרי RAVAG, שם גם היתה לו תכנית משלו.
גייגר היה מנהל מוזיקלי גם ברדיו ורשה וחיבר מוזיקה פופולרית לסרטים אלמים.
בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (במרץ 1938) גלה גייגר להודו והקים שם תזמורת סימפונית עבור המהרג'ה של פטיאלה.
אחרי מלחמת העולם השניה, ב- 1947, שב אל וינה.
גרטנר, גוסטב (1855-1921)
פתולוג
גרין, ויקטור (1903-1980)
ויקטור גרין (דוד גרינבאום) נולד והתחנך בווינה. למד בניית תכנון ערים בשנים 1918 – 1923, בבית הספר המקצועי הגבוה של וינה. כשסיים את לימודיו, השתתף בכתות אמן של פיטר ברנס באקדמיה לאמנויות. בשנים 1924 – 1933 עבד במשרד האדריכלים מלצ'ר ושטיינר. גרין היה סוציאליסט ופעיל ב"בונד". יחד עם לודוויג וגנר ואחרים יסד את הקברט הפוליטי ב- 1926, שהתפרק ב- 1933. אז נהיה למנהל ה"שפילגרופה", שהייתה מופת לקברטים רבים בווינה בשנות ה- 30. בשנים 1934 – 1938 החזיק משרד אדריכלים בווינה, ושימש כמומחה לתכנון ערים. הוא קיבל זיכיון לשקם מבנים מסחריים בווינה, ופרוייקטים אחרים באוסטריה, בגרמניה ובצ'כוסלובקיה.
ביולי 1938, לסיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית, עזב גרין עם משפחתו לארצות הברית. הוא עבד כמעצב ושרטט בחברת "איבל" בניו יורק, ותכנן את ביתן חברת "ג'נרל מוטורס" עבור היריד העולמי של 1939 בניו יורק.
גרין לא זנח את אהבתו לתיאטרון, ובאוקטובר 1938 יסד קברט אנטי פשיסטי בשם "קבוצת האמנים הפליטים" (לימים "להקת התיאטרון הווינאית"). בין השחקנים, שהיו מהגרים מאוסטריה, היו הרברט ברגהוף, אליזבט נוימן ומאנפרד אינגר.
ב- 1939 פתח עם אשתו אלזי קרומק משרד תכנון בניו יורק. בהמשך פתחו סניפים גם בלוס אנג'לס ובשיקגו, ובערים נוספות. הוא התמחה בעיצוב פנים של חנויות ובתי כלבו. ב-1950 יסד וניהל חברת תכנון בשם "ויקטור גרין ושותפים", בה עבדו אדריכלים, מהנדסים, מתכנני ערים וסוציולוגים בלוס אנג'לס, ניו יורק ובוושינגטון. הוא נרשם כאדריכל וכמהנדס בעשרים מדינות ויותר. בין יצירותיו תכנון ובנייה של תכניות פיתוח עירוניות, מרכזי קניות, מבני עסקים. הוא בנה את המרכזים המסחריים האיזוריים הראשונים בנורת'לנד, דטרויט (1954); בסאות'דייל, מינסוטה (1956); בפורט וורת', טקסס; בוולפר איילנד, ניו יורק. כמו כן פיתח תכניות שיקום למרכזי ערים בארצות הברית ובאירופה. הוא יסד את "מרכז ויקטור גרין" לתכנון סביבתי בלוס אנג'לס בשנת 1968, ובשנת 1973 פתח ארגון תאום בווינה בשם Zentrum fur Umwelt Planung.
גרין היה חבר בועדת הבית הלבן לבעיות סביבה, יועץ אזורי של פריז ושל העיר וינה, ויועץ לתכנון כללי של עיר אוניברסיטאית חדשה על יד לוביין בבלגיה. הוא שימש גם יועץ לשלטונות (ברמה הלאומית והעירונית) בארצות הברית, קנדה, איראן, צרפת ואוסטריה. בשנת 1971 תיכנן מחדש את העיר העתיקה בווינה. כמו כן היה חבר במכון האדריכלים האמריקני (1948); במשרד הלאומי לשיכון ושיקום; באיגוד ייל לאמנויות; ב )ULI( Urban Land Institute , ובעוד ארגונים מקצועיים רבים.
לויקטור גרין הוענקה חברות כבוד במכון האדריכלים האמריקני; זכה בפרס לאדריכלות של וינה ב-,1972 ובציונים נוספים על תרומה ניכרת לתכנון תצוגות במוזיאונים בארצות הברית ובאירופה.
נפטר בווינה בשנת 1980.
גרינבאום, פריץ (1880-1941)
נולד בברנו, מוראביה, ביולי 1880, סיים תיכון, וב- 1899 עבר לווינה ללמוד משפטים. במקביל למד גם ספרות. אחרי שסיים את הלימודים החליט לזנוח את העיסוק המשפטי ולעבוד בתיאטרון. הוא החל לכתוב ליבריות לאופרטה בשנת 1903, שיחק בתפקידים קטנים בכמה תיאטראות. עד 1906 הספיק להתקדם לתאטרון קברט ולהיות מנחה ב"זוטריין" בווינה. הוא עבד גם בכמה בתי תאטרון של תאטרון ברלין, בניהולו של רודולף נלסון, אשר הכיר בכשרונו. בשנת 1910 שימש כמנחה ב? ב? וב? של נלסון, בווינה. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התנדב גרינבאום לצבא הוא קיבל דרגת סגן וציונים לשבח. אחרי המלחמה שב להופעות הקברט ועבד בווינה ובברלין, במקומות כגון הסימפל והרונשר. בשנת 1916 נשא לאשה את לילי הרצל, שהצטרפה לעבודתו בקברטים. בשנים 1920 – 1933 כתב לקברט, עבד כמנחה, בעיקר בברלין ובווינה, במקומות שנועדו לאינקלקטואלים ולאנשי ספרות. הוא שיחק בסרטים והתחיל לכתוב תסריטים. יחד עם פאול מורגן וקארל פרקש פיתח פורמט של שני מנחים. זמן מה שימש כמנהל הסימפל.
בשנת 1933 התיישב בווינה. הוא הרבה לתת הופעות אורח במקומות רבים, כולל פראג. בשנים 1934 – 1938 היה סגן מנהל הסימפל יחד עם פרקש. אחרי כיבוש אוסטריה על ידי הנאצים במאי 1938 ניסו גרינבאום ואשתו להבריח את הגבול לצ'כוסלובקיה, אך לא הצליחו. הנאצים עצרו את גרינבאום בווינה ושלחו אותו למחנה הריכוז דכאו. בספטמבר 1938 העבירוהו לבוכנוואלד, שם ערך מופע קברט יחד עם פאול מורגן והרמן לאופולדי כדי לבדר את חבריו האסירים.
באוקטובר 1940 נשלח חזרה לדכאו ושם נספה. על פי כמה מסמכים הייתה סיבת מותו, ב- 14 בינואר 1941, "שיתוק לב".
ד
ד'אגילר, דייגו (c.1699-1759)
נולד בספרד, צאצא למשפחה של אנוסים. אביו היה בעל מונופול טבק. בילדותו הופרד ד'אגילר מהוריו ומאחותו ונטבל לנצרות. כשבגר הוסמך ככומר קתולי ועבד כמומחה פיננסי עבור האינקוויזיציה הספרדית. יום אחד נתפסה אחותו מקיימת מצוות יהודיות ונדונה להישרף על המוקד. אמה פנתה לבנה, הבישוף דייגו ד'אגילר, והתחננה על חיי בתה. כשהזכירה את שמו הנוסף, משה לופז פריירה, נזכר ד'אגילר בילדותו ועזב את הארמון. את אחותו לא הצליח להציל, וגם אמו מתה עליו כשהיו בדרך אל וינה, שם היו לו קשרים טובים עם הקיסרית מריה תרזיה.
בגיל 23 ד'אגילר התיישב בווינה ושב לחיק היהדות. באוסטריה הקים מחדש את מונופול עסקי הטבק, וניהל אותו במשך שש עשרה שנים. באותה תקופה שילם למדינה שבעה מליון פלורינים בשנה. הוא קיבל תואר אצולה (ברון) בשנת 1726, ותואר יועץ הכס. יחד עם בעלי הון אחרים גייס עבור האוצר סכומי הלוואה גדולים, עשרה מליון פלורינים ב- 1732, וסייע לקיסרית לבנות מחדש את ארמון שנברון בווינה. היתה לו השפעה רבה בחצר המלכות, ופעל גם בעניינים הנוגעים ליהודים. בשנת 1744 מילא תפקיד מכריע במניעת גירושם של יהודי מוראביה ופראג. ב- 1752 עזר ליהודי מנטובה (איטליה) ובלגרד, וגייס כספים גם עבור ארץ ישראל. היה ממייסדי הקהילה הספרדית בווינה ובטימישוארה (כיום ברומניה). אחרי שהממשלה הספרדית ניסתה להעמידו לדין על כך שחזר ליהדות, עזב עם משפחתו ו- 14 ילדיו ללונדון (1757), שם היה פעיל בקהילה היהודית הספרדית. כעבור שנתיים נפטר בלונדון.
דויטש, פליקס (1884-1964)
גדל והתחנך בבית ליברלי וחופשי מבחינה דתית. בעת לימודיו באוניברסיטת וינה נתקל באנטישמיות והצטרף לארגון הסטודנטים הציוניים קדימה. בארגון היה דמות מפתח, ונאבק למען זכויות המיעוטים. התיידד עם תאודור הרצל.
דויטש עסק בגורמים הרגשיים במחלות. בשנת 1919 הקים בווינה מרפאה ל"נוירוזות אורגניות". מ- 1921 לימד בבית הספר לרפואה באוניברסיטת וינה. תחום עיסוקו קירבו אל פרויד ויחד הקימו את משכנה הראשון של המרפאה הפסיכואנליטית בווינה ב- 1922. דויטש פרסם מאמרים רבים על האינטרקציה בין תהליכים רגשיים ופיזיים, והיה מחלוצי הרפואה הפסיכוסומטית.
בשנת 1935 היגר עם רעייתו (הלנה דויטש לבית רוזנבאך, פסיכואנליטיקאית נודעת) לבוסטון ונהיה עמית מחקר בפסיכיאטריה באוניברסיטת הארווארד. היה נשיא המכון הפסיכואנליטי בבוסטון בשנים 1951 – 1954. המציא וטבע מושגים מדעיים רבים שהעשירו את השיח הפסיכולוגי.
לפני מותו תכנן דויטש מיזם יצירות אמנות של ילדים שעלו לישראל מרחבי תבל.
דויטש, הלנה (1884-1982)
שמה הקודם הלנה רוזנבאך. נולדה בפשמישל, גליציה, כיום בפולין. אביה היה ראש הקהילה היהודית . בשל ההגבלות על השכלת הנשים, עברה אל וינה ולמדה רפואה. בשנת 1912 נישאה לפסיכיאטר פליקס דויטש.
הלנה דויטש היתה האשה הראשונה שעבדה כסייעת במחלקה הפסיכיאטרית של אוניברסיטת וינה. אחר עמדה בראש אגף הנשים. כשהתוודעה לרעיונותיו של זיגמונד פרויד, ויתרה על המשך הקריירה האקדמית ועברה אצלו הכשרה. כך נהייתה לדמות מפתח בקרב הדור השני בפסיכואנליזה.
בשנת 1924 יסדה בווינה מכון להכשרה פסיכואנליטית, וניהלה אותו עד שהיגרה לארה"ב ב- 1935.
בארצות הברית עבדה במכון הפסיכואנליטי בבוסטון. התחום העיקרי שחקרה היה נפש האשה, ועליה כתבה את ספרה הפסיכולוגיה של האשה.
דויטש-הספל, ג'ודית (1918-2004)
ילידת וינה. הצטרפה למועדון הספורט הכח וינה, משום שהיתה יהודיה ונאסר עליה להצטרף למועדונים האחרים. היא זכתה באליפות אוסטריה בשחיה בסגנון חפשי והחזיקה בשיא מ- 1933 עד 1935. ב- 1935 זכתה בתואר ספורטאית אוסטרית מצטיינת מטעם רשות הספורט האוסטרית. כעבור שנה זכתה באות הכבוד המוזהב, לאחר שהוכרזה אחת משלושת הספורטאים הטובים ביותר. היא צורפה לנבחרת הלאומית למשחקים האולימפיים בברלין ב- 1936, אבל סירבה להשתתף במחאה על רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית.
ג'ודית עלתה לישראל והתיישבה בחיפה, העיר היחידה שהיתה בה בריכה אולימפית. היא המשיכה בקריירה וזכתה באליפות ישראל. ב- 1939 זכתה במדליית כסף בתחרות האוניברסיטאות העולמית, כנציגת האוניברסיטה העברית בירושלים.
אחרי עזיבתה, ביטלו הרשויות האוסטריות את כל תאריה. רק בשנת 1995 הושבו לה כל התארים והמדליות, עם התנצלות רשמית של הפרלמנט האוסטרי, בטקס שנערך בישראל בנוכחות השגריר האוסטרי. סיפורה של ג'ודית דויטש-הספל ושל שחייניות הכח אחרות מסופר בסרטו התעודי של הבמאי הישראלי ירון זילברמן "הכח לשחות" (2004).
דיאמנט, פאול יוזף (1887-1966)
יליד וינה. בן למשפחה עשירה ועתירת נכסים. אחרי מלחמת העולם הראשונה נהיה לציוני נלהב והסב את אחוזתו למרכז להכשרת חלוצים. היה חבר בולט בתנועה הרביזיוניסטית באוסטריה.
לאחר סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938) סייע לארגן הגירה לא חוקית, ובעצמו עלה לישראל, ורכש חוה במוצא על יד ירושלים.
בישראל התחיל לעסוק במחקר גניאלוגי. התעניינותו הראשונית נבעה מקרבתו המשפחתית לאישים יהודים בעלי שם, ביניהם תאודור הרצל והיינריך היינה. הוא עצמו היה צאצא ישיר של שמעון מיכאל, יהודי חצר נודע מן המאה ה- 18. דיאמנט חקר בנושא יהודים מהאצולה, וחיבר ספר בנושא (שלא נתפרסם), במטרה להפריך את האלמנך "סמיגותה", בעל האוריינטציה האנטישמית. הרבה לפרסם מאמרים בכתבי עת. את החומר הרב שאסף הפקיד בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים. דיאמנט סייע לייסד את מוזיאון הרצל בירושלים.
דיזנדרוק, צבי ה. וולף (1890-1940)
יליד סטרי בגליציה האוסטרית (כיום באוקראינה). למד בסמינר היהודי בווינה וקיבל תואר דוקטור לפילוסופיה (Phd) מאוניברסיטת וינה. כל ימיו התעניין בציונות ובעיקר בתחיית הלשון העברית. בשנת 1913 לימד בארץ ישראל. כתב מאמרים בעברית, וגם ספר ששמו "מן השפה ולפנים" (1933). הרים תרומה גדולה לתחיית הלשון העברית, בעיקר בתרגומיו: "דניאל" של מרטין בובר, "פידרוס" של אפלטון (ורשה, 1923), "קריטון" (ב"התקופה" 24, 1924), ספר המדינה (תל אביב 1935-36) ו"גורגיאס" (ברלין 1929).
בשנת 1915 למד באוניברסיטת ברלין ובשנות מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא האוסטרי. אחרי המלחמה נצטרף לפדגוגיום היהודי בווינה, שם עבד עד שנת 1927. ב- 1919 היה עורך משנה (לצד שופמן) של כתב העת "גבולות". ב- 1927 עבד גם במכון היהודי לדת בניו יורק. ב- 1928 שב לארץ ישראל ולימד באוניברסיטה העברית בירושלים עד שנת 1930. אז קיבל תואר פרופסור לפילוסופיה יהודית בהיברו יוניון קולג' בסינסנטי, שהיה אז המוסד המרכזי לחקר התנועה הרפורמית באמריקה.
פרופסור דיזנדרוק התמחה בפילוסופיה של הרמב"ם ופרסם ספר על רעיון הנבואה אצל הרמב"ם.
מכתביו:
Maimonides Lehre von der Prophetie, 1927
Teleology des Maimonides, 1928
Samuel and Moses Ibn Tibbon on Maimonides' Theory of Providence’
Maimonides Theory on the Negation of Privation, 1934-35
The Philosophy of Maimonides, 1935
On the date of completion of the Moreh Nebuchim, 1937-38
Struktur und Charakter der platonischen Phaidras, 1927
דיזנדרוק כיהן כסגן נשיא האקדמיה האמריקנית למחקר יהודי, ערך את שנתון ה"היברו יוניון קולג'", וכתב מאמרים רבים (בכמה לשונות) לכתבי עת יהודיים.
דיזנדרוק נפטר בסינסנטי בשנת 1940.
דמנט, שרלוט (1894-1970)
נולדה בטרנופול, כיום באוקראינה, ושם למדה פסנתר. ב- 1914 המשיכה בלימודיה בווינה, למדה זמרה, וגם תאוריה מוזיקלית אצל אנטון וברן, ופסנתר אצל אדוארד שטויירמן. התפרנסה מזמרה ומהוראת מוזיקה.
בשנת 1936 עזבה אל ברית המועצות, משם עברה ב – 1938 לפראג. כשפרצה מלחמת העולם השנייה ברחה דמנט למנצ'סטר, אנגליה, וניצחה על מקהלת נשים. אחרי המלחמה (1946) שבה אל וינה ועבדה כמורה למוזיקה בקונסרבטוריון של וינה. היא נישאה למלחין הנס אייזלר, בנם גאורג אייזלר היה צייר ידוע.
דראך, אלברט (1902-1995)
יליד וינה. למד משפטים באוניברסיטת וינה (1921 – 1925) קיבל תואר דוקטור למשפטים ב- 1926. בשנים 1934 – 1938 עסק בעריכת דין, וגם התחיל קריירה ספרותית, בעידודם של אנטון וילדגאנס וארנולד צווייג.
בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938) נשללה מדראך האפשרות לעבוד כעורך דין והוא גלה ליוגוסלביה עם ויזה מהרפובליקה של ליבריה. אחר היגר לצרפת וקשר קשרים עם המחתרת הצרפתית. הוא נעצר שוב ושוב. לקראת סוף מלחמת העולם השניה, בשנת 1944/45, שימש דראך מתורגמן של הצבא האמריקאי בניצה.
בשנת 1948 חזר לאוסטריה וחידש את עיסוקיו כמקודם, עורך דין וסופר. חיבר רומנים, נובלות ויצירות אוטוביוגרפיות על תקופת גלותו.
מיצירותיו:
Kinder der Traume, 1919
Das Satansspiel vom Gottlichen Marquis, 1928
Gesammelte Werke, 1964-1968
Z.Z. Das Ist die Zwischenzeit, Unsentimentale Reise, and Das Beleid
היה חבר באיגוד המחזאים הגרמניים (1929 – 1936); איגוד לזכויות השידור 1937 – 1938); מועדון PEN של אוסטריה תחתית (נשיא מועדון ב- 1964) ואיגוד הסופרים הגרמניים (1970). קיבל פרס תרבות ושירה מהעיר וינה ב- 1972 ופרס תרבות ושירה מממשלת אוסטריה תחתית ב- 1975.
ה
האמרשלאג, פטר (1902-1942?)
יליד וינה. משפחתו התבוללה, ולבסוף התנצרה. אביו, פרופ' ויקטור האמרשלאג, היה רופא מומחה ידוע.
האמרשלאג למד במכון לאמנויות גראפיות בווינה, ונתגלה גם ככותב מוכשר. בשנת 1930 נתפרסמה שירה שכתב בכמה עתונים נחשבים בווינה, בברלין ובפראג. גם בתחום התיאטרון שלח ידו, והתחיל להופיע בקברט של ורנר פינק, "ברלין" שהעלה סאטירה פוליטית. ב- 1931 היה ממייסדי הקברט של סטלה קדמון "אוגוסטין האהובה" ובמהירה נהיה לתסריטאי, שחקן ובמאי. הקברט "ליטרטור אם נאשמארקט" הזמין אותו להיות כותב הבית. היה מעורב בהקמת קברט ספרותי מתוחכם, והרים תרומה גדולה בכתיבת תסריטים ופזמונים. בשנת 1935 כתב עבור ה"קליינקונסט אין דן קולונדן" בווינה. האמרשלאג נודע גם בכשרונו לאלתר פארודיות על סופרים לפי בקשת הקהל.
אחרי סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938), נמלט האמרשלאג, שעדיין נחשב ליהודי על פי חוקי הגזע הנאציים, אל יוגוסלביה. הוא שב לווינה בשנת 1940 והסתתר אצל המלחין אלכסנדר שטיינברכר. במסתור כתב (בשם בדוי) עבור ה"וורקל". שוטרי הגסטפו מצאו ועצרו אותו. הוא גורש לטרזיינשטט ומשם למחנה ההשמדה באושוויץ, שם נרצח ביום 17 ביולי 1942.
האס, גיאורג (1905-)
גיאורג האס נולד בווינה, שם למד זואלוגיה ופליאונתולוגיה. אחרי שסיים את לימודיו עזב לברלין, שם היה חוקר אורח במכון קייזר וילהלם (1931 – 1932). בברלין ערך מחקר בחד תאיים. בשנת 1933 עלה לארץ ישראל והצטרף לאוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1954 נתמנה לפרופסור מן המניין. היה מורה מסור והשפעה רבה הייתה לו על מדע הזואולוגיה בישראל. זואולוגים מעולים רבים היו תלמידיו. עיסוקו העיקרי היא האנטומיה הפונקציונלית ואבולוציה של זוחלים, וכמו כן עסק גם ברכיכות ובמאובנים של זוחלים ויונקים באזור.
האקל, הרמן (1911-Hakel, Hermann (1911-1987))
יליד וינה, בנו של אומן עצמאי. למד בבית הספר הריאלי ואחר למד אמנות ואומנויות בווינה. בשנים 1931 – 1939 היה פרילאנס בעתון, ומ- 1935 עד 1937 עבד בבית ההוצאה לאור אנצנגרובר.
בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938) נעצר האקל פעמיים, לתקופות קצרות. ביוני 1939 גלה לאיטליה והתיישב בפיומה (כיום רייקה בקרואטיה). בשנים 1940 – 1944 נעצר במחנות מעצר בארצו, באלברובלו, בקמפו-אבולי ובפרמונטי. היה חבר בתנועה לאוסטריה חפשית בבארי, איטליה, ויו"ר משנת 1944. במרץ 1945 היגר לישראל, ובאוגוסט 1947 עבר לרומא.
ב- 1948 שב אל וינה. האקל היה מהסופרים היהודיים הבודדים ששבו לאוסטריה אחרי מלחמת העולם השניה. הוא חידש עבודתו כסופר, וכתב גם בעתונים ובכתבי עת. בשנת 1949/50 שימש עורך ראשי של כתב העת לינקויס בווינה. בשנים 1953 – 1967 היה עורך "ההד היהודי", כתב העת של הקהילה היהודית, וב- 1958/59 עבד כמגיה ראשי בהוצאת ספר.
היה חבר באיגוד הסופרים האוסטרים הצעירים (1934 – 1938); ב PEN – איגוד הסופרים, המשוררים והמסאים האוסטרים (1948).כתב שירה, תירגם מיידיש ומעברית, וערך אנתולוגיות.
מיצירותיו:
Ein Kunstkalender in Gedichten, 1936
Und Bild wirt Wort, 1947
An Bord der Erde, 1948
Zwischenstation: 50 Geschichten, 1949
Ein Totentanz, 1950
Hier und Dort, 1955
הוכוולדר, פריץ (1911-1986)
יליד וינה ובוגר ה"פולקסהוכשולה", בית הספר הגבוה בווינה. אחרי הלימודים היה שוליה של מדביק טפטים ובשנת 1936 נהיה אומן עצמאי במלאכה זו. ב- 1938 פתח עסק משלו.
בשנים 1927 – 1934 היה חבר בתנועת הנוער הסוציאליסטית ומזכיר האיגוד המקצועי. בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938) ברח וגלה לשווייץ. התיישב בציריך אך לא הצליח להשיג אישור עבודה, והתפרנס מכתיבה (בפרילנס). היה חבר ב K.P.O (המפלגה הקומוניסטית האוסטרית, שהיתה מחוץ לחוק). ב- 1941/42 נעצר במחנות עבודה גורדולה ודאווסקו.
הוכוולדר חיבר מחזות בנושאים היסטוריים ואידיאולוגיים. את יצירותיו הגה בגלות, ופרסם אחרי מלחמת העולם השניה. בשנת 1947 הצטרף כחבר ל PEN , איגוד הסופרים האוסטרים.
קיבל פרס ספרותי מהעיר וינה (1955); פרס גרילפרצר (1956); פרס וילדגאנס (1963); תואר פרופסור של כבוד באוסטרליה (1964) ואת הפרס הלאומי האוסטרלי ב- 1967.
מיצירותיו:
Das heilige Experiment, 1947
Der Fluchtling, 1948
Donadien, 1953
Der offentliche Anklager, 1954
Hotel du Commerce, 1954
Die Herberge, 1956
Der Unschuldige, 1958
Dramen, 1968
הופמנשטאל, הוגו (1874-1929)
נולד בווינה, נכדו של יצחק לב הופמן, היהודי הראשון שקיבל תואר אצולה באוסטריה מאת הקיסר יוזף השני. סבו התנצר ונהיה קתולי, ובכל זאת מעולם לא התכחש הופמנשטאל למורשתו היהודית. הוא גדל במשפחה אמידה, שייחסה חשיבות רבה לתרבות ולספרות. כבר בשנות העשרה המאוחרות שלו פרסם מאמרים ספרותיים ומחזות ליריים ראשונים. כשארתור שניצלר פרש עליו את חסותו, היה עדיין איש צעיר מאד. שניצלר הציג אותו לתיאודור הרצל כסופר מבטיח שיתאים לעתון "נויה פרייה פרסה". הוא למד באונירסטית וינה, לשם ההנאה שבדבר, מבלי לקבל תואר. באותה תקופה הרבה לטייל. הופמנשטאל נחשב לפרשן מעולה של האימפרסיוניזם והסימבוליזם הווינאיים. מאמריו מבטאים אופי מעודן, רגיש ומלנכולי. הוא תיעב את המתירנות המינית והדקדנטיות בווינה בתחילת המאה העשרים, ופנה לחפש השראה בקלסיקות עתיקות. רבות מיצירותיו הן עיבודים של מחזות יווניים, אנגליים וספרדיים, למשל "אלקטרה" (1903), "אדיפוס והספינקס" (1906), "אלכסטיס" (1911) ועוד. המחזה "ידרמן" מ- 1911 , אחד המצליחים שכתב הופמנשטאל, מבוסס על מחזה מסתורין אנגלי. הוא הופק על ידי מקס ריינהרדט עבור פסטיבל זלצבורג. כמה מחזות הוסבו לליברטים של אופרות של ריכרד שטראוס, ביניהם "אלקטרה", ה"רוזנקווליר" ו"טורם", שגיבורתו יהודיה בשם סימון. את המוזיקה ל"אגדת יוסף" (שכתבו הופמנשטאל והרוזן הארי קסלר עבור הבלט הרוסי), הלחין ריכרד שטראוס.
כל יצירותיו של הופמנשטאל יצאו לאור בקובץ של 12 כרכים בשנים 1946-1950.
הורוביץ, דוד יהושע (1760-1825)
תלמידם של אביו, סבו וחותנו, שכולם היו גדולים בתורה. משנת 1795 כיהן כרב של פלוס, בוואריה, ומ- 1822 כיהן כרב קהילת פראואנקירכן.
חיבר פרשנות על המדרש המוקדם "ספרי", וחיבורים הלכתיים.
הורוביץ, לזר אלעזר (1803-1868)
נולד בבוואריה ולמד אצל רבנים ותלמידי חכמים. יצחק לב הופמן פון הופמנשטאל (1828) הזמין אותו לווינה לכהן כרב ראשי. הוא נעתר, אולם לבסוף נתמנה לממונה על הטקסים ולא לרב הראשי, משום שהרשויות עדיין לא הכירו בקהילה היהודית באופן רשמי.
הרב הורוביץ היה קפדן בהלכה. אחרי מותו הוציאו בניו לאור ספר שו"ת ששמו "יד אלעזר", ובו חלק מהבעיות שנשאל עליהן. פסיקה חשובה לדוגמא: הורוביץ הסכים להשתמש בספוג במקום במציצה בעת המילה. הוא ניסה לפייס במחלוקות בין גורמים שונים בקהילה היהודית. יחד עם אחרים השתתף במאבק לביטולה של "שבועת היהודים" בבתי המשפט.
הורוביץ השתתף במהפכת 1848 וניסה להכניס שיפורים בחקלאות. בשנת 1851 הצליח למנוע את גירושם של מאות משפחות מווינה.
הורוביץ היה המורה החביב על הארכידוכסית מריה דורותיאה, שהתעניינה בספרות עברית והאמינה בשיבת היהודים לארץ ישראל.
עמדתו האמביוולנטית בנושאים שונים ביהדות, ובייחוד בנושא המשיחיות, עשוהו פופולרי מאד. נהג להרצות בבית המדרש של אדולף ילינק ולכתוב בכתבי עת רבים. ידידים רבים היו לו וגם יריבים לא מעטים בעלי חשיבה יותר קונסרבטיבית, ביניהם עזריאל הילדסהיימר.
הרב הורוביץ נפטר בווינה בשנת 1868
היינריך, ז'אק (1831-1894)
נולד בווינה. נטל חלק פעיל במאבק למען אמנציפציה ושוויון זכויות ליהודי אוסטריה, בייחוד בעקבות ההגבלות שהוטלו עליהם אחר "צו דצמבר 1851".
מאמרו "דו"ח על מעמד היהודים באוסטריה" (1859) זכה להערכה רבה, ורעיונותיו וכתביו מילאו תפקיד חשוב בתהליך קבלת הזכויות השוות, שהגיע לסיומו בשנת 1867.
הירש, פיליפ אברהם (c. 1765-c. 1806)
משערים כי הירש פיליפ אברהם נולד בברונסוויק, גרמניה. אביו היה רב אמן בחרטות ובייצור חותמות, והירש היה שולייתו ותלמידו. התמחותו הייתה בחרשות פלדה. ב- 1792 קיבל רשיון לדור בווינה למשך שלוש שנים ולעסוק בייצור חותמות. נפטר בווינה, בגיל 41.
הלבן, יוזף (1870-1937)
רופא וגניקולוג
יליד וינה. משנת 1909 היה מרצה לרפואת נשים באוניברסיטת וינה, ומ- 1910 ראש המחלקה לרפואת נשים בבית החולים הכללי בווינה.
מחקריו של האלבן על הפרשות השחלות זכו להכרה רחבה. בשנת 1917 קיבל תואר אצולה.
בין כתביו:
Operative Behandlung des Genitalprolapses (1919)
und Pathologie des Weibes Biologie (1924 – 1929)
Gynaecologische Operationslehre
הלר, זליגמן (1831-1890)
הלר, תיאודור (1869-1935)
נולד בווינה. מראשוני הפסיכולוגים שעסקו בטכניקות טיפול במסגרת חינוכית. יסד את ה Heilpaedagogische Anstalt בווינה. שיטתו פותחה על פי תורת פרויד. הלר חיבר את Grundriss der Heilpaeddagogik (1904; 1925)
נושאי המחקר היו ילדות, התבגרות, פסיכולוגיה אבנורמלית ופסיכולוגיה חינוכית.
הרטמן, היינץ (1894-1970)
נולד והתחנך בווינה. ב- 1920 התחיל לעבוד במכון וינה לפסיכיאטריה ולנוירולוגיה. היה תלמידו של זיגמונד פרויד, שיכלל והעמיק כמה היבטים בתיאוריה הפסיכואנליטית, למשל היחס שבין אירועים נפשיים פנימיים ופסיכואנליזה לבין הסביבה, החברה ומדעי החברה. תיאורטיקן מוביל של הפסיכואנליזה וחלוץ בתחום הפסיכולוגיה של האגו.
הרטמן היה סבור כי תפקודי האגו חשובים לא פחות מאלה של האיד (מכלול הדחפים והאינסטינקטים המולדים). בחיבוריו הראה עד כמה חשוב שאדם יוכל להסתגל ל"סביבה ממוצעת משוערת" לשם תיפקוד האגו. יחד עם אשתו דורה השתתף הרטמן בקבוצה של מורים ותלמידים, שהיו קרובים מאד מבחינה מקצועית וחברתית. דורה הרטמן תיארה זאת בראיונות שנתנה: "להיות חבר בתנועה הפסיכואנליטית של אותה תקופה פירושו היה להיות חלק מקבוצה נלהבת של מורדים צעירים".
בני הזוג היגרו לשווייץ בשנת 1939, וב- 1941 התיישבו בארצות הברית. הרטמן נחשב לאחד מהתיאורטיקנים החשובים בתנועה, בייחוד בשל עבודתו על פסיכולוגיית האגו. הוא כיהן כנשיא האיגוד הפסיכואנליטי הבינלאומי (1951 – 1957) וכנשיא האיגוד הפסיכואנליטי של ניו יורק (1952 – 1954). ב- 1959 נתמנה לנשיא כבוד של האיגוד הבינלאומי. מאמרו "פסיכולוגיית האגו ובעיית ההסתגלות" יצא לאור ב- 1939 בגרמנית, ותורגם לאנגלית .
היינץ הרטמן נפטר בניו יורק בשנת 1970
הרץ, הנרי (היינריך) (1802-1888)
יליד וינה. נחשב לווירטואוז אלגנטי, היה אהוד מאד בצרפת. חיבר יותר ממאתיים יצירות לפסנתר. לימד בפריז, והיה גם בעלים של מפעל לפסנתרים.
שלושה סיורי הופעות ערך בארצות הברית. באחד מהם, בעת ששהה במקסיקו, הלחין עבור המקסיקנים את ההמנון הלאומי.
הרץ לא נמנה על חברי האסכולה הגרמנית החדשה והם מצדם (ביניהם שומאן) לא העריכו את יצירתו.
הרץ היה מעורב גם ביוזמות עסקיות.
הרצוג, דוד (1869-1946)
נולד בטרנאבה (טירנאו), כיום בסלובקיה. למד לרבנות בווינה. בשנת 1900 נתמנה לרב של סמישוב (פרבר של פראג), ולבסוף נתמנה לרבה של גראץ, ולרב הראשי של סטיריה, וכמו-כן לימד לשונות שמיות באוניברסיטת גראץ. כשפלשו הנאצים אל צ'כוסלובקיה, עצרו אותו בביתו והשליכוהו לנהר.
הרב הרצוג ניצל ונמלט לאנגליה, שם התיישב באוקספורד. הוא חיבר מאמרים בנושא ספרות יהודית בימי הביניים, בייחוד ספרות יהודית-ערבית, וגם על תולדות היהודים באוסטריה.
הרצל, תיאודור בנימין זאב (1860-1904)
עיתונאי, הוגה הציונות המדינית ומייסד הארגון הציוני העולמי
נולד ב- 2 במאי 1860 בבודפשט, הונגריה, אז באימפריה האוסטרית, למשפחה מהמעמד הבינוני. למד בבית ספר מדעי בשפה הגרמנית, אבל בשל אנטישמיות מקומית, עבר בשנת 1875 לבית ספר אחר, בו למדו בעיקר יהודים. המשפחה עברה לווינה, אוסטריה, אז בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית, הרצל למד שם באוניברסיטה וקיבל תואר דוקטור למשפטים ב- 1884. הוא עבד בווינה ובזלצבורג, ואז נטש את העיסוק במשפטים והתמסר לכתיבה, ובעיקר למחזאות. חלק ממחזותיו זכו להצלחה.
בשנת 1889 נשא לאישה את יוליה נשאואר, בתו של איש עסקים יהודי אמיד בווינה. נולדו להם שלושה ילדים.
הרצל נתמנה לכתב בפריז של העתון הליברלי המוביל בווינה, Neue Freie Presse. בני הזוג הגיעו לפריז בסתו 1891, והרצל הבין מיד שגם צרפת שטופה באנטישמיות, ממש כמו זו שהכירו באוסטריה. בעת שהותו בפריז החל להתעניין בפוליטיקה. פרשת דרייפוס שכנעה אותו שיש פתרון אחד לשאלת היהודים והוא הגירה המונית של יהודים מאירופה וייסודה של מולדת יהודית, כנראה בארץ ישראל.
את מחשבותיו ותכניותיו גיבש במאמר שהתכוון לשלוח אל משפחת רוטשילד, אולם בסופו של דבר פרסם אותם בספר ששמו "מדינת היהודים", בשנת 1896. הספר שינה את מהלכה של ההיסטוריה היהודית. רעיונותיו של הרצל התקבלו בהתלהבות, במיוחד במזרח אירופה, שם המוני יהודים נרדפים השתוקקו למצוא פתרון למצבם. תנועת חובבי ציון קראה להרצל להנהיגה. ב- 1897 נערך הקונגרס הציוני הראשון בבזל, שוויץ, ובו נוסדה התנועה הציונית. הרצל נבחר לנשיא לכל החיים של הארגון הציוני העולמי, וייסד גם את השבועון הציוני "די וולט". ספרו השני, "אלטנוילנד", רומן אוטופי המתאר את החיים במדינה היהודית העתידית בארץ ישראל, יצא לאור ב- 1902.
הרצל נסע ברחבי אירופה והמזרח התיכון, וקיים פגישות פוליטיות רבות עם מנהיגים אירופים במטרה לגייס את תמיכתם ברעיון הציוני. הוא נפגש עם הקיסר הגרמני, עם מלך איטליה, עם האפיפיור, אפילו ניסה לשכנע את הסולטן הטורקי להעניק ליהודים אוטונומיה בארץ ישראל. הוא נפגש גם עם אנשי ממשל רוסים, במטרה לשכנעם לשים קץ לאלימות נגד היהודים ברוסיה. את התמיכה הגדולה ביותר קיבל מבריטניה. הצעתם של הבריטים לייסד אוטונומיה יהודית במזרח אפריקה נדחתה על ידי הקונגרס הציוני הרביעי (1903) , אף שהרצל עצמו נטה לקבלה, משום שהיה מעוניין במקום מקלט ליהודי מזרח אירופה.
שנה לאחר מכן החמיר מצב לבו של הרצל, והוא נפטר מדלקת ריאות בבית מרפא באדלאך, אוסטריה, ב- 3 ביולי 1904 (כ' בתמוז תרס"ד). הוא נקבר בווינה ובהלווייתו נכחו המוני מתאבלים יהודיים מכל רחבי אירופה. באוגוסט 1949, על פי רצונו, העלתה מדינת ישראל שאך זה נוסדה את עצמותיו לירושלים והוא נקבר בהר הרצל, שנקרא על שמו. יום הזיכרון הרשמי של מדינת ישראל לבנימין זאב הרצל הוא כ' בתמוז.
הרשמן, אוטו (1877-1942)
באולימפיאדה הראשונה באתונה 1896 היה חבר נבחרת השחייה האוסטרית, וזכה במדליית ארד במאה מטרים בסגנון חפשי.
בשנת 1912 השתתף במשחקים האולימפיים בשטוקהולם וזכה במדליית כסף בסיף, בעודו מכהן כנשיא הועד האולימפי-לאומי של אוסטריה. היתה זו הפעם הראשונה שנשיא הוועדה זכה במדלייה בעת כהונתו.
בשנים 1914 – 1932 היה הרשמן הפדרציה האוסטרית לארגוני שחייה. ב- 1942 נעצר וגורש, ולבסוף נרצח במחנה ההשמדה סוביבור.
ו
וולף, גרשון (1823-1892)
יליד הולשוב, כיום ברפובליקה הצ'כית. שאף להיות רב, אבל למד לימודי חול באוניברסיטת וינה. היה מעורב במאבקים הפוליטיים של 1848-1849 ונצטווה לעזוב את וינה בשל המאמרים הרדיקליים שפרסם. כשבוטלה הפקודה, זנח את העיתונאות ונהיה למורה. ב- 1852 נעצר למשך שבועות מספר בחשד למהפכנות. שנתיים אחר כך נתמנה למורה-הדת של הקהילה היהודית בווינה.
וולף היה פעיל מאד בפרוייקטים חינוכיים ותרבותיים בקהילה, נתמנה למפקח על בתי הספר הדתיים של הקהילה, והרבה לכתוב על תולדות היהודים בבוהמיה, במוראביה ובאוסטריה, ובעיקר בווינה.
ויזנטל, שמעון (1908-2005)
נודע כ"צייד נאצים"
יליד בוצ'אץ', גליציה. בן למשפחה אמידה. למד אדריכלות בפראג, וכשפרצה מלחמת העולם השניה התגורר בלבוב, פולין, באזור שסופח לברית המועצות אחרי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ.
כשפלשו הנאצים לברית המועצות, ב- 1941, נמלט ויזנטל ובשנות המלחמה נכלא במחנות ריכוז שונים. הוא שוחרר ממאוטהאוזן על ידי האמריקנים ב- 1945, והתחיל לעבוד עבור הצבא האמריקני באיסוף מידע על פושעי מלחמה על מנת להביאם לדין. כעבור שנתיים הקים מרכז משלו לתיעוד יהודי בלינץ, אוסטריה. המרכז נסגר כעבור זמן קצר, שכן האמריקנים והרוסים חדלו ממעורבותם בהבאת פושעים נאצים לדין.
ויזנטל המשיך במאמציו לתפוס ולשפוט פושעים נאצים לבדו. לדבריו סייע באיתור מקום המחבוא של אדולף אייכמן, אולם ראש המוסד דאז איסר הראל הכחיש זאת. אחרי משפט אייכמן, הקים ויזנטל מחדש את "המרכז לתיעוד יהודי", הפעם בווינה. שמו הלך לפניו כשהביא לתפיסתו ולמעצרו של קצין הגסטפו קארל זילברבאואר, שהיה אחראי ללכידתה של אנה פרנק ומשפחתה. מעצרו הוכיח כי יומנה של אנה היה אותנטי. ויזנטל מילא תפקיד חשוב במעצרם של פושעים רבים אחרים, ובאיסוף ראיות מרשיעות נגדם, עבור הרשויות.
בשנת 1977 הוקם בלוס אנג'לס מרכז ויזנטל, כמחוות תודה על פועלו. בגיל 94 (2003) פרש ויזנטל מעיסוקו כצייד נאצים ואמר כי מלאכתו נשלמה, וכי הנאצים שנותרו זקנים מכדי לעמוד לדין. הוא פרסם 12 ספרים וקיבל את מדליית הזהב של הקונגרס האמריקני, את אות הכבוד של הליגיון הצרפתי, תואר אבירות מהמלכה אליזבת השניה, ועוד. היו לו גם מקטרגים, ביניהם איסר הראל, טוביה פרידמן, ברונו קרייסקי ואחרים.
וייגל, ואלי (1889-1982)-Weigl, Vally (originally Valerie Pick) (1889-1982))
ילידת וינה. למדה פסנתר אצל ריכרד רוברט וקארל וייגל, לימים בעלה. אחר למדה מוזיקה באוניברסיטת וינה.
בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938) היגרה לארצות הברית ולימדה בקולג'ים, למדה בקולג' למורים של אוניברסיטת קולומביה (1951 – 1953) ועבדה כמרפאה במוזיקה בבית הספר רוזוולט לנפגעי שיתוק מוחין ברוזוולט, ניו יורק (1955 – 1976). לימדה מוזיקה בבית האבות היהודי בניו יורק (1966) ובמוסדות נוספים.
מיצירותיה: מזמור א-קפלה למקהלה (1944), סוויטת ניו אינגלנד לקלרינט, כינור ופסנתר (1955), ועוד.
וייגל, האנס (1908-1991)
סופר ועתונאי (שמות עט: סוון לונדבור, יוליוס הנסן). יליד וינה. אחרי שסיים תיכון בווינה למד באוניברסיטאות בהמבורג ובברלין. בתום לימודיו, בשנת 1928, עבד בכתב העת "עולם הספרות" בברלין, ואחר אצל המוציא לאור פאול זולנאי בווינה. מ- 1933 עבד כפרילנס.
בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938) גלה וייגל לשווייץ והתיישב בציריך, ואחר בבזל, עד שנת 1945. הוא עיבד מחזות מאת נסטרוי וגולדוני עבור השאושפילהאוס בציריך וחיבר תסריטים לקברט קקטוס. היה חבר בתנועת אוסטריה החפשית.
ביולי 1945 שב אל וינה ועבד כעתונאי, שחקן קברט, מבקר תיאטרון ופרשן רדיו. היה סופר רב תחומי שיצר סיפורים קצרים, מחזות, נובלות, ביוגרפיות ותסריטי טלביזיה, גם תרגם יצירות צרפתיות, למשל מחזות של מולייר. וייגל סייע לסופרים אוסטרים צעירים, אם כי ביקר קשות את שימושי הלשון של בני תקופתו.
וייגל היה חבר בליגה להגנת סופרים אוסטרים, ובאיגוד הסופרים האוסטרי. קיבל פרס צלב הכבוד למדעים ואמנויות ב- 1966, תואר כבוד באיגוד הכללי של מוכרי הספרים האוסטרים ב- 1968 ופרס העיר וינה לעתונאות.
מיצירותיו:
Barabbas oder Der fuenfzigste Geburtstag, 1946
Der gruene Stren: Utopischer Gegenwartsroman, 1946
Das himmlische Leben, 1946
Unvollendete Symphonie, 1951
Das wissen die Goetter, 1952
Der eingebildete Doktor, 1956
Tausendundeine, 1961
Goetterfunken mit Fehlzuendung: Ein Antilesebuch, 1970
Die Leiden der jungen Woerter: Ein Antiwoerterbuch, 1974
Der exakte Schwindel oder Der Untergang des Abendlandes, 1977
ויילדר, בילי סמואל (1906-2002)
נולד בסושה, גליציה (אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית), גדל והתחנך בווינה. למד משפטים באוניברסיטת וינה במשך שנה, אולם העדיף לכתוב, וקיבל משרה ב"די שטונדה". בשנת 1926 עבר לברלין, שם קיווה ליותר הזדמנויות. הוא כתב שם לעתון "נאכטאאוסגאבה", וגם רקד סטפס למחייתו. עד 1933 השתתף בכתיבת תסריטים בגרמנית. ב- 1929 כתב תסריט לסרט הסמי-תעודי "מנשן אם זונטאג" של רוברט זיודמאק, וגם תסריטים ל"אמיל והבלשים",
" Ihre Hoheit befiehlt " Der Mann, der seinen Moerder sucht של זיודמאק (1931), Das Blaue vom Himmel, Ein blonder Traum, Scampolo (all in 1932), Was Frauen Traumen, and Madame wuenscht keine Kinder (both in 1933).
ב- 1933, אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, עזב ויילדר לפריז, משום שהבין כי מוצאו היהודי יקשה עליו. בפריז כתב והשתתף בבימוי Mauvaise Graine.. הוא היגר לארצות הברית דרך מקסיקו בשנת 1934, והשיג חוזה עם חברת פרמונט (1934 – 1935), שלא היה משתלם במיוחד. בארבע השנים הראשונות בארצות הברית חי בעוני, גר בשותפות עם פיטר לורי, ומדי פעם הצליח למכור תסריט. הוא נישא לג'ודית קופיקוס בדצמבר 1936. ב- 1939 נולדו להם תאומים, ויקטוריה ווינסנט, אולם וינסנט נפטר זמן קצר לאחר הלידה. הזוג התגרש בשנת 1946, ובשנת 1949 התחתן ויילדר עם אודרי יאנג, זמרת בלהקה הוותיקה טומי דורסי. השניים היו יחד עד יום מותו.
בשנים 1938 – 1950 שיתף פעולה ב- 14 תסריטים עם צ'רלס ברקט, בתחילה בשתי קומדיות של ארנסט לוביטש, "אשתו השמינית של כחול הזקן" (1938) ו"נינוצ'קה" (1939). בין היתר כתב את "לעכב את השחר" (1941) ו"כדורים של אש" (1942). ב- 1942 – 1950 ביים ויילדר את "הקצין והקטינה" (1942), "חמישה קברים מקהיר" (1943), "סוף השבוע האבוד" (1945), ו"ביטוח כפול" (1943).
בשנת 1945, בימי מלחמת העולם השנייה , נשלח ויילדר לגרמניה, ושירת כקולונל בצבא ארצות הברית בחטיבה לרווחה פסיכולוגית. הוא לא ראה את הוריו מאז עזב לברלין. לאחר המלחמה נשאר בגרמניה וחיפש אותם. הוא גילה כי אמו וסבתו נספו במחנות ריכוז.
אחרי המלחמה חידש את עבודתו בהוליווד, ועשה את "ולס הקיסר" (1948), "רומן זר" (1948), ו"שדרות סנסט" (1950), שזכה בפרס אוסקר על התסריט. אז הסתיימה עבודתו המשותפת עם ברקט. ב- 1950 נהיה למפיק, במאי וכותב של סרטים משלו, כולל "סטאלאג 17" (1953), "סברינה" (1954), ו"חטא על סף ביתך" (1955). ב- 1957 עבד עם א.א. דיאמונד כתסריטאי ובמאי שותף בסרט באדי באדי. ב- 1958 השתתף בהפקת "אהבה אחר הצהריים" (1957) ו"הרוח מסנט. לואיס" (1957), "עד התביעה" (1958), "הדירה" (1960), שזכה בשלושה פרסי אוסקר, "חמים וטעים" (1959), "אירמה לה דוס" (1963), "אחת שתיים שלוש" (1961) של פרנץ מולנר, "נשקני טיפשון" (1964), "עוגיית המזל" (1965), "חייו הפרטיים של שרלוק הולמס" (1970), "אוואנטי" (1972), "פדורה" (1978), ו"כותרת ראשית" (1974).
בסך הכל, בשנים 1934 – 1981 ביים ויילדר עשרים ושבעה סרטים, והפיק ארבעה עשר. הוא כתב תסריטים ליותר משבעים מחזות בשנים 1920 – 1990, מהם עשרים ויותר (בשנים 1932 – 1934) בגרמנית ובצרפתית.
ויילדר נפטר מדלקת ריאות בהוליווד, ב- 27 במרץ 2002.
ויינינגר, אוטו (1880-1903)
יליד וינה. למד באוניברסיטת וינה מגוון נושאים, בהם ביולוגיה, פיזיקה, מתימטיקה, פילוסופיה ופסיכולוגיה. הוא התנצר ביום שבו קיבל תואר דוקטור, בשנת 1902. המרת הדת חוללה שינוי בתפיסת עולמו. בלימודיו התוודע להגותם של אפלטון, קאנט, סנט. אוגוסטין, וגנר ואחרים, והושפע ממנה.
יצירתו העיקרית, "מין ואופי", נתפרסמה בשנת 1903, ובה ניסח הצדקה פילוסופית עליונות גברית, אנטי-פמיניזם ואנטישמיות. לאחר הפרסום שקע בדיכאון, התקשה לצעוד בנתיב הפילוסופי שקבע לו, ולבסוף שלח יד בנפשו.
מאמרים רבים שחיבר נתפרסמו אחרי מותו. ספרו הראשון הצליח מאד ונדפס בגרמנית בשלושים מהדורות. התיאוריה שהגה מבוססת על הקשר שבין מין לאופי. כל אדם הוא שילוב של אלמנטים זכריים ונקביים. המרכיבים הזכריים חיוביים כולם, והמרכיבים הנקביים שליליים. הנקבה מעוניינת בעונג מיני (הזונה) או ברבייה (האם). לכן תלויה האשה בגבר. היהודי גרוע אפילו מהאשה, שכן היהודי כאפיון נפוץ אינו מאמין בדבר. על כן מרבים היהודים להצטרף לתנועות קיצוניות כגון הקומוניזם, אנרכיזם, מטריאליזם, אתאיזם ועוד.
וייסמן, פרידריך (1896-1959)
יליד וינה. מאנשיו הראשונים של "חוג וינה". היה עוזרו של הפילוסוף הניאופוזיטיביסט מוריץ שליק באוניברסיטת וינה בשנים 1929 – 1936.
היגר לאנגליה ולימד בקיימברידג' (1937 – 1939) ואז עבר לאוקספורד ולימד פילוסופיה של המתימטיקה ושל המדעים.
בתחילת דרכו, היו רעיונותיו גירסה אורתודוכסית של פוזיטיביזם לוגי, אולם בהמשך, בין היתר בהשפעתו של ויטגנשטיין, חל בהגותו שינוי רדיקלי. קודם הדגיש את הפורמליזם ואחר עבר לאינפורמליזם קיצוני. ניסה לקרב את הפילוסופיה לקוראים, לעשותה מובנת יותר.
ביצירתו "כיצד אני רואה את הפילוסופיה", שנתפרסמה ב"פילוסופיה בריטית בת זמננו" ב- 1956, טען כי פילוסופיה שונה מאד ממדע משום שאין בה הוכחות, אין תיאורמות, ואין שאלות מוכרעות.
וינטרניץ, וילהלם (1834-1917)
רופא והידרולוג
נולד ביוזפשטאט (היום יארומר או יוזפוף ברפובליקה הצ'כית).
בשנת 1898 נתמנה לפרופסור מן המנין להידרותרפיה באוניברסיטת וינה. המציא את שיטת ההידרותרפיה המדעית שהתבססה על פיזיולוגיה מוכחת. פרסם את ממצאיו ותורותיו בספרו Wissenschaftlichen Hydrotherapie (שני כרכים, 1890 – 1892), שתורגם ללשונות רבות. מ- 1891 ואילך היה המו"ל של Blaetter fuer Klinische Hydrotherapie.
היה בעליו של המכון לריפוי במים בקאלטנלאוטגבן על יד וינה, מוסד מפואר, אהוד וידוע.
וינקלר, לאו (המאה ה 17-)
רופא וראש קהילת וינה
למד באוניברסיטת פדואה, איטליה, ונהיה לרופא בשנת 1629.
וינקלר הנהיג את קהילת וינה בתקופה שבה החליט הקיסר לאופולד הראשון, בעצת הבישוף שלו, לגרש את היהודים מהעיר. גם אשת הקיסר, בשנאתה ובקנאותה, דחקה בו, ולהחלטה תרמה גם האפשרות להעשיר את אוצר המלך בממונם הרב של המגורשים.
במאבקו למען יהודי וינה התכתב וינקלר עם אנשים ידועי שם בעולם, ויחד עם אחרים חתם על פנייה אל המלכה כריסטינה משבדיה, לבקש את התערבותה. הם גם הציעו לקיסר מאה אלף גולדנים, אם ירשה לאלף יהודים להישאר בווינה. אבל מאמציו לא צלחו, ובשנת 1669 גורשו היהודים מהעיר, עניים כעשירים.
בשנת 1670 פעל וינקלר למען קהילת ונציה. בשנותיו האחרונות עזב את וינה וחי בפוזנן (כיום בפולין) שם היה לו בן, רופא אף הוא.
וינר, הוגו (1904-1993)
יליד וינה. ניחן בכישרון מוזיקלי רב ולמד לבד. תפקידו הראשון היה מנצח בתיאטרון "ריימונד ואפולו" וה"וריאטה רונכרין" בווינה. התחיל להחלין אופרטות והצגות תיאטרון. בהמשך, בשנים 1928 – 1938, היה הכותב, המלחין והפסנתרן הראשי בתיאטרון הספרותי "פמינה" בווינה.
בשנת 1938 הזמינה אותו ממשלת קולומביה לבוא עם תיאטרון פמינה לבוגוטה לחגיגות 400 השנים. בעקבות הסיור החליט להתיישב בקאראקאס, ונצואלה, שם תמכה בו הקהילה היהודית עד שביסס עצמו כפסנתרן ומורה לפסנתר. הוא ניגן ב"רדיו קונטיננטה".
כשהצטרפה ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, בשנת 1941, פוטר מעבודתו בשל אזרחותו האוסטרית. בכספי הפיצויים שכר בר, שבו קנה לו שם כפסנתרן המלווה של הזמרת והשחקנית סיסי קראנר, (קתולית, ילידת וינה). היא שרה באנגלית, בצרפתית, בספרדית ובהולנדית. ב- 1943 נישאו השניים. הם הופיעו יחד בשם "סיסי והוגו".
וינר התחיל להלחין ולכתוב שירי קברט בספרדית. היה שותף ביסוד "סנטרו אוסטריאקו קאראקאס". בשנת 1948 ביקר בווינה, שם העלו ממחזותיו. כששב לקאראקאס הופיע במסעדה "ג'וקי קלאב".
ב- 1949אחרי הצגת בכורה של אופרטה בווינה, נהיה וינר לכותב של הקברטים הווינאיים "קזנובה" ו"סימפל", וגם הופיע בהם עם אשתו. 1951 – 1954 שהו שוב בונצואלה, ואז שבו לווינה. ב"סימפל" עבד עם קארל פרקש עד 1965, והמשיך לערוך סיורי הופעות והקלטות עם סיסי.
וינר השתתף בכתיבתם של מחזות, אופרטות, הצגות ועיבודים רבים. שיתף פעולה עם הרבה מלחינים, ביניהם רוברט סטולץ, וגם הלחין מוזיקה לסרטים.
וינר היה חבר באגודות רבות בווינה, "אגודת הסופרים, המלחינים והמפיצים", "איגוד הסופרים האוסטרים", "האיגוד האוסטרי", "האיגוד הספרותי", והקהילה היהודית.
הוא קיבל מספר תארים: אות הזהב על הצטיינות, מאת הרפובליקה האוסטרית (1964), מדליית כסף של כבוד" מעיריית וינה (1969), פרופסור (1972), חבר כבוד ב"סנטרו אוסטראיקו קאראקאס" (1972), וצלב הזהב במדעים ואמנויות, אוסטריה (1979).
נפטר בווינה בשנת 1993
ורבצירק-ורביסק, גיזלה (1875-1956)
נולדה בבראטיסלבה, סלובקיה (אז פרסבורג או פוז'וני בהונגרית).
בעיר הולדתה התחילה בקריירת משחק, ומשם עברה לווינה, לברלין ולערים גרמניות אחרות. השתתפה בכמה מחזות שביים מקס ריינהרדט המפורסם. בשנות ה- 20 של המאה העשרים התחילה להופיע בקברטים, בין היתר ב"סימפל" בווינה, שם זכתה להערכה על תפקידים קומיים וטראגי-קומיים שעשתה.
ורבצירק שיחקה גם בסרטים אילמים.
אחרי סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938) נמלטה ורבצירק אל הרפובליקה הצ'כית, והשתתפה שם בתיאטראות דוברי גרמנית. באותה שנה הופיעה גם באבזיה, איטליה, באופטאיה, יוגוסלביה ובפראג. אחר היגרה לארצות הברית עם בעלה יוהאן פיפל ועם בנם, שם שינתה את שם משפחתה לוורביסק. בשנת 1939 התיישבה בהוליווד והשתתפה בתיאטרון הגולה של וולטר ויקלייר, "הבימה החפשית" לוס אנג'לס; בערבי תרבות של "המועדון היהודי 1933"; בלהקת התיאטרון הגרמנית של פליקס ג. גרסטמן וגרט פון גונטרד ובלהקת "השחקנים מחו"ל" ניו יורק. קריירת המשחק הארוכה שלה כללה גם הופעות בקברט הקומי של קורט רוביצ'ק ובתור דמויות בעלות מבטא אירופאי מודגש בסרטים אמריקניים.
בשנת 1953 פרשה מהבמה בשל מחלה, ושלוש שנים אחר כך נפטרה.
ורטהיים, ארנסט (1864-1920)
נולד והתחנך בווינה. פרופסור מן המניין לגניקולוגיה ומיילדות משנת 1910.
פיתח שיטה להסרת קרצינומה מצואר הרחם, "ניתוח ורטהיים". הכניס חידושים נוספים, למשל ניתוח לתיקון תנוחה אבנורמלית של הרחם, והפרדת רחם. בזמנו נחשב ורטהיים למנתח המעולה ביותר בתחום הגניקולוגיה.
עסק גם בתחום הבקטריולוגיה, והצליח למצוא מצע לתרבית של בקטריית הזיבה.
ורטהיימר, יוסף (1800-1887)
פדגוג, נדבן וסוחר
צאצא של שמשון ורטהיימר, שהיה יהודי חצר רב השפעה בשלהי המאה ה- 17, ומייסדה של שושלת מכובדת.
יוזף סייע לאביו בעסק המשפחתי, ואחר נהיה לשותף בעסק ולסוחר מצליח. בזמנו החפשי למד פדגוגיה. בשנות העשרים לחייו נסע לחוץ לארץ על מנת להרחיב את אופקיו. הוא התעניין בחינוך ובייחוד בגני ילדים אנגליים, ורצה לאמץ את המודל האנגלי גם באוסטריה. כששב לווינה תרגם ספר על גני ילדים (1826/28) ויחד עם כומר קתולי יסד את הגן הראשון מסוג זה בווינה (1830). אחר יסד גנים נוספים בערים אחרות, וגם הקים אגודה לתמיכה באסירים משוחררים.
היה מעורב גם בענייני חינוך יהודיים. יסד ארגון שהקנה לאלפי ילדים יהודים מקצוע; הקים גן ילדים יהודי (1843); קרן סיוע ליתומים יהודים (1860); ועוד.
בשנות השבעים והשמונים של המאה ה- 19 מילא תפקידים בקהילה היהודית (נשיא, נאמן), ונאבק למען שוויון זכויות חברתי ופוליטי ליהודים. כבר ב- 1842 תמך באמנציפציה ליהודים, בספר שפרסם בעילום שם, משום שפרסום חומרים כאלה היה אסור. ורטהיימר חיבר ספרים נוספים בנושאים יהודיים, והיה עורך ספר השנה היהודי בשנים 1855 – 1865.
בשנת 1868 קיבל תואר אצולה מהקיסר, ואת אות כתר הברזל כהוקרה לתרומתו לאוסטריה.
ורפל, פרנץ (1890-1945)
נולד והתחנך בפראג. התיידד עם מקס ברוד ופרנץ קפקא. אביו קיוה שיצטרף למפעל המשפחתי אך ורפל לא התעניין בתעשייה, ובחר בקריירה ספרותית. את המחלוקת עם אביו תיאר בסיפורו "לא הרוצח אשם, אלא הקורבן". בשנת 1911 עבר ללייפציג, גרמניה, ושם למד באוניברסיטה. בעת לימודיו עבד בקריאת כתבי יד. באותה תקופה הרבה בכתיבה. קבצי השירה שלו "ידיד העולם" (1911) "הננו" (1913) ו"יחד" (1915), מבטאים את נטייתו למיסטיות דתית, בניגוד לבני תקופתו בחוגי התרבות של וינה, שנטו לסקפטיות ולסופיזם. הוא הושפע עמוקות מאמונות וערכי מוסר קתוליים, אך רשמית לא זנח מעולם את היהדות. בימי מלחמת העולם הראשונה שירת שלוש שנים בצבא האוסטרי בחזית הרוסית, והחוויה חיזקה אצלו אידיאולוגיה פציפיסטית. יצירותיו משקפות את כמיהתו לאהבה ולאחווה עולמית, להרמוניה עם הטבע. אחרי המלחמה נהיה לכותב פרילנסר בווינה ובברלין. בשנת 1918 נשא לאשה את אלמה (שינדלר) מאהלר, אלמנתו של המלחין גוסטב מאהלר. לאלמה היה חלק גדול בשילובו בחוגי התרבות של וינה.
בין יצירותיו לתיאטרון: הטרילוגיה "איש המראה" (1928), "הדרך הנצחית" (1935), מחזה תנ"כי שהפיק קורט וייל והציג בניו יורק מקס ריינהרדט, "ורדי, רומן אופרה" (1925), הביא לאהבה מחודשת של ורדי בגרמניה. בעיקר תיאר ורפל את המוכים והמובסים. הנובלה האפית "ארבעים הימים של מוסא דאג" (1933) מתארת את מאבקם חסר התקוה של הארמנים כנגד הטורקים הטובחים בהם. את הרעיון קיבל בעת ביקור בארץ ישראל, כשפגש בירושלים פליטים ארמנים.
בעת ה"אנשלוס", סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית ב- 1938, שהו בני הזוג באיטליה, ומשם נמלטו לצרפת. בפריז יסד ורפל, יחד עם סופרים גולים נוספים, את League de l’Autriche Vivante, פורום אנטי נאצי של אינטלקטואלים אוסטרים. כשפלשו הגרמנים לצרפת עברו בני הזוג לדרום צרפת. בשנת 1940 הצליחו להגיע אל ארצות הברית, והתיישבו בקליפורניה. ספרו "שירה של ברנדט", על ברנדט הקדושה מלורד, צרפת (1941), והסרט שנעשה על פיו, הביאו לו פרסום ותהילה בארצות דוברות אנגלית. מיטב שירתו יצא לאור בקובץ בשם Geschichte aus den Jahren 1908-1945 בשנת 1946.
ז
זאלטן, פליקס (1869-1945)
נולד בבודפשט, למד בווינה, וכתב ספרות והצגות קלות, ומאמרים לעיתון היהודי "נויה פרייה פרסה", שלא נפלו ברמתם מאלה של קודמו ועמיתו תיאודור הרצל. יצירתו המפורסמת ביותר, שזיכתה אותו בתהילה בינלאומית, היא "במבי" (1923), על חייו של עופר צעיר ביער. הסיפור נהיה לקלסיקה עולמית לילדים, תורגם ללשונות רבות, ועובד לסרט עתיר שבחים על ידי וולט דיסני. מחזותיו של זאלטן "דר גמיינה" 1899, הקומדיה "קשר חזק יותר" 1912, ולואיז פון קובורג לא הצליחו לאורך זמן. עוד מיצירותיו: המאמר "פניה של אוסטריה", מיטב מאמריו על תיאטרון, שנאספו בקובץ "מחזות והצגות" (1921), הרומנים "ג'וזפין מוצנבאכר", " Funfzen Hasen" (1924), "פלוריאן סוס הקיסרים" (1933), הנובלות וינר אדל (1905), הבורגתיאטר" 1922 ו"רוח הזמן" 1924. סיפוריו שפעו הומור, סטירה וארוטיקה. בנובלה "שמעון" (1928) עסק בנושאים יהודים, וגם במאמרים שנלקטו ב"אנשים חדשים בארץ ישנה" (1925), שכתב בעקבות ביקורו בארץ ישראל. סיפור מסע נוסף הוא "חמש דקות באמריקה" (1931).
בשנת 1938 עבר זאלטן לצ'כוסלובקיה ומשם הצליח להימלט אל ארצות הברית. אחרי מלחמת העולם השנייה התיישב בציריך, שווייץ, ושם נפטר.
זולצר, סלומון שלמה (1804-1890)
נולד בהוהנמס, אוסטריה, במשפחת תעשיינים עשירה. בעיר הולדתו נתמנה לחזן בית הכנסת הגדול כבר בגיל 16.
למד מוזיקה בווינה, ושימש חזן ראשי בבית הכנסת החדש בשנים 1835 – 1881. קול הבריטון קנה לו מעריצים יהודים ולא-יהודים, ביניהם המלחינים שוברט, שומאן וליסט.
בשנת 1868 נתמנה לאביר מסדר פרנץ יוזף. היצירות הליטורגיות שהלחין נהיו למודלים שעליהם ביססו קהילות יהודיות רבות את טקסי התפילה שלהן, בכל מועדי השנה. "שיר ציון" שלו יצא לאור בשני כרכים.
במזרח אירופה יצירתו המוזיקלית וחדשנותו היו אהודות פחות, אבל במרכז אירופה היא היתה לסטנדרט בבתי כנסת רבים.
זוננטל, אדולף ריטר (1834-1909)
נולד בדצמבר 1834 בבודפשט, למשפחה יהודית אמידה. בצעירותו למד ליטוגרפיה בבית הספר לאמנויות. אביו איבד את עושרו וזוננטל החל לעבוד בשוליית חייטים. בגיל 16 עבר לווינה.
לאחר שחזה, מרותק, במחזה בהשתתפות השחקן המפורסם בוהומיל דוויזון, שהיה בשיא הקריירה, בתפקיד הראשי, החליט זוננפלד שגם הוא רוצה להיות שחקן. הוא הציג את עצמו בפני דוויזון, שהופתע מתעוזתו של הצעיר. הוא בחן אותו והמליץ עליו להיינריך לאובה, במאי ה"בורגתיאטר". עד 1851 הופיע זוננטל בטימישוואר, טרנסילבניה (אז בהונגריה). במשך שנתיים שיחק בתיאטראות גרמניים בעיירות הונגריות. אחר הופיע באוסטריה ובגרמניה. ב- 1856 הזמין לאובה את זוננטל לשחק בבורגתיאטר. תפקידו הראשון, הזניח למדי, היה מרטימר במחזה סטיוארט מריה. אולם ב"דון קרלוס" קצר הצלחה, וקיבל חוזה קבוע, שנמשך למעשה כל חייו. ב- 1870 החל לביים מחזות, ונהיה במאי ראשי. ב- 1887 נתמנה למנהל הבורגתיאטר.
זוננטל היה אמן מעולה מסגנון הפאתוס הישן. בתחילה הצטיין במחזות מודרנים אולם את המוניטין בהמשך צבר במחזות מאת שייקספיר, גתה, שילר, איבסן ושו. בין תפקידיו הבולטים רומאו, מקבת, ולנשטיין, נתן החכם, אותלו, פיאסקו, פאוסט, טל, קלאוויגו, ריצ'רד השני, הנרי השש, ועוד. תפקידו הנודע ביותר היה אוריאל אקוסטה.
עבודתו אפשרה לו עמדה מכובדת בחברה הגבוהה, וגם גישה לחצר המלוכה. בווינה ערכו לכבודו חגיגה גדולה לרגל עשרים וחמש שנות פעילות. הקיסר העניק לו תואר אצולה. אולם ב- 1896, חיבלו האנטישמים באירוע לציון 40 שנים בבורגתיאטר, משום שהתנגדו להענקת תואר אזרח של כבוד של העיר וינה.
כל חייו היה זוננטל יהודי באורחותיו. שוב ושוב עמד בנסיונות לשכנע אותו להתנצר. בשנות ה- 90 של המאה ה- 19, היה חבר בארגון שמטרתו הייתה שימור של אמנות יהודית ושל שרידים היסטורים יהודים.
אדולף ריטר פון זוננטל נפטר בפראג בשנת 1909.
זוננפלס, יוסף (1732-1817)
יליד מיקולוב (ניקולסבורג), מוראביה. בנו של ליפמן פרלין שנקרא גם אלואיס וינר פון זוננפלס, ונכדו של הרב יחיאל חסיד.
בילדותו הוטבל לנצרות. היה מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת וינה (1863) והמשיך אחרי אביו כמתורגמן חצר. נתמנה ליועץ וסגן יו"ר של הוועדה לרפורמה משפטית ב- 1779, שהיתה אחראית לביסוסו של החוק האזרחי והפלילי באוסטריה.
היה תומך נלהב לביטול עינויים ועונש מוות ואף סיכן את עצמו במאבק זה. גם התערבותה של הקיסרית מריה תרזיה נדרשה. הוא הצליח לשכנע אותה וקיבלה את רצונו. היה גם פובליציסט ידוע, בעל לשון משפטית בהירה ונקיה. ניסח את החוק האזרחי Ober Die Aubschaffung der Folte בשנת 1775. חיבר יותר ממאה וחמישים ספרים ומאמרים, ביניהם ספר כלכלה שהשפיע לטווח ארוך.
זינגר, ארווין (1898-1962)
ארווין זינגר נולד בווינה. היגר לבוסטון, ארצות הברית, ועסק בציור. הציג כמה תערוכות. אחת מיצירותיו המפורסמות ביותר היא הגדה של פסח לילדים. עבד יחד עם מוציאים לאור רבים, ונחשב לסמכות בענייני איורים. נפטר בארצות הברית.
ט
טאובר, ריכרד (1892-1948)
זמר טנור. נולד בשם ארנסט זייפרט, בלינץ. למד מוזיקה בפרנקפורט. בשנת 1913 החתימה אותו האופרה של דרזדן על חוזה לחמש שנים. במקביל שר בבתי אופרה גדולים נוספים.
משנת 1925 עבר טאובר לתחום אופרה הקלה וביצע בעיקר יצירות של פרנץ לאהאר. הפופולרית מביניהן הייתה "ארץ החיוכים". משנת 1928 הופיע גם בסרטים מוזיקליים.
בשנת 1938, שנת סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית, עבר לאנגליה, הופיע בקובנט גארדן, והתחבב על קהל התיאטראות, הרדיו והקולנוע. באופרטה "אולד צ'לסי", שהלחין בעצמו, הופיע בתפקיד ראשי.
טאנדלר, יוליוס (1869-1936)
מומחה לאנטומיה ורפורמטור רפואי
יליד ייהלאבה. למד רפואה בווינה, ונתמנה לעוזרו של אמיל צוקרקנדל. לבסוף מילא את מקומו כראש המכון לאנטומיה, בשנים 1910 – 1934). בשנים 1914 – 1917 היה דיקן הפקולטה לרפואה, ותרם לרפורמה בלימודי הרפואה. מחקריו החשובים בתחומי אנטומיה שונים נתפרסמו בספרי הלימוד שחיבר.
טאנדלר היה סוציאל דמוקרט פעיל ומעורב. בשנת 1919 נתמנה למשנה למזכיר המדינה במשרד המִנהל החברתי. היא היה חבר מועצת העיר וינה בשנים 1920 – 1934, ואת מערכת הרווחה שניהל העתיקו גם במקומות אחרים בעולם. בשנות חייו האחרונות עבד בסין ובמוסקבה, בתחום הרפואה החברתית, ובביצוע רפורמה בבתי חולים.
טורברג, פרידריך (1908-1979)
יליד וינה. למד בגימנזיום בווינה מ- 1919 עד 1922. בשנים 1922 – 1927 למד בריאל-גימנזיום בפראג.
למד פילוסופיה ומשפטים בפראג ובווינה, והמשיך להתגורר בשתי הערים לסירוגין עד 1938 ולעבוד בכתיבה ובעתונאות. הרבה לנסוע לגרמניה, להונגריה, לפולין ולאיטליה, לצרפת, ליוגוסלביה ולשווייץ והיה בעל טור וכתב בעיתון פראגר טאגבלאט ועורך הפראגר מיט-טאג. כתב גם בעתונים דר טאג בווינה, בעתונים גרמניים כמו וולטבונה, ובעתונים וכתבי עת בגלות, כולל אירופישה האפטה, דס נויה טאג בוך, די נויה ולטבונה, די נויה רונדשאו ואוסטריישה פוסט.
חודשיים לאחר סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938), נמלט לצ'כוסלובקיה ומשם לשווייץ. גר בעיקר בציריך, ולעתים בפראג. בשנת 1939 הצטרף לצבא הצ'כי בצרפת. כעבור שנה, כשכבשו הגרמנים את צרפת, נמלט לפורטוגל דרך ספרד ובאוקטובר היגר לארצות הברית דרך מקסיקו.
עד 1941 עבד בחברת האחים ורנר, ואחר כתב (בפרילנס) עבור חברות סרטים. בשנת 1944 ניהל קורס בגרמנית לקצינים ב UCLA. הוא עבר לניו יורק והתחיל לעבוד במגזין טיים. יחד עם ויליאם שלאם עבד על המהדורה הגרמנית של הטיים, אך בשנת 1945 נגנז המיזם. אחר נהיה ליועץ ספרותי בבית ההוצאה לאור ברמן-פישר.
ב- 1951 שב אל עיר הולדתו וינה. הוא כתב בעתונים דר מונאט, די נויה רונדשאו, דויטשה רונדשאו, דר טורם, סודויטשה צייטונג, די ולט, די נויה צייטונג, וינר קורייר ודי פרסה. בשנים 1954 – 1965 היה מו"ל ועורך בפורום. במעונו בברייטנפורט על יד וינה החל לכתוב גם שירה וסיפורת, ותרגם מלשונות רבות, יצירות של אפרים קישון, קארל צ'אפק, גבריאל לאוב, סומרסט מוהאם, פרנץ מולנר, אלמר רייס, ייבגני זמייטין ואחרים.
טורברג היה חבר במועדון הסופרים האוסטרי PEN משנת 1932 ובאקדמיה הגרמנית ללשון ולשירה בדארמשטאט.
פרסים: פרס יוליוס רייך (1933); פרופסור כבוד, אוסטריה (1958); פרס עיתונאות, וינה (1964); פרס הפדרציה, גרמניה (1965); צלב הכבוד למדעים ואמנות, אוסטריה (1968); טבעת כבוד, וינה (1973).
מיצירותיו:
Der ewige Refrain: Lieder einer Alltagsliebe, 1929
Der Schueler Gerber hat absolviert, 1930
Und glauben es ware die Liebe, 1932
Die Mannschaft, 1935
Abschied, 1937
Hier bin ich, mein Vater, 1948
Die zweite Begegnung, 1950
Gesammelte Werke, 1957-1963
Lebenslied: Geschichte aus fuenfundzwanzig Jahren, 1958
Gesammelte Werke in Einzelausgaben, 1961-1967; 1968-72
Golems Wiederkehr und andere Erzaahlungen, 1968
Bei Tante Jolesch oder Der Untergang des Abendlandes in Anekdoten, 1975
Die Erben der Tante Jolesch, 1977
ספריו הוחרמו בגרמניה הנאצית. בספרו "לי הנקמה", (1943) ובספרים אחרים עסק טורברג בנושא הגלות.
טלר-בלום, פרידל (1932-)
זמרת אופרה
ילידת וינה. בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (במרץ 1938) נמלטה דרך צ'כוסלובקיה אל אנגליה, לשם נמלט אביה קודם לכן. אמה ליוותה קבוצות ילדים לארץ ישראל.
אחר היגרה כל המשפחה לארצות הברית. פרידל למדה מוזיקה ולינגוויסטיקה. היא הופיעה באופרה של וינה ב- 1956, וגם בהמבורג, בדיסלדורף, באמסטרדם, בבריסל ועוד.
ב- 1961 הופיעה לראשונה באופרה הישראלית, ומשנת 1975 היא מלמדת באקדמיה ע"ש רובין באוניברסיטת תל אביב.
י
יורק-שטיינר, היינריך (1859-1934)
יליד סניצה. עיתונאי ועורך מוביל בווינה. מהראשונים שהצטרפו לתיאודור הרצל בהקמתה של התנועה הציונית, השתתף בכנס קטן בתחילת 1897 שהכין את הקונגרס הציוני הראשון. מאז המשיך יורק-שטיינר לעבוד עם הרצל וסייע לו להוציא לאור את "די וולט", כתב העת הראשון של הארגון הציוני העולמי. סייע לצד הרצל גם בפעילות הפוליטית. בשנת 1933 עלה לישראל והתיישב בתל אביב. בשנות חייו האחרונות היה חבר בתנועה הרביזיוניסטית.
ילינק, אלפרידה (1946-)
נולדה במורצושלאג, סטיריה, והתחנכה בווינה. אביה היה כימאי יהודי-צ'כי, ואמה ממשפחה וינאית אמידה. אחרי גמר לימודיה בגימנזיום אלברט (1964) למדה תיאטרון ותולדות האמנות באוניברסיטת וינה. מגיל צעיר למדה נגינה (פסנתר, חלילית ועוגב) וקומפוזיציה, בקונסרבטוריום של וינה. ב- 1970 סיימה לימודי עוגב וקיבלה תואר.
הקריירה הספרותית של ילינק החלה באמצע שנות הששים, עם פרסומו של אוסף בשם Lisas Schatten (מינכן 1967). בכתיבתה ביקורת חברתית נוקבת. הנובלה הסאטירית Wir sind Lockvoegel Baby נתפרסמה בהמבורג 1970 ו Michael: Ein Jugendbuch fuer die Infantilgesellschaft בשנת 1972. בשנים 1970 – 1973 היתה חברה ב"קבוצת העבודה" של סופרי אוסטריה.
ב- 1972 עברה לברלין, ואחר שהתה כמה חודשים ברומא. ב- 1974 נישאה לגוטפריד בונגסברג, מאנשי חוגו של הבמאי ורנר פסבינדר בשנות הששים. היא גרה בווינה ובמינכן לסירוגין. עד שנת 1992 היתה חברה ב"חבורת הסופרים של גראץ" . בשנת 1974 הצטרפה למפלגה הקומוניסטית האוסטרית, עד 1991.
משנת 1980 כתבה סקירות ספרותיות בירחון האוסטרי אקסטרה-בלט ובכתב העת Der schwarze Botin בברלין. מ- 1993 היא מכהנת כנשיאת כבוד של איגוד המחזאים האוסטרים.
יצירותיה
רומנים: "המאהבות" (המבורג 1975), "נעולים בחוץ" (המבורג 1980), "תקופה נפלאה, נפלאה" (לונדון 1990), "הפסנתרנית" (המבורג 1983, רומן אוטוביוגרפי שעובד לסרט בשנת 2001). עולם חסר חמלה גדוש באלימות ובאי צדק, בדיכוי ובהשפלה מתואר בספריה. ב"תשוקה" (המבורג 1989) היא טוענת כי אלימות מינית נגד נשים היא בבסיסה של תרבותנו. The Gier Ein Unterhaltungsroman מ- 2000 עוסק בכוח הזכרי קר הדם. Der Kinder der Toten נתפרסם בהמבורג 1995.
בהמשך כתבה בעיקר מחזות. מחזה-הרדיו הראשון, Wenn die Sonne sinkt ist fuer Manche schon Bueroschluss (1974), התקבל יפה. מחזות נוספים: Totenauberg (1991); Ein Sportstuek (1998); In den Alpen (Berlin, 2002), Der Tod und das Maadchen (I-V, 2003
תרגומים: Thomas Pynchon; Georges Feydeau; Eugine Labiche
כתבה גם תסריטים וליבריות לאופרה.
פרסים: פרס לשירה ופרוזה צעירה, אוסטריה (1969); פרס שירה לסטודנטים, אוניברסיטת וינה (1969); מילגת ספרות, אוסטריה (1972); פרס שטאט באד גנדרדהיים ע"ש רוזוויטה (1978); פרס לכתיבת קולנוע, משרד הפנים מערב-גרמניה (1979); פרס משרד החינוך והאמנות, מערב-גרמניה (1983); פרס קלן ע"ש היינריך בל (1986); פרס ספרות, סטיריה (1987); פרס ספרות, וינה (1989); פרס אאכן ע"ש ולטר הסנקלוור (1994); פרס ברמר לספרות (1996); פרס גאורג בוכנר (1998); פרס תיאטרון ברלין (2002); פרס דיסלדורף ע"ש היינירך היין (2002); פרס מילהיימר לתיאטרון (2002, 2004); פרס אלזה לסקר שילר, מיינץ (2003); פרס לסינג וולפנבוטל לביקורת (2004); פרס שטיג דגרמן ; פרס תאטרון-הרדיו של עיוורים נכי מלחמה, ברלין (2004)
בשנת 2004 הוענק לאלפרידה ילינק פרס נובל לספרות .
ילינק, אדולף (1821-1893)
רב, דרשן, ומלומד
נולד בכפר במוראביה (היום בצ'כיה) בשם אדולף, ואימץ מאוחר יותר את השם אהרן. שורשיו כנראה בהוסיטים (איכרים צ'כים) אשר התגיירו במאה ה- 18 מתוך אמונה דתית. אחיו הצעיר, ד"ר הרמן ילינק, היה מהפכן והוצא להורג אחרי מהפכת 1848. ילינק למד בישיבה של מנחם קצין פרוסניץ, ועבר לפראג בשנת 1838. שם המשיך בלימודיו אצל רבנים גדולים. כעבור ארבע שנים עבר לליפציג, גרמניה, ולמד פילוסופיה ולשונות שמיות. בשנת 1845 סיים את הלימודים והחל לכהן כרב בבית הכנסת הברלינאי בלייפציג. שימת לב מיוחדת הקדיש למחקר בפילוסופיה דתית, לביבליוגרפיות, למיסטיקה יהודית, קבלה ומדרש. ב- 1848 יסד, יחד עם איש כנסייה, את Kirchlicher Verein fuer alle Religionsbekenntniss, שהיה פתוח לבני כל הדתות. השר הסקסוני לענייני דת מנע ממנו להציג את האיגוד בכינוס פרנקפורט בשנת 1848.
ב-1856 נתמנה ילינק לרב בבית הכנסת החדש בלאופולדשטאט בווינה. ב-1865, אחרי פטירתו של הרב הראשי מנהיימר, נתמנה לרב הראשי של וינה וכיהן בבית הכנסת זייטנשטטן. במהירה נחשב לדרשן המוכשר ביותר ביהדות המודרנית. כמאתיים מדרשותיו יצאו לאור בספרים. הוא עסק בבעיות אקטואליות, והשתמש באגדה ובמדרש, ובכך היה ייחודו. הוא דגל בגישה ליברלית מתונה ושאף לאחדותה של הקהילה היהודית. סייע למנוע קרע בקהילה, והצליח לפייס את הרב האורתודוכסי סולמון בנימין שפיצר. ב-1861 התמודד על מקום בפרלמנט של אוסטריה תחתית, אך ללא הצלחה. בהשפעת הוצאתו להורג של אחיו (ושל הקיסר מקסימיליאן ממקסיקו), פעל ילינק למען ביטול עונש המוות על עברות פוליטיות. את רעיונותיו ביטא בעתון "נויצייט", שהיה עורכו משנת 1882.
הוא היה נאמנו של הברון הירש בעסקי הפילנתרופיה שלו בגליציה. לעליית הציונות התנגד וסירב לתמוך בהשקפתו של פינסקר. עם עלייתה של האנטישמיות, פנה לכיוונים אפולוגטיים ושיכנע את יוסף שמואל בלוך לכתוב את "ישראל בעמים". ילינק הרבה לכתוב ולפרסם, וכתב בתחומים רבים, ביניהם קבלה, זוהר, תלמוד ומדרש. הוא נפטר בווינה בדצמבר 1893.
ל
לאופולדי, הרמן (1888-1959)
יליד וינה. אביו היה מוזיקאי ולימד אותו פסנתר. הרמן התחיל בקריירה מוזיקלית כבר בגיל הנעורים.
אחרי מלחמת העולם הראשונה כתב, יחד עם הקומיקאי פריץ ויזנטל, מופע קברט בשם "לאופולד וויזנטל". בשנות העשרים והשלושים הלחין הרבה שירים, להיטים מאד מצליחים בווינה, וקיבל את פרס מסדר הכסף בשנת 1937.
אחרי סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938) נעצר ונשלח אל מחנות הריכוז דכאו ובוכנוולד. בבוכנוולד הלחין יחד עם ד"ר פריץ בדה שיר על המחנה?, שהאסירים נאלצו לשיר כשצעדו. משפחתו של לאופולדי שילמה עבורו לגרמנים כופר נפש גבוה והוא שוחרר והוגלה לארצות הברית. הוא ניגן פסנתר ב"אלט וינה".
לאמאר, הדי (1913-2000)
נולדה ב- 19 בנובמבר 1913 בווינה. שמה המלא היה הדוויג אווה מריה קיזלר. בתו של בנקאי יהודי. בשל אהבתה לקולנוע עזבה את בית הספר כנערה והתחילה לשחק. תפקידה הראשון היה בשנת 1932, בסרט גרמני בשם "ברחובות". הבמאי הידוע מקס ריינהרדט גילה אותה, ואת הפרסום העולמי קיבלה בזכות הופעת העירום שלה בסרט הצ'כי "אקסטזה" (1933), אשר גרם לשערורייה בווינה הדתית-ימנית. הסרט נאסר להקרנה בגרמניה בשל יהדותה של קיזלר, ונאסר גם בארצות הברית מטעמי צנזורה של רשות הסרטים (רשות הייס"). באירופה עשתה חמשה סרטים בשם הדי או הדוויג קיזלר. פרסומה הביא אותה ללונדון, ובשנת 1937 התיישבה באנגליה, אולם שנה לאחר מכן חצתה את האוקיינוס באנייה נורמנדי, לארצות הברית. מפיק הסרטים הנודע לואיס ב. מאייר הכיר את עבודתה ועשה לה מבחן בד. הוא חתם עמה חוזה לשבע שנים, ושינה את שמה להדי לאמאר, לזכרה של כוכבת הסרטים האילמים ברברה לה מאר. עוד לפני גיל עשרים נישאה לאמאר לפריץ מנדל, יצרן תחמושת עשיר, אוהד המפלגה הנאצית, שהיה מבוגר ממנה בשלושים שנה. בתקופת נישואיהם למד לאמאר על התחמושת שלימים הייתה כה חשובה לעבודתה בימי מלחמת העולם השנייה.
הסרט ההוליוודי הראשון שלה היה "אלג'יר" (1938), בו שיחקה לצד צ'רלס בוייר, ובזכותו נהייתה לכוכבת כמעט בן לילה. בהמשך שיחקה לצד שחקנים ראשיים רבים וביניהם רוברט טיילור ב"הליידי מהטרופים" (1938), ספנסר טרייסי ב"אני לוקח אשה זו" (1940), קלרק גייבל ב"בום טאון" (1940) וב"קומראד X" (1940). בשנות ה- 40 הייתה בין כוכבי MGM ונחשבה לאשה היפה והזוהרת ביותר בהוליווד. הופעתה לצד רוברט יאנג ב"ה.מ. פולמן. –" (1941) נחשבת לפסגת השגיה. היא שיחקה בלמעלה מעשרים וחמשה סרטים, הידועים שבהם "טורטילה פלאט" (1942) ו"מטען לבן" )1942). הקומדיה "הוד מעלתה ונער המעלית" (1945) הייתה האחרונה בחוזה עם MGM. אז הקימה חברת הפקות משלה ושיחקה פאם פאטאל ב"האשה הזרה" (1946) וב"אשת קלון" (1947. הצלחתה החלה לדעוך גם אחרי שדה מיל בחר בה כבת זוגו הערמומית של ויקטור מטור ב"שמשון ודלילה" (1949). היא השתתפה ב"ליידי ללא דרכון" (1950) ובסרטו של בוב הופ "המרגל החביב עלי" )1951).
כשהתחילה מלחמת העולם השנייה הכירה לאמאר את המוזיקאי ג'ורג' אנתיאל. הם חשבו יחד מה יוכלו לעשות כדי לסייע למאמץ המלחמתי ולאמאר, בזכות הידע שצברה בעת נישואיה למנדל, ידעה כי טורפדו מונחה יעיל יותר מטורפדו נשלט ברדיו, בו השתמשה ארצות הברית. הם הגו רעיון לשנות את התדרים על ידי פיתוח שהגה אנתיאל. הם הציעו את ההמצאה לארצות הברית, אך לא נלקחו ברצינות. אע"פ המשיכה לאמאר לתרום למאמץ המלחמתי וגייסה כספים על ידי מכירת נשיקות בחמישים אלף דולר.
הקריירה הקולנועית של לאמאר הלכה ודעכה, אחרי הצלחותיה בשנות ה- 50. אישיותה הנוקשה והעקשנית עמדה בניגוד ליופייה. היא הייתה חמת מזג ובררנית בתפקידים, דחתה תפקיד ב"קזבלנקה", ב"מנורת גז", ב"–סרטוגה". תפקידה כז'אן ד'ארק ב"סיפור האנושות" (1957) היה טעות בליהוק. ב"הנקבה" (1957) שיחקה למעשה את עצמה ככוכבת סרטים מזדקנת.
בשנות ה- 50 חברת סילבניה נתקלה בהמצאתם של לאמאר ואנתיאל והשתמשה בה במשבר הטילים בקובה. בשנת 2000 הוענק לה ולאנתיאל פרס מטעם קרן החזית האלקטרונית על ההמצאה. אחד מבניה של לאמאר קיבל את הפרס בשמו של אנתיאל, שנפטר זמן רב קודם לכן. הדי לאמאר התחתנה והתגרשה שש פעמים, ונולדו לה שלושה ילדים מבעלה השלישי, ג'ון לודר. היא נפטרה בפלורידה ב- 19 בינואר 2000.
לאנג, אדוארד (1841-1916)
רופא עור
נולד בקלאצ'שאן, הונגריה (היום יאסנובה בסלובקיה). מ- 1886 היה פרופסור לרפואת עור ומין באוניברסיטת וינה.
בשנת 1898 יסד תחנות ריפוי לחולי לופוס. כתב מאמרים על טיפול פיזי וניתוחי בלופוס; על סרטן עור והקשר שלו ללופוס ולפסוריאזיס; על מחלות סיפיליות של מערכת העצבים המרכזית; פרסם גם ספר לימוד על מחלות מין.
לאנג היה היה חלוץ בתחום הטיפול באמצעות כספית.
לבל, קורט (1921-)
יליד וינה ובוגר ה"פולקסקונסרבטוריום".
מ- 1935 עד 1938 למד כינור באקדמיה למוזיקה בווינה, אצל ארנסט מוראבץ. באותה תקופה הופיע עם גאורג קרייזלר. בשנת 1939, בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938) נמלט לארצות הברית. שלח ידו בכל מיני עבודות, דוור מברקים, איש מכירות ועובד זמני בתקליטי קולומביה. בשנת 1941 קיבל מלגת לימודים בבית הספר למוזיקה ולאמנויות "ג'וליארד". בשנת 1947 נהיה לכנר הראשון בתזמורת קליבלנד, והמשיך לנגן שם עד שנת 1997.
להמן , לוטה (1888-1976)
נולדה בפרלנברג שעל יד המבורג, גרמניה.
למדה מוזיקה וזימרה. ב- 1910 קיבלה לראשונה תפקיד באופרה של המבורג. אחר עברה אל וינה והצטרפה לאופרת וינה ב- 1916, למשך 23 שנים. שרה בבכורה העולמית של "האשה ללא צל" מאת ריכרד שטראוס. מ- 1922 הופיעה ברחבי אירופה וארצות הברית, וזכתה לתהילה.
להמן הופיעה באופרה מטרופוליטן בניו יורק ב- 1934 וב- 1935, ובפסטיבל זלצבורג בשנים 1928 – 1935, בניצוחו של טוסקניני.
אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, צוותה שלא להופיע מחוץ לגרמניה. היא סירבה, ועזבה את גרמניה בעת סיור הופעות באוסטריה. בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938) היגרה להמן לארצות הברית.
היא הופיעה באופרות עד שנת 1946 ושרה ברסיטלים. ב- 1951 נתנה הופעת פרידה ב"טאון הול" בניו יורק. עד גיל 73 לימדה בכתות אמן לזימרה, ושנה אחר כך ביימה, בפעם האחרונה, את "אביר הוורד" מאת ריכרד שטראוס, במטרופוליטן.
לזרספלד, פאול פליקס (1901-1976)
סוציולוג ומומחה לתקשורת
יליד וינה. בשנת 1924 קיבל תואר דוקטור (PhD) במתימטיקה מאוניברסיטת וינה, המשיך ללימודי פוסט-דוקטורט בצרפת, וסיים ב- 1925. היה מעורב בפוליטיקה, והצטרף למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית. בצרפת היה חבר במפלגה הסוציאליסטית. כששב אל וינה היה מרצה למתימטיקה בגימנזיום. במקביל החל לעבוד בתחום הפסיכולוגיה היישומית. בשנים 1929 – 1933 עבד במכון הפסיכיאטרי באוניברסיטת וינה. ב- 1929 נתמנה למנחה בפסיכיאטריה, ולבסוף לראש המחלקה לפסיכיאטריה יישומית. בה בעת ערך מחקרים בנושא צרכנים וצריכה עבור תאגידים אירופאיים ואמריקאיים, וגם מחקרים בפסיכיאטריה חברתית. הוא פרסם מחקר על אבטלה שכותרתו Die Arbeitslosen von Marienthal (לייפציג 1932), יחד עם רעייתו מריה יאהודה?? והנס צייסל.
ב- 1933/35 קיבל מקרן רוקפלר מילגה ללימודי מחקר פסיכיאטרי בארצות הברית, והחליט להישאר שם. הוא שב אל וינה לזמן קצר כדי לארגן את הגירתו.
ב- 1935/36 היה מפקח במינהלת הנוער הלאומית בניו ג'רזי, ואחר מנהל במרכז מחקר באוניברסיטת ניוארק. עד שנת 1940 נתמנה למנהל המשרד לחקר הרדיו באוניברסיטת פרינסטון. ב- 1939 שונה שם המשרד ללשכה למחקר חברתי יישומי, והוא עבר לאוניברסיטת קולומביה.
בשנים 1940 – 1976 עבד באוניברסיטת קולומביה, קודם כמרצה לסוציולוגיה, אחר מנהל המחלקה למחקר חברתי יישומי, מ- 1949 מנהל ויו"ר המחלקה לסוציולוגיה; ב- 1963 קיבל את תואר הכבוד ע"ש קטלה מאוניברסיטת קולומביה; ובשנת 1971 תואר פרופסור אמריטוס. עד 1976 לימד סוציולוגיה באוניברסיטת פיטסבורג, פנסילבניה.
בימי מלחמת העולם השניה היה יועץ במשרד למידע מלחמתי (OWI), ובמחלקת המלחמה. 1949 היה יועץ בוועד הציבורי של ניו יורק למוזיקה מוקלטת. בשנים 1962 – 1963, 1967 – 1968 היה מרצה אורח בסורבון בפריז.
לזרספלד התמחה בניתוח השפעתה של תקשורת המונים על החברה. בשנות ה- 30 וה- 40 עבד יחד עם פרנק סטנטון, ראש המחקר ב CBC ולימים נשיא החברה, וביחד המציאו את "קופסת סטנטון- לזרספלד", מכשיר שרושם תגובת הקהל לצרכי ניתוח של העדפות המאזינים. יחד ערכו את הספר "הרדיו והתקשורת בדפוס" (ניו יורק 1940), וכתבו מאמרים בחקר הרדיו והתקשורת. תיאודור אדורנו ואשתו השניה של לזרספלד, הרטה הרצוג, סייעו לו בניתוחי הרדיו. יחד עם פטרישיה קנדל, אשתו השלישית, חיבר את "ההאזנה לרדיו באמריקה" (ניו יורק 1948).
ספרים נוספים: "בחירת העם: כיצד מכריע הבוחר מערכת בחירות לנשיאות" (ניו יורק 1944) ו"הצבעה" (שיקגו 1954). שיטת ניבוי התוצאות הנהוגה במערכות בחירות כיום מתבססת בחלקה על מחקריו.
לזרספלד קידם את השימוש במתימטיקה במדעי החברה והיה עורך "חשיבה מתימטית במדעי החברה" (ניו יורק 1954). ספרו "לשון המחקר החברתי" (ניו יורק 1955), שערך יחד עם מ. רוזנברג, מפרט את עמדתו שהן תובנה והן כימוּת הם מרכיבים הכרחיים במחקר סוציולוגי. הוא עבד גם בצוותי מחקר של טלביזיה במחלקת הפרסום.
היה חבר באיגוד הסוציולוגים האמריקאי (וגם נשיא); באיגוד הסטיסטיקאים; באיגוד הפסיכיאטרים; באיגוד המשווקים; בחברה לפסיכיאטריה; באיגוד האמריקאי לחקר דעת הציבור (גם נשיא); ובאקדמיה הלאומית לאמנויות ומדעים.
פרסים והוקרות: פרס הצטיינות במחקר בעיתונאות מסיגמה-דלתה, שיקגו (1941); פרס קאפה טאו אלפה (1948); פרס ג'וליאן וודוורד מהאיגוד האמריקאי לחקר דעת הציבור (1958, הראשון שזכה בפרס זה); תואר לשם כבוד מ"ישיבה יוניברסיטי" בניו יורק 1966; תואר לשם כבוד מאוניברסיטת שיקגו ומאוניברסיטת קולומביה; תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת וינה, 1971; צלב הזהב מהרפובליקה של אוסטריה; ועוד.
עוד מפרסומיו הרבים:
Gemeinschaftserziehung durch Erziehungsgemeinschaften, 1925
Research Memorandum on the Family in the Depression, 1937
Statischtisches Praktikum fuer Psychologen und Lehrer, 1929
Jugend und Beruf, 1931
Academic Mind: Social Scientists in a Time of Crisis, 1958
Personal Influence, 1964
The Uses of Sociology, 1967
Latent Structure Analysis, 1968
Am Puls der Gesellschaft: Zur Methodik der empirischen Soziologie, 1968
Qualitative Analysis: Historical and Critical Essays, 1972
Continuities in the Language of Social Research, 1972
Main Trends in Sociology, 1973
Eine Episode in der Geschichte der empirischen Socialforschung, 1975
An Introduction of Applied Sociology, 1975
לנגר, רות (1921-1999)
ילידת וינה. התחילה לשחות בגיל 11 במועדון הספורט הכח וינה. כבר בגיל 14 התפרסמה משום ששברה את השיא האוסטרי במאה מטרים ובארבע-מאות מטרים בסגנון חפשי. היא צורפה לנבחרת הלאומית למשחקים האולימפיים בברלין ב- 1936 אבל סירבה להשתתף במחאה על רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית. כתוצאה מכך החרימו אותה רשויות הספורט באוסטריה, תאריה בוטלו, ונאסר עליה להשתתף בתחרויות.
בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938), נמלטה לנגר אל איטליה, בעזרת מסמכים מזוייפים. היא קיבלה היתר להכנס לבריטניה ושם המשיכה בקריירת השחייה, וקבעה שיא בריטי חדש למשחה חמשת המיילים בתמזה. כשפרצה מלחמת העולם השניה שלחו אותה לבאת' בתור "אויב לאומי". במהרה שבה ללונדון, בה חיה עד סוף ימיה. נישאה לג'ון לורנס.
בשנת 1995 , בטקס שנערך בישראל, השיבה פדרצית השחייה האוסטרית לרות לנגר את כל תאריה, עם התנצלות רשמית מהפרלמנט.
סיפורן של שחייניות הכח וינה מסופר בסרטו התעודי של הבמאי הישראלי ירון זילברמן "הכח לשחות" (2004).
לנדשטיינר, קארל (1868-1943)
המטולוג, בקטריולוג, מגלה קבוצות הדם וזוכה פרס נובל
יליד וינה, למד רפואה באוניברסיטת וינה. מ- 1898 עד 1908 היה פרופסור לאנטומיה פתולוגית באוניברסיטה, ואחר במשך עשר שנים מרצה לפתולוגיה בבית החולים האוניברסיטאי בווינה. אחר שהה שלוש שנים בהולנד. בשנת 1922 היגר אל ניו-יורק והצטרף למכון רוקפלר למחקר רפואי, שבו עבד עד סוף ימיו.
תגליתו החשובה ביותר (1911) היא האגלוטינינים, תגלית אשר הניחה את התשתית לחקר סוגי הדם. באמצעותה גילה והגדיר את ארבע קבוצות הדם A, B, AB, ו- O. בזכות גילויו החלו לתת עירויי דם תוך התאמה של סוג הדם של התורם לזה של הנתרם. על גילוי זה קיבל פרס נובל לרפואה בשנת 1930.
יחד עם פרופ' אלכסנדר ס. וינר גילה גם את "גורם רזוס", שגרם לדימומים מסוכנים אצל ילודים. הגילוי הציל ילדים רבים באמצעות עירוי של דם עם רזוס שלילי. בשנת 1927, יחד עם פיליפ לויין, גילה לנדשטיינר את גורמי M, N, ו- P בדם האנושי, גורמים תורשתיים שבהמשך שימשו, בין היתר, בבדיקות לקביעת אבהות. לנדשטיינר תרם גם לחקר שיתוק הילדים, וגילה שקופי רזוס עשויים להידבק בנגיף הפוליו. גילוי זה היה בסיס לפיתוחו של חיסון סאלק.
לנדשטיינר המיר דתו לנצרות קתולית , ונפטר בניו יורק ב- 1943. ספרו הידוע, "הפספציפיות של תגובות סרולוגיות", נתפרסם בשנת 1936.
לסינג, אריך (1923-)
יליד וינה, בן לאב רופא שיניים ופסנתרן קונצרטים. בשנת 1939 נמלט מאוסטריה הנאצית ובא לישראל. אמו נשארה בווינה ונספתה במחנה אושוויץ.
לסינג עבד כצלם של גני ילדים בקיבוצים. בימי מלחמת העולם השנייה שירת כצלם של הצבא הבריטי.
בשנת 1947 שב לאוסטריה ועבד כצלם עיתונות ב"אסושיאטד פרס". ב- 1951 הצטרף לקואופורטיב הצלמים "מגנום", שהיו לו משרדים בפריז ובניו יורק. עבד בעיקר עבור כתבי העת "לייף", "פיקצ'ר פוסט", "פאריז מאץ'" ו"קוויק מגזין". הוא צילם אירועים פוליטיים באירופה, בעיקר בארצות הקומוניסטיות לשעבר.
בתחילת שנות הששים השתדל להחיות באמצעות מצלמתו אישים ומאורעות היסטורים, כמו למשל חיי מוזיקאים, משוררים ורופאים ידועים.
ספר הצילומים שלו "תגליות בתבל", מורכב מצילומי אסטרונומים. לסינג הוציא יותר מארבעים ספרים, ביניהם קלסיקות כגון תולדות אוסטריה, "אימאגו אוסטריה". הוא לימד צילום בארל, בביאנלה בוונציה, וב"אוסקר קוקושקה" בזלצבורג (בית ספר קיץ).
אחרי 1976 עבד כמנחה בבית הספר לצילום באקדמיה לאמנויות יישומיות בעיר הולדתו, וינה, שם הוקם גם ארכיון התרבות והאמנויות על שמו.
מ
מאהלר, גוסטב (1860-1911)
נולד בקליסטה (בגרמנית קלישט) בבוהמיה, כיום ברפובליקה הצ'כית. אביו היה בעל מסבאה יהודי-אוסטרי. אחרי שנולד עברה משפחתו אל העיר ז'ילאבה (כיום ברפובליקה הצ'כית), ושם בילה את ילדותו ונעוריו. כשרונו המוזיקלי ניכר כבר בגיל ארבע, כשהתחיל להלחין יצירות לפסנתר. את דרכו כפסנתרן התחיל בגיל עשר בז'ילאבה, ובגיל 15 התקבל לקונסרבטוריון בווינה. אחרי שסיים את הלימודים בקונסרבטוריון, ניצח על תזמורות ואופרות בערים קטנות, ואחר גם בהמבורג, גרמניה, ב- 1888 נתמנה למנהל האופרה של בודפשט, ואחר – אחרי שהתנצר – למנהל אמנותי של האופרה המלכותית בווינה, בהיותו בן 37.
כמנצח זכה מאהלר זכה להערכה ולהערצה, אבל היצירות שהלחין היו אהודות פחות על הקהל בתקופתו. בשנת 1907 התפטר ממשרתו באופרה של וינה ונסע לארצות הברית, שם היה מנהל ראשי באופרה מטרופוליטן ובתזמורת הפילהרמונית בניו יורק. בשל בריאותו הרעה נאלץ לשוב לאירופה. הוא קיבל טיפול רפואי בפריז, ואחר שב לאוסטריה, חי בכפר והלחין את יצירותיו האחרונות. הוא נפטר בווינה בגיל חמישים.
על אף שניצח בעיקר על אופרות, רוב היצירות שהלחין הן סימפוניות (עשר במספר), וגם ארבעים השירים שחיבר מוגדרים על-פי-רוב כפרקים סימפוניים קצרים. יצירתו העיקרית: הסימפוניה הראשונה "טיטאן" (1888), השניה "התחיה" 1894, השלישית, (1896), הרביעית "אודה לאושר שמיימי" (1900), החמישית "הענק" (1902), הששית "הסימפוניה הטראגית" (1906), השביעית "שיר הלילה" (1905), השמינית "סימפוניית האלף", התשיעית (1910) והעשירית הלא גמורה. מחזורי שירים: "שירי שוליה נודד" (1884), "קרן הפלאים של הנער" (1899), "שירים על מות ילדים" (1901 – 1904) ו"השיר על הארץ" (1908).
מאוטנר, לודוויג (1840-1894)
רופא עיניים
יליד פראג. בשנת 1890 נתמנה לראש מחלקת עיניים בבית החולים הכללי בווינה. ב- 1894 נתמנה למנהל מרפאת העיניים של וינה, אך למרבה הצער נפטר באותה שנה.
מאוטנר נחשב לרופא עיניים מעולה בתקופתו, בייחוד בתחום חקר ההשתברות ובתחום שיתוק שרירי העין. כמו כן היה מנתח מצטיין. היה הראשון שערך ניתוחים בסקלרה (החלק הלבן של העין) לשם טיפול בגלאוקומה. בשנת 1868 פרסם ספר על רפואת עיניים. הרצאותיו על ליקויי ראיה נתפרסמו בספר נוסף (1872 – 1876). ספרו "חקר הצבעים" יצא לאור ב- 1894, אחרי מותו. על שמו נקרא "קרום מאוטנר".
מאכלופ, פריץ (1902-1983)
יליד וינר-נוישטאט. בצעירותו היה שותף בעסקי ייצור הנייר. בשנת 1933 עזב את אוסטריה לארצות הברית והיה חוקר עמית במכון רוקפלר בניו-יורק. משנת 1935 היה פרופסור לכלכלה באוניברסיטת באפלו, מ- 1947 לימד כלכלה מדינית בג'ונס הופקינס, בלטימור, ומ- 1960 – כלכלה וכלכלה בינלאומית בפרינסטון.
אחד מתחומי החקר העיקריים של מאכלופ היה התפשטות הנזילות הבינלאומית. הוא כיהן כנשיא איגוד הפרופסורים האמריקניים (1962-1964), וכנשיא האיגוד הכלכלי האמריקני (1966). חיבר מאמרים רבים בנושאים כלכליים.
מוזנטל, סלומון הרמן (1821-1877)
נולד בקסל, הסה, גרמניה. רוב בני משפחתו התיישבו בדרום אפריקה ומילאו תפקיד מכריע בפיתוח המסחר שם במשך המאה ה- 19. אבל סלומון הרמן עבר אל וינה ונהיה שם מחזאי בעל שם. את דרכו התחיל בכתיבת שירים (הקובץ "שירים" נתפרסם ב- 1845), אחר עבר לתאטרון וכתב תריסר מלודרמות, וגם ליבריות ליצירות מאת פלוטוב, גולדמארק, ול"נשות וינדזור העליזות" מאת ניקולאי.
מחזהו המפורסם ביותר של מוזנטל הוא "דבורה" מ- 1850, בגירסה האנגלית הוצג על הבמות בשם "לאה הננטשת", ופעמיים עובד לקולנוע, ב- 1908 וב- 1912. דבורה, יהודיה יצרית, אוהבת את יוסף בן השר, אבל מוותרת עליו למען אושרו של יוסף. הסצנות הטעונות מביעות ביקורת חברתית למען יתר סובלנות.
ספרו "תמונות מחיי משפחה יהודית" (1878) מכיל סיפורים אופייניים מחיי היהודים.
עוד מיצירותיו:
Die Sklaven,
Caecilie von Albano, 1851
Die Sirene
אנתולוגיה של יצירותיו נתפרסמה לאחר מותו בשנת 1878. ב- 1871 קיבל תואר אצולה (ריטר פון מוזנטל).
מורגנשטרן, אוסקר (1902-1977)
נולד בגורליץ, גרמניה. לימד באוניברסיטת וינה בשנים 1928 – 1938, וניהל את המכון האוסטרי לחקר מעגל העסקים בשנים 1931 – 1938
כשסיפחו הנאצים את אוסטריה, במרץ 1938, עבר לארצות הברית, למיד באוניברסיטת פרינסטון (קיבל קביעות ב- 1944), ומשנת 1948 ניהל את תכנית המחקר הכלכלית שם. 1955 – 1957 שימש יועץ לועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית, ובשנים 1959 – 1960 שימש יועץ הבית הלבן לענייני אנרגיה אטומית.
מורגנשטרן פרסם ספרים רבים, בעיקר בתחום הכלכלה והמעגלים העסקיים.
מטרסדורף, ירמיהו (-1805)
יליד אושווינצ'ים (כיום בפולין). שם משפחתו המקורי היה רוזנבאום, כאשר כיהן כרב במאטרסדורף, בשנים 1770 – 1801, אימץ לעצמו את שם המקום כשם משפחתו. בשנות חייו האחרונות כיהן כרב באבאוי-סאנטו, הונגריה.
מאטרסדורף נחשב לסמכות הלכתית, ורבנים וקהילות ממקומות רבים במזרח אירופה נזקקו לפסיקותיו. במאטרסדורף עמד בראש ישיבה מפורסמת. אהרן צ'ורין, מחלוצי התנועה הרפורמית בהונגריה, היה מתלמידיו.
מיזס, לודוויג היינריך (1881-1973)
כלכלן
יליד למברג (היא לבוב, כיום לביב באוקראינה), שם היה אביו מהנדס מסילות ברזל. לודוויג מיזס למד כלכלה באוניברסיטת וינה, ואחר לימד שם עד שנת 1938. הגותו ומחקריו בכלכלה זכו להכרה נרחבת. הוא התנגד לתיכנון מרכזי ולהתערבות ממשלתית בכלכלה, והיה נציג מובהק של האסכולה הכלכלית האוסטרית.
בין תפקידיו הציבוריים יועץ ללשכת המסחר האוסטרית ומייסד המכון האוסטרי למחקר מחזור העסקים (1926).
בשנת 1934 עזב את אוסטריה והתיישב בז'נבה, שם היה מרצה במכון ללימודים בינלאומיים עד שנת 1940. אז היגר פון מיזס לארצות הברית ולימד בניו יורק. יחד עם כלכלנים אחרים יסד את אגודת "מונט פלרין", איגוד בינלאומי לסוציולוגים וכלכלנים של השוק החופשי.
בין כתביו: "פעולה אנושית" ו"המנטליות האנטי-קפיטליסטית".
מיזס, ריכרד מרטין (1883-1953)
נולד בלמברג, גליציה (היא לבוב, היום לביב באוקראינה). גדל והתחנך כיהודי. בשנת 1930 התנצר לקתוליות.
בשנים 1901 – 1906 למד בבית הספר הטכנולוגי הגבוה בווינה. ב- 1907 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה וכעבור שנה נתמנה למרצה בבית הספר הגרמני הגבוה בברון, מוראביה (היום ברנו, הרפובליקה הצ'כית). בשנים 1909 – 1918 היה מרצה עמית באוניברסיטת שטרסבורג בצרפת (אז בגרמניה). באותה תקופה (1913) לימד את הקורס הראשון במכניקת הטיסה. במלחמת העולם הראשונה שירת כקצין תעופה בצבא אוסטרו-הונגריה.
פון מיזס ארגן את חיל האויר האוסטרי ובנה מטוסים עם מנועי 600 כ"ס. אחרי המלחמה, בשנת 1919, היה פרופסור מן המנין בדרזדן, גרמניה. בשנים 1920 – 1933 לימד באוניברסיטת ברלין וניהל את המכון למתימטיקה שימושית. 1920 יסד (וערך עד 1933) כתב עת למתימטיקה שימושית ולמכניקה. היה גם חבר פעיל ב"חוג הווינאי" ובאקדמיה הפרוסית למדעים.
ב- 1933 עבר מיזס לטורקיה ולימד (כפרופסור מן המנין) מתימטיקה טהורה ושימושית באוניברסיטת איסטנבול.
בשנת 1939 היגר לארצות הברית. עד 1953 היה חבר פקולטה באוניברסיטת הארווארד ובשנת 1939 נתמנה לפרופסור למתימטיקה. מ- 1944 לימד ארודינמיקה ומתימטיקה שימושית בגורדון מק'קיי (מ- 1953 פרופסור אמריטוס). בשנים 1940 – 1943 לימד גם ב MIT (מכון מסצ'וסטס לטכנולוגיה). בשנים 1948 – 1953 עבד כעורך משנה של "חידושים במתימטיקה שימושית". במקביל עבד עבור צבא ארצות הברית והצי, ובוועדת היועצים הלאומית לאוירונאוטיקה.
מיזס נחשב למומחה ללא עוררין בטיסה ממונעת. ערך מחקרים באוירודינמיקה, אוירונאוטיקה, וגם בסטטיסטיקה והתסתברות, תחומים בעלי זיקה עקיפה לתעופה. גם במחקרים בפילוסופיה ובספרות שלח ידו. היה חבר במכון האוירונאוטי; במכון למתימטיקה וסטטיסטיקה; באגודה האמריקאית למהנדסי מכניקה; ועוד.
פרסים: דוקטור של כבוד מהאוניברסיטה החפשית של בריסל (1934); מהטכניון של וינה (1951); מאוניברסיטת איסטנבול (1952); מאסטר של כבוד מאוניברסיטת הארווארד (1946).
אחדים מפרסומיו הרבים:
Elemente der Technischen Hydromechanick, Leipzig, Berlin, 1914
Fluglehre, Berlin, Vienna, 1918
Die Differential und Integralgleichungen der Mechanik und Physic, Braunschweig, 1925-27
Wahrscheinlichkeit, Statistik und Wahrheit, Vienna, 1928
Vorlesungen aus dem Gebiet der angewandten Mathematik, Leipzig, Vienna, 1931
Kleines Lehrbuch des Positivismus, The Haag , Chicago , 1939
Fluid Dynamics, (Providence, R.I, 1942
Theory of Flight, New York, 1945
Briefe an Baronesse von O by Rainer Maria Rilke, New York, 1946
Briefe, Verse und Prosa aus dem Jahre 1896, New York, 1946
Rilke in English, a Tentative Bibliography, Cambridge, Maas, 1946
Positivism: A Study in Human Understanding, Cambridge, Mass, New York, 1951
מייזל, הוגו (1881-1937)
נולד במאלשאו, בוהמיה (כיום מאלשוב ברפובליקה הצ'כית), למשפחה עשירה. ב- 1893 עברה המשפחה אל וינה, והוגו למד בבית ספר למסחר ואחר החל לעבוד כפקיד בלנדרבנק. נכונה לו קריירה עסקית מבטיחה אבל הוא החליט לנטוש אותה ולהתמסר לכדורגל, אהבתו מילדות. בהמשך נהיה גם פרשן ועתונאי.
בשנים 1912 – 1937 מילא תפקידים בכירים בהנהלת פדרציית הכדורגל האוסטרית, והגיע להשגים מרשימים, בייחוד בשנות העשרים, כשהיה מזכ"ל הפדרציה. ב- 1927 יסד את גביע מיטרופה, אליפות המועדונים הבינלאומית הראשונה. כמנהל נבחרת אוסטריה הוביל אותה לסדרת נצחונות ארוכה נגד נבחרות מובילות בעולם. באליפות העולם של 1934 התמודדה הנבחרת באופן מרשים, אך הובסה בחצי הגמר על ידי איטליה, שזכתה באליפות.
מייזל עמד בראש הנבחרת במשך 155 משחקים בינלאומיים, מתוכם 78 נצחונות.
מייטנר, ליזה (1878-1968)
ילידת וינה. בגיל שלושים ואחת כבר היתה פיזיקאית מפורסמת, ועברה לברלין לערוך – יחד עם הכימאי הנודע אוטו האן – מחקר בחומרים רדיואקטיביים. בשנת 1926 נתמנתה לפרופסור באוניברסיטת ברלין – מהנשים הראשונות שהגיעו לעמדה זו. יותר מעשרים שנים נשארה בברלין, ועמדה בראש המחלקה לפיזיקה.
אחרי סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938) גלתה מייטנר אל לשבדיה והצטרפה למכון נובל בשטוקהולם. קשריה עם האן לא ניתקו. במכתב ששלח אליה תיאר את תגליתו (שלו ושל פריץ שטרסמן), שכשאטום אורניום מופרד על ידי ניוטרון, נוצר אטום של באריום. מייטנר דנה בתגלית עם אחיינה, אוטו פריש, שעבד עם נילס בור בדנמרק. השניים עמדו על חשיבותה הכבירה של התגלית, שבעת ביקוע (כך כינה את התהליך פריש) אטום של אורניום לשניים, משתחררת כמות גדולה של אנרגיה.
ב- 1945 ביקרה ליזה מייטנר בארצות הברית, אבל שבה לשבדיה וקיבלה אזרחות שבדית ב- 1949. אחרי פרישתה לגימלאות עזבה לקיימברידג' באנגליה, ושם נפטרה.
מילר, ארנסט (1880-c.1947)
נולד במירוסלאב, כיום ברפובליקה הצ'כית. לימד בבית הספר לחקלאות קריית ספר ביפו בשנים 1907 – 1909, ומ- 1911 עבד בספרייה הקהילתית היהודית בווינה. בשנת 1938, בעקבות בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית, סגרו הנאצים את הספריה. מילר גלה לאנגליה. תחום הגותו העיקרי היה מיסטיקה יהודית, הוא חיבר ספר על ספר הזוהר ותרגם קטעים מהזוהר לגרמנית. חיבר את "תולדות המיסטיקה היהודית" שיצא לאור בלונדון ב- 1946 (תורגם מגרמנית על ידי מוריס סימון).
מילר תרגם לגרמנית יצירות של אברהם אבן עזרא וביאליק, והכין גירסה מומחזת ל"סימפוזיום" של אפלטון.
מנהיימר, יצחק נח (1793-1865)
איש דת, דרשן וראש בית הכנסת הרפורמי , פוליטיקאי
יצחק נח מנהיימר נולד וגדל בקופנהגן, דנמרק. למד באוניברסיטת קופנהגן ובמקביל לימודים יהודים. בשנת 1816 נתמנה על ידי ממשלת דנמרק למורה דת ראשי, לאחר שהציג בפניה את היהדות הרפורמית. עיקר עבודתו היה להכין תלמידים למבחן ההסמכה ולבחון אותם. הטקס הראשון נערך בנוכחות בכירי ממשל, ובליווי נגינת אורגן, בשנת 1817. בשנים 1821 – 1823 הרצה ונשא דרשות בדנית בעיירות רבות בהן עזר לערוך טקסים רפורמים.
בשנת 1824 עזב את קופנהגן ועבר לווינה, שם כיהן בבית הכנסת החדש בזייטנשטטן. מועצת בתי הספר הדתיים מינתה אותו למנהל. במאה ה- 19 נחשב מנהיימר לאחד מגדולי הדרשנים ודיבר אל יהודים מכל חלקי האוכלוסייה. הייתה לכך חשיבות גדולה שכן באותה תקופה לא יכלו יהודים לקיים חיי קהילה מאורגנים. בדרשותיו, שיותר משלימדו, העניקו השראה, השתמש במושגים מן האגדה ותרגם אותם למונחים מודרניים. בהמשך הצליח למצוא את שביל הזהב בין הדרך האורתודוכסית לבין רפורמיות קיצונית, וברוח זו קיים תפילות, בעברית, ללא ליווי אורגן. הוא שימר את תפילות ציון וירושלים, ודגל בברית מילה כבסיס לפולחן היהודי. דרכו החדשה נקראה "תפילה על פי מנהיימר", והדבר מנע קרע בקרב יהדות אוסטרו-הונגריה ובוהמיה. כמו כן היה פעיל בקהילה מבחינה חברתית ויחד עם אחרים הצליח להשיג את ביטולה של "שבועת היהודים" (more Judaica). הוא מנע את הגבלת מספרם של סטודנטים יהודים לרפואה, הצעה שהועלתה על ידי פרופ' רוזס ב- 1842. ב- 1848 פרסם מאמר על הבעיה היהודית ושלח הצעת חוק לועדה הפוליטית. הוא נבחר לרייכסטאג והשתתף במאבק להסיר את המס היהודי המיוחד. הוא עתר לביטול עונש המוות ופעל למען רעיונות ליברליים, מה שגרם לעימות בינו לבין הקהילה היהודית בווינה, ולהתפטרותו מן הפוליטיקה. הוא התנגד לכך שיהודים ידרשו אמנציפציה עבור עצמם, וסבר כי הדרישה צריכה לבוא מלא-יהודים. הוא תרגם תפילות ופרסם ספרי תרגומים, וגם כמה מדרשותיו יצאו לאור בספרים.
נ
נוימן, איזידור (1832-1906)
רופא עור
נולד במיסליץ, מוראביה (היום מירוסלאב ברפובליקה הצ'כית).
בשנת 1875 נתמנה לפרופסור מן המנין (קביעות ב- 1893) לדרמטולוגיה וסיפילולוגיה באוניברסיטת וינה. פרסם מאמרים על מחלות עור שתורגמו ללשונות רבות Lehrbuch der Hautkrankheiten; Atlas der Hautkrankheiten וחיבר מאמר על סיפיליס עבור ספרו של נוטנאנגל Spezielle Pathologie und Therapie.
נוימן שייך את מחלות העור והמין לאותו תחום. הוא עסק בהיסטולוגיה של מחלות עור ובקשר שלה להיבטים הקליניים של המחלות. בזמנו נחשב – גם מחוץ לאוסטריה – למרצה מבריק, דיאגנוסטיקן מעולה, ומומחה גדול בכמה מחלות עור. היה מנהל מרפאת וינה לדרמטולוגיה וסיפיליס.
נפטר בווסלאו על יד וינה שנת 1906.
נוימן, פאול (1875-1932)
יליד וינה. אביו היה רופא נודע. הישגו הספורטיבי הראשון היה כשניצח בתחרות ארצית בשחיית-נהר, בשנת 1892. היה חבר בנבחרת השחייה האולימפית של אוסטריה והשתתף במשחקים האולימפיים הראשונים באתונה ב- 1896. הוא זכה במדליית זהב (500 מטרים בסגנון חופשי). הוא וספורטאי נוסף היו האוסטרים היחידים שזכו במדלייה.
נוימן היגר לארצות הברית והצטרף לנבחרת בית הספר לרפואה באוניברסיטת שיקגו ולאיגוד הספורטאים של שיקגו. קבע שני שיאי עולם בתחרויות השחייה של 1897 (שני מיילים, שלושה, ארבעה וחמשה מיילים).
נוימן זכה באליפות הארצית של קנדה ושל ארצות הברית בשחייה חופשית. בשנת 1897 עבר לאוניברסיטת פנסילבניה והצטרף לנבחרת פולו מים.
נוימן, רוברט (1897-1975)
נולד בווינה ולמד שם רפואה, כימיה ופילוסופיה גרמנית. מ- 1918 עבד במשרות שונות, למשל מנהל חשבונות, מתווך שערי-מטבע ומנהל מפעל לשוקולד. בתקופת האינפלציה איבד את הונו ונהיה לסופר. היה גם מלח, ונסע למזרח.
בשנת 1927 זכו הפרודיות שחיבר להכרה ולהצלחה.
בשנת 1934 היגר לבריטניה והתיישב בקנט. ב- 1938 שהה בארצות הברית, ואת יצירותיו כתב באנגלית. ב- 1939 נבחר למנהל מועדון PEN לסופרים אוסטרים. בדצמבר 1941 היה בין החתומים על הצהרת האיגודים האוסטרים בבריטניה. ספריו תורגמו לעשרים ושלוש שפות ונאסרו לפרסום בגרמניה הנאצית. משנת 1958 חי בשווייץ.
מיצירותיו:
Gedichte, 1919
Mit Fremden Federn: Parodien, 1927
Hochstaplernovelle, 1930
Sintflut, 1930
Unter falscher Flagge: Lesebuch der deutschen Sprache fuer Fortgeschrittene and Die Macht, 1932
Sir Basil Zaharoff, 1934
Die blinden Passagiere, 1935
Struensee, 1935
Eine Frau hat geschrieen, 1938)
By the Waters of Babylon, 1939
The Inquest, 1944
Die Kinder von Wien, 1946
Blind Man’s Bluff, 1949
Mein altes Haus in Kent: Erinnerunge an Menschen und Gespenster, 1957
Gesammelte Werke in Einzelausgaben, 1959
נוימן-וירטל, אליזבת (1900-1994)
ילידת וינה. סיימה תיכון בווינה בשנת 1917, ולמדה משחק באופן פרטי במשך שנתיים. בשנת 1919 קיבלה חוזה ב"קאמרשפיל" במינכן. התפרסמה כשחקנית בתאטראות בברלין, בין היתר אצל מקס ריינהרדט, ויקטור ברנובסקי ולאופולד יסנר.
בשנת 1934 שבה אל וינה. עד 1937 שיחקה בקברט הפוליטי-סטירי "ליטרטור אם נאכמרקט" בווינה.
בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938), היגרה נוימן עם הוריה לאנגליה. כעבור חצי שנה, כיוון שלא קיבלו אשרת עבודה, היגרו לארצות הברית וקיבלו סיוע התחלתי מארגון רווחה יהודי. בשנת 1939/40 אליזבת הופיעה בתאטרון האנטי-פשיסטי של ויקטור גרין בניו יורק. אחר השתתפה בשידורים בגרמנית של רדיו אאופבאו בניו יורק. עד 1945 השתתפה בהפקות של "במה למען ספרות ואמנות גרמנית חפשית באמריקה" בניו יורק ואחר בתאטרון הגרמני הגולה של פליקס גרסטן וגרט פון גונטרד, בהפקות בברודווי ובסרטי הוליווד.
בשנת 1949 שבה לאוסטריה והופיעה בתאטראות שם ובמערב ברלין. ב- 1955 השתתפה בסרטים במינכן.
בעלה הראשון היה זיגפריד ברנפלד. בשנת 1949 נישאה לברטולד וירטל.
נימן, הנריק (1873-1939)
רופא אוטולוג
נצלר אמון, גרטרוד (1908-1971)
ס
סלנדר, ברטולד (1887-1959)
נולד בווינה. למד באקדמיה למוזיקה של וינה. הצטרף ככנר לתזמורת הפילהרמונית של וינה בגיל 26, והופיע עם התזמורת במשך 25 שנים, עד שנת 1938. משנת 1932 כיהן כנשיא התזמורת.
לאחר סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (ה"אנשלוס" במרץ 1938) פוטר סלנדר מהתזמורת , ובשנת 1941 נמלט לארצות הברית, שם הצטרף לתזמורת הפילהרמונית של ניו אורלינס. לאחר מכן עבר עם משפחתו לניו יורק וניגן עם ה"New Friends of Music" ועם ההרכב הקמרי זלצבורג. הוא קיבל את תואר הכבוד ניקולאי, ואת טבעת "פילהרמוניקר", היא אות הכבוד של התזמורת הפילהרמונית של וינה. בנו ויליאם, קלרניתן, למד באקדמיה למוזיקה של וינה לפני מלחמת העולם השנייה ונמלט לארה"ב עוד לפני אביו. נכדו רוג'ר הוא קלרניתן ומורה למוזיקה בקונסרבטוריון של וינה.
פ
פאולי, וולפגנג (1900-1958)
פדרן, פאול (1871-1950)
נולד בווינה, בנובמבר 1871. אביו, יוזף סולומון פדרן היה רופא ידוע. פדרן סיים את בית הספר לרפואה באוניברסיטת וינה ונמשך אל עבודתו של זיגמונד פרויד. הוא ועוד שלושה רופאים היוו את החוג הפנימי של פרויד מ- 1904.
מחקריו הראשונים של פדרן היו שילוב של נקודות מבט ביולוגיות ופסיכולוגיות. אחר כתב על נושאים נוספים: מין, בעתי-לילה (1912), סדיזם, מזוכיזם ופשר החלומות (1913).
בימי מלחמת העולם הראשונה שירת כרופא בצבא האוסטרי. אחרי המלחמה התמסר להכשרת אנליטיקאים, והיה ראש ועדת החינוך של האגודה הווינאית. התמחה בפסיכולוגיה חברתית והוציא לאור את "פסיכולוגיית המהפכה" ב- 1919. בשנות ה- 20 כתב מאמרים רבים בנושאים שונים בפסיכואנליזה.
בשנים 1924 – 1938 היה עוזרו של פרויד. בתחילתה של מלחמת העולם השנייה נמלט עם בנו ואלטר אל ארצות הברית, והרים שם תרומה גדולה לתחום הפסיכיאטריה, כחלוץ בתחום הפסיכולוגיה של האגו (היבטים פסיכואנליטים של האגו כמו ביטוייו, מקור תחושותיו וטבע היצמדותו לאובייקטים), והפסיכוזות. מתוך הכתיבה על האגו בחלומות, על נוירוזות וסכיזופרניה, פיתח תפיסות חדשות שנבדלו לעתים מדרך מחשבתו של פרויד, והביאו לגיבוש שיטות טיפול חדשות בנוירוזות.
פאול פדרן נפטר במאי 1950 בניו יורק.
פולגר, אלפרד (1873-1955)
יליד וינה, בנם השלישי של הנרייטה, מורה למוזיקה, ושל יוזף, מלחין. אביו עודד אותו לנגן בפסנתר. תחילה עבד כשולייתו של בונה פסנתרים, והתחיל לכתוב בשלהי שנות התשעים של המאה ה-19. כשרכש ניסיון ומיומנות החל לכתוב מאמרי ביקורת ומערכונים לתיאטרון. רובם נתפרסמו בכתב העת הסטירי "סימפליציזמוס". פולגר כתב גם ל"מונטאגבלאט" בווינה, ל"די שאובובנה" בברלין. אחרי מלחמת העולם הראשונה כתב בעיתונים "דר פרידה" ו"דר נויה טאג". הוא כתב ביקורת חברתית פציפיסטית בשם "קליינה צייט". הקטעים האנטי מלחמתיים שחיבר נאספו ב"שחור ולבן" בשנת 1928 ובספר "הינטרלנד" ב- 1929. בשנת 1922, התחיל לעבוד במערכת העיתון היהודי הליברלי "וינר אלגמיינה צייטונג", והשתמש בשם העט פולגר. עמיתיו לעבודה היו הפובליציסטים פיטר אלטנברג, סטפן גרוסמן ופליקס זלטן. יחד עם אלטנברג, עם אגון פרידל, קארל קראוס ואחרים, יסד פולגר את בית הקפה הספרותי "צנטרל" וחידש את פעילות ה"גריינשטיידל", בתי קפה שסופרים ואינטלקטואלים נפגשו בהם. פולגר עצמו היה פטרון, וחשב כי קפה צנטרל יותר משהוא בית קפה הוא תפיסת עולם. בשנת 1925 נתמנה למבקר התיאטרון של "די וולטבונה" ו"טאגבוך", ברלין, ושנה אחר כך התיישב בברלין. הוא חתם על הצהרת נאמנות לחברי האופזיציה ב S.D.S. (Schutzverband Deutscher Schriftsteller) בשנת 1931. הצלחתו הספרותית והכספית בברלין הסתיימה בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון. על אף שלא החשיב עצמו יהודי, נאלץ פולגר להימלט מגרמניה בשל מוצאו. הוא שב לווינה, וכתב בעיתונים ובכתבי עת גולים, ביניהם "די נויה וולטבונה" ו"דאס נויה טאגבוך" (בשם העט ארצ'יבלד דאגלס).
שעות ספורות לפני תחילת ה"אנשלוס", סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (1938), נמלט לצרפת דרך שווייץ. בפריז חתם על הצהרה, יחד עם הסופרים פרנץ ורפל ויוזף רוט, עבור הליגה לאוסטריה אינטלקטואלית, וכתב בעיתון "אוסטרייכישה פוסט". פולגר היה חבר בהנהלת איגוד המהגרים האוסטרים. בשנת 1940, יומיים לפני פלישת הנאצים לפריז, נמלט עם אשתו לספרד דרך מרסיי, ומשם באנייה אל ניו יורק. בארצות הברית קיבל סיוע מוועדת ההצלה. הוא עבד בקליפורניה עבור חברת הסרטים MGM במשך שנה, ואחר שב לניו יורק, כתב בעיתונים "אאופבאו", AAT, ו"פנורמה" בבואנוס איירס. באביב 1948 עבר לשווייץ. סיפוריו ומאמריו An den Rand geschrieben (1922), "כן ולא" (1926) והצגותיו, ידועים בבהירות הסגנון והמסר, והוא היה אשף "הצורה הקטנה". חיבר גם נובלות, קומדיות ומופעי קברט. בין יצירותיו: "גתה" (1910), "חיי חיילים בעת שלום" (שיצר יחד עם פרידל), "אתמול והיום" (1922), ו"מדריך למבקר" (1937). ספריו נאסרו לפרסום על ידי הנאצים. אחרי מלחמת העולם השנייה פרסם את "זמנים אחרים" (1948), "נקודת מבט" (1953), ו"מרוצת הזמן" (1954). בשנת 1951 העניקה לו עיריית וינה אות כבוד.
אלפרד פולגר נפטר בציריך בשנת 1955.
פופר, יוזף (1838-1921)
ממציא, מהנדס ופילוסוף חברתי
נולד בקולין, בוהמיה (היום ברפובליקה הצ'כית). למד באוניברסיטת פראג אבל משרת הוראה לא קיבל, משום שהיה יהודי. זמן קצר עבד בחברת מסילות הברזל ההונגרית. אחר עזב אל וינה ועבד בעבודות פשוטות.
ב- 1868 המציא פופר מתקן חשוב בתעשיית המנועים. בזכות המצאותיו, שהכניסו לו רווחים, יכול היה להקדיש את חייו לכתיבה על רפורמות חברתיות. כממציא הקדים לא פעם את זמנו, וחלק מהמכשירים והמערכות שהגה יושמו רק שנים אחר כך.
ככותב, זכה לתהילה גדולה. הוא הגן על זכות האנשים לחיות בחופש ובכבוד, ללא ניצול מצד המדינה. האמין שבעיות חברתיות ייפתרו כשכל פרט בחברה יתרום לרווחה הכללית. חלק מרעיונותיו מיושמים היום במדיניות הרווחה המודרנית.
הוא סבל מהיותו יהודי, ובכל זאת סירב להתנצר. את ביסמרק האשים באנטישמיות, והגיע למסקנה שרק מדינה יהודית תחליש את האנטישמיות. על אף רעיונותיו הציוניים לא נטל חלק פעיל בתנועה הציונית.
פופר היה חבר קרוב של אלברט איינשטיין ונחשב לגאון. הוא תרם רבים מספריו לבית הספרים הלאומי בירושלים. בשנת 1938 הרסו הנאצים פסל ראש בדמותו, שעמד ברתאוספארק בווינה.
פייגל, פריץ (1891-197?)
פרופסור לכימייה
פיק, אלואיס (1859-1945)
יליד קארוליננטל (קארלין) על יד פראג, כיום ברפובליקה הצ'כית. למד רפואה בפראג ובווינה, וסיים בשנת 1883. מ- 1887 שירת כרופא-מנתח בצבא, רופא ראשי בבית חולים צבאי, וראש ועדה סניטרית צבאית. בשנת 1891 נתמנה לראש מחלקת מחלות קיבה ומעיים בבית החולים הכללי של וינה.
בימי מלחמת העולם הראשונה סופח למטה הכללי והיה גנרל בחילות הרפואיים, הדרגה הגבוהה ביותר לרופא צבאי. במשך שירותו בהרצגובינה, איבחן לראשונה את קדחת זבובון החול, ואחר המשיך בחקר המחלה.
ב- 1918 נתמנה פיק למרצה באוניברסיטת וינה. הוא פרסם ספרים ומאמרים על רפואה פנימית, ביניהם Vorlesungen ueber Magen und Darmkrankheiten (1895 – 1897). יחד עם אדולף הכט כתב את הספר Klinische Semiotik בשנת 1908. כתביו תורגמו לאנגלית ולרוסית. כמו כן כתב שירה ומחזות.
בשנים 1920 – 1932 כיהן פרופ' פיק כנשיא הקהילה היהודית בווינה, והיו לו שני סגנים, האחד מקרב הלא-לאומיים והאחר מקרב הציונים.
פיק, ארנסט פטר (1872-1960)
יליד יארומר, בוהמיה (כיום ברפובליקה הצ'כית).
בווינה היה תלמידו של פרופסור מאייר הנודע. בשנת 1917 התחיל ללמד רוקחות באוניברסיטת וינה. ב- 1924 נתמנה לפרופסור מן המניין.
ערך מחקרים חלוציים בתחומים כימיה פיזיולוגית, רוקחות וסרולוגיה. פרסם ממצאים ומחקרים על אנטיגנים ועל תרופות ללב, גלולות שינה, תרופות משתנות וחיסונים.
בשנת 1938, בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית , היגר פיק לארצות הברית. הוא לימד פרמקולוגיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק.
נפטר בניו יורק בשנת 1960.
פניש, אנוך (-)
סוחר אמנות
נולד באוסטריה, היה סוחר מבוסס וידוע ביצירות אמנות. פרדיננד השלישי ולאופולד הראשון מינו אותו ליהודי חצר. בשנת 1639 רכש ממנו הקיסר שרשרת זהב, ענק זהב משובץ יהלומים וענק נוצות משובץ יהלומים. פניש היה גם עושה החותם במטבעה של ברסלאו.
פפנהיים, ברתה (1859-1936)
ילידת וינה. לאחר מות אביה סבלה משיתוק פסיכוסומטי וקיבלה טיפול מהפסיכואנליטיקאי יוזף ברוייר. מאמרו של זיגמונד פרויד על "אנה או", שבו תיאר את המקרה של פפנהיים, היה אחד ממחקריו החשובים ביותר ופריצת דרך גדולה בפסיכואנליזה.
בשנת 1888 הגיעה פפנהיים, אז אשה צעירה ובריאה, אל פרנקפורט ע"נ מיין, שם גרה אמה. היא החלה לעסוק בעבודה סוציאלית, ורגישותה לצדק חברתי התחזקה. היא יסדה פדרציה לאומית לנשים יהודיות, שהיתה קשורה לתנועת הנשים הגרמנית.
פפנהיים ניהלה בית ליתומות יהודיות ויסדה בית לנערות במצוקה ולאמהות לא נשואות. היא נאבקה נגד סחר בעבדים לבנים ומכירת נערות יהודיות לזנות. בכל רחבי אירופה נסעה והשמיעה את השקפותיה. בנוסף, תרגמה לגרמנית את זכרונות גליקל מהמלן, שהיתה מאימות-אימותיה.
פרויד, זיגמונד (1856-1939)
אבי הפסיכואנליזה. נולד ב- 6 במאי 1856 בפרייבורג, מוראביה (כיום פריבור ברפובליקה הצ'כית), בנו השלישי של יעקב פרויד, סוחר צמר, ובנה הראשון של אשתו השנייה, אמלי נתנזון. ב- 1859 עברה המשפחה ללייפציג, גרמניה, ושנה לאחר מכן התיישבה בווינה, שעתידה היתה להיות ביתו של זיגמונד פרויד במשך 78 שנים.
בשנת 1873 סיים פרויד את לימודיו בגימנזיום שפרל, והתחיל ללמוד באוניברסיטת וינה, לקראת קריירה ברפואה. באוניברסיטה יצר קשר עם ארנסט פון ברוק (1819-1892), שבאותה תקופה היה פסיכולוג ידוע. ב- 1882 התחיל פרויד לעבוד בבית החולים הכללי של וינה כסייע קליני, ומקץ שלוש שנים נתמנה למרצה בנוירופתולוגיה.
ב- 1885 נסע פרויד להשתלם בנוירופתולוגיה במרפאת סלפטרייר בפריז, אצל ז'אן-מרטין שרקו (1825-1893). המפגש עם עבודתו של שרקו והתיאוריות שלו השפיע רבות על פרויד בהמשך הקריירה, וסייע לו למקד את מחקרו בנפש, ולאו דווקא במוח, כמקור למצבים נוירוטים. זמן קצר אחרי ששב מפריז, נשא פרויד לאשה את מרתה ברניז, בת למשפחה יהודית מפורסמת שעל אבותיה נמנו היינריך היינה והרב הראשי של המבורג.
פרויד התיישב ברחוב ברג 19 בווינה, שהיה ביתו יותר מחמישים שנים, והתחיל לעבוד במשותף עם יוזף ברוייר (1842 – 1925). אחת הפציינטיות של ברוייר, ברתה פפנהיים, (אנה או., כפי שנקראה בספרות הפסיכואנליטית), מילאה תפקיד מכריע בהתפתחות שיטתו של פרויד, שיטת האסוסיאציה החפשית.
שמו יצא לתהילה עם פרסום "פשר החלומות" בשנת 1899. לימים היה זה אחד הספרים המשפיעים ביותר, לא רק בתחום הפסיכואנליזה, אלא גם בתחומים מדעיים תרבותיים ואמנותיים רבים.
לאורך קריירה עשירה, ארוכה ופורה, הרבה פרויד בפרסומים. נציין אך אחדים:
פסיכופתולוגיה של חיי יום יום (1904); בדיחות ויחסן לתת-מודע (1905); שלוש מסות על התיאוריה המינית (1905); מבוא לפסיכואנליזה (1910); מעבר לעקרון העונג (1920); אגו ואיד (1923).
פרויד גילה עניין רב גם בתחום הסוציולוגיה והפסיכולוגיה החברתית, והרבה לכתוב גם בנושאים אלה:
טוטם וטאבו (1913); הפסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני (1921); עתידה של אשליה (1927); תרבות בלא נחת (1930); משה האיש ואמונת היחיד (1938).
באורח חייו לא היה פרויד יהודי, אך מעולם לא התכחש למוצאו. בראיון שנתן לגאורג סילבסטר ויארק בשנת 1926, שפורסם שנה אחר כך, הצהיר בפירוש על זהותו: "שפתי גרמנית. תרבותי והשגי הם גרמנים. החשבתי עצמי גרמני מבחינה אינטלקטואלית עד ששמתי לב להתפשטות דעות קדומות אנטישמיות בגרמניה ובאוסטריה הגרמנית. מאז אני מעדיף לקרוא לעצמי יהודי."
הוא ספג הרבה התבטאויות ומעשים אנטישמיים במהלך חייו, ובעיקר אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. הם הוקיעו את ספריו כ"ביטוי למדע יהודי" ושרפו אותם בפומבי עוד בשנת 1933. כשסופחה אוסטריה אל גרמניה הנאצית, במרץ 1938, נאלץ פרויד להימלט, ובעזרתם של ידידים התיישב באנגליה. הוא נפטר מסרטן ביום 23 בספטמבר 1939, שלושה שבועות אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה.
פרויד, אלי (1914-)
מוזיקאי, מנצח ומלחין.
יליד טרייסט. עבר לווינה ולמד אבוב אצל אלכסנדר ווּנדרר, ניצוח אצל פליקס ויינגרטנר ויוזף קריפס, באקדמיה למוזיקה של וינה.
לאחר סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (ה"אנשלוס", במרץ 1938) עבר פרויד לפראג וכעבור שנה עלה לישראל. הקים את התזמורת הקמרית ירושלים, וניצח עליה. ניגן באקורדיון, בפסנתר, בסקסופון ובאבוב. עוד לפני הקמת מדינת ישראל, ניגן באבוב בתזמורת רשות השידור של פלשתינה.
פריבראם, קארל (1877-1973)
יליד פראג, אז באימפריה האוסטרו-הונגרית. למד משפטים באוניברסיטאות בפראג, בברסלאו, בברלין ובווינה. בשנת 1900 קיבל תואר דוקטור למשפטים מאוניברסיטת פראג. ב- 1907 החל לעבוד באוניברסיטת וינה, וב- 1914 נהיה פרופסור עמית. בשנים 1909 – 1921 עבד בשירות הציבורי האוסטרי, ובמשרדי ממשלה. בשנים 1921 – 1928 היה מנהל אגף הסטטיסטיקה במשרד העבודה הבינלאומי בז'נבה. 1928 – 1933 היה מרצה לכלכלה באוניברסיטת פרנקפורט ע"נ מיין בגרמניה.
ב- 1933 היגר פריבראם לארצות הברית, דרך מקסיקו. היה חבר בצוות מחקר במכון ברוקינגס בוושינגטון הבירה עד 1936. עד 1942 עבד כמומחה לכלכלה בביטוח הלאומי, ואחר כלכלן ראשי בוועדת היטלי הסחר. היה גם פרופסור עמית באוניברסיטת וושינגטון בשנים 1939 – 1952. ערך מחקר בעיקר על תיאוריות כלכליות וכלכלה פוליטית והצטיין כסוציולוג ופילוסוף חברתי.
פריבראם היה חבר במכון הבינלאומי לסטטיסטיקה; באיגוד הסוצילוגים הבינלאומי; באגודה הכלכלית; באיגוד הכלכלנים האמריקאי; ועוד.
פריד, אלפרד הרמן (1864-1921)
יליד וינה. שירת כדיפלומט אוסטרי, ואחר עזב לברלין, שם נהיה לסוחר ספרים ומוציא לאור. בגיל 27 נהיה פציפיסט ופרסם בעיקר תעמולה פציפיסטית. יסד וערך כמה כתבי עת פציפיסטיים, ביניהם "די ואפן נידר".
פריד חיבר יותר מאלפיים מאמרים וכשבעים ספרים וחוברות, כולם בנושא השלום. היה דמות מרכזית בתנועת השלום האירופית, המזכיר האירופי של " Conciliation Internationale", מייסד אגודות שלום גרמניות ואוסטריות, ומוסדות אחרים. בעת ועידות השלום בהאג (1899 – 1907) ניהל דיונים אינטנסיביים עם איוואן בליוך, מי ששיכנע את הצאר הרוסי להשתתף בועידה.
פעילותו של פריד הולידה שתי תוצאות מנוגדות. מחד הוענק לו פרס נובל לשלום (1911), ומאידך, ערב מלחמת העולם הראשונה האשימו אותו בבגידה. הוא עזב את אוסטריה לשווייץ, שם שב לפעילותו אחרי המלחמה והיה מעורב מאד במפגשי הפועלים הבינ"ל בברן, בהם חיברו נוסחה לשלום. יחד עם אחרים ניסה לייסד איגוד אירופי של מדינות, בדומה לשיטה הפאן-אמריקאית.
פרידיונג, פרידיונג (1851-1920)
בגיל 24 פרידיונג כבר היה פרופסור להיסטוריה באקדמיה למסחר בווינה. הוא הצטרף לתנועה הפאן-גרמנית "שֶנֶרר", אבל עזב אותה משום שנפוצו בה רעיונות אנטישמיים. בשנת 1881 פוטר מעבודתו על ידי משרד החינוך, בשל דעותיו הפוליטיות הרדיקליות.
פרידיונג יסד וערך שבועון ששמו דויטשה וושנשריפט? במשך שלוש שנים, ואחר נתמנה לעורך ראשי של הדויטשה צייטונג, בטאון המפלגה הלאומית גרמנית, למשך ארבע שנים. היה גם חבר במועצת העיר וינה.
לבסוף עזב את החיים הפוליטיים לגמרי, והתחיל לחבר ספרי היסטוריה על הקונפדרציה הגרמנית, על האימפריה הגרמנית השניה ועל תקופת פרנץ יוזף. אחד מספריו, "המאבק והעליונות בגרמניה" (1859 – 1869), יצא לאור בשני כרכים בשנת 1907, ואחר כך נדפס בעשר מהדורות והוציא לו מוניטין מחוץ לאוסטריה.
יהדותו חסמה בפניו את הדרך אל משרה באוניברסיטת וינה, ובכל זאת סירב להתנצר למטרות קידום מקצועי.
פרידלנדר, קייט (1902-1949)
נולדה באינסברוק ולמדה שם רפואה. עברה לברלין והתמחתה במחלות עצבים ובמחלות נפש. קיבלה הכשרה בפסיכואנליזה ועבדה בבית דין לנוער בברלין, עד שעברה ללונדון, בשנת 1933. בלונדון עבדה יחד עם אנה פרויד בריפוי דיכאון אצל ילדים.
כתבה על מניעה וטיפול בעבריינות נוער, בעיקר ב"גישה הפסיכואנליטית לעבריינות נוער".
פרידמן, אגון פרידל (1878-1938-1938)
נולד בווינה ולמד בה ובהיידלברג. היה בוהמיין ורסטילי ומבקר חד עט, נהג לשבת בקביעות בקפה צנטרל בווינה עם ידידיו פיטר אלטנברג, פרנץ ט. צוקור ואלפרד פולגר. באותה תקופה השמיט משמו את השם פרידמן ב- 1921 פרסם את היצירה "יזוספרובלם". יצירתו המרכזית, "תולדות התרבות בעידן המודרני" נתפרסמה בשנים 1927 – 1932 בשלושה כרכים, ועסקה בתקופה שבין הרפורמציה לבין מלחמת העולם הראשונה.
לעתים שיחק פרידל במחזותיו, למשל ב"הטרגדיה של יהודה איש קריות" (1929) שהוצג בתיאטרון של מקס ריינהרדט. "תולדות התרבות בעת העתיקה" נתפרסם בשנים 1936 – 1949.
ידידיו דחקו בו לעזוב את אוסטריה, שהייתה תחת שלטון נאצי, אך הוא לא רצה לעזוב את מפעל חייו. יומיים אחרי סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938), באה יחידת אס.אס. ועלתה במדרגות אל דירתו. פרידל קפץ מהדירה אל מותו.
מכתביו נתפרסמו בשנת 1959.
פרידמן, דזידר (1880-1944)
יליד בוסקוביצה, כיום ברפובליקה הצ'כית. עוד בנעוריו עסק בפעילות ציונית. עבר לווינה, וכשזו נהייתה לקהילה הראשונה במרכז אירופה עם רוב ציוני, נתמנה לסגן-נשיא הקהילה, ואחר לנשיאה.
בשנת 1934 נתמנה למועצת המדינה האוסטרית. הוא נאבק למען זכויות היהודים ופיתח את הנושאים החינוכיים, החברתיים והתרבותיים בקהילה היהודית.
זמן קצר אחרי סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (במרץ 1938) נעצר פרידמן, והנאצים שלחו אותו אל מחנות ריכוז.ב- 1944 נשלח עם אשתו למחנה טרזינשטאט, ובני הזוג נספו במחנה ההשמדה באושוויץ.
פרייהר פון קניגסווארטר, יונאס (1807-1871)
פרמינגר, אוטו (1905-1986)
נולד בווינה ב- 5 בדצמבר 1905. את דרכו החל ב"חלום ליל קיץ" שהפיק מקס ריינהרדט ב- 1922. באמצע שנות העשרים נתמנה פרמינגר לעוזר במאי של ריינהרדט, ומנהל במה ב"קומדיה ותיאטרון" בווינה. במקביל למד משפטים וב- 1928 קיבל תואר דוקטור בתורת המשפט. בשנים 1928 – 1934 עבד כבמאי ומפיק בתיאטרונו של ריינהרדט "יוזפשטאט". ב- 1931 ביים סרט דובר גרמנית ששמו "האהבה הגדולה".
ב- 1934 עזב את אוסטריה אל אנגליה, וב- 1935 היגר לארצות הברית. בשנים 1938 – 1941 עבד כמרצה מן המניין באוניברסיטת ייל, אחר (עד 1951) עבד בחברת "פוקס המאה העשרים", תחילה כעוזר במאי אצל ארנסט לוביטש. בשנים 1936 – 1942 הופיע כשחקן בתיאטרון ובקולנוע, וביים את ה"לייבל" (1936). אחר ביים והפיק את "מחוץ לתחום" (1938), "מקום לטעות" (גם שיחק, 1938), "ילדי היקרים" (1940, ו"זמן להגיע" (1941). השתתף כשחקן ב"החלילן מהמלן" (1942), וב"סטאלאג 17" (1953).
סרטים שביים בתקופת "פוקס המאה העשרים":" שערורייה מלכותית" ו"לורה" (1944), "מלאך האופל" ו"קיץ היובל" (1945) ."ענבר לנצח" (1947) ," דייזי קניון" (1948), "וירלפול" (1949), "סופן של המדרכות" ו"המכתב השלושה עשר" (1950) ו"פני מלאך" (1952).
ב- 1953 נהיה פרמינגר למפיק עצמאי. בין הפקותיו: " הירח הוא כחול" ו"נהר האבדון" (1953). "כרמן ג'ונס" (1954), "האיש בעל יד הזהב" ו"משפטו הצבאי של בילי מיטשל" (1955), "סט. ג'ואן" (1957), "בונז'ור טרייסטה" (1958), "פורגי ובס" ו"אנטומיה של רצח" (1959), "אקסודוס" (1960), "עצה והסכמה" (1961), "הקרדינל" (1963), "באני לייק נעדרת" (1965), "חברים טובים" (1972), "רוזבאד" (1975), ו"הגורם האנושי" (1980).
פרמינגר ביים והפיק גם מחזות בברודווי, ביניהם "הירח הוא כחול" (1951)," בחירת המבקר" (1960) ו"סגירת מעגל" של אריך מריה רמרק. (1973)
פרמינגר היה אחד הבמאים החשובים והשנויים במחלוקת של ימינו. הוא ניפץ איסורים הוליוודיים רבים, בבחירת הנושאים (לדוגמא ההתמכרות לסמים ב"האיש בעל יד הזהב", בשימוש במילים שלא נשמעו קודם על המסך הגדול (למשל בתולה, פיתוי, הריון, ב"הירח הוא כחול"), ובעבודתו עם יוצרים רבים מתוך הרשימה השחורה של הוליווד, ביניהם דלטון טרמבו, שכתב את התסריט לאקסודוס.
הייתה לו קריירה פורה ועשירה, במהלכה ביים 37 סרטים, הפיק 27 סרטים ושיחק בשבעה. ב- 1961 העניקה לו הרפובליקה של אוסטריה את אות הכבוד "הצלב הגדול", והוותיקן העניק לו את תואר אביר הקבר הקדוש עבור הסרט "הקרדינל".
אוטו פרמינגר נפטר בניו יורק ב- 23 באפריל 1986
פרנק, פיליפ (1884-1966)
נולד בווינה לאיגנץ ולג'ני (לבית פיילנדורף) פרנק. למד פזיקה באוניברסיטת וינה וקיבל דוקטורט בפיזיקה תיאורטית בשנת 1907. באותה שנה כתב מאמר חשוב על סיבתיות. ד"ר אלברט איינשטיין התרשם מרעיונותיו, וכך נולד קשר רב שנים של ידידות ושל חילופי רעיונות.
פרנק נתמנה למרצה באוניברסיטת וינה ב- 1910, וב- 1912, על פי המלצת איינשטיין, החליפו בתפקיד ראש החוג לפיזיקה תיאורטית באוניברסיטה הגרמנית של פראג, שם עבד עד 1938.
הסכם מינכן הביא למסירת חלקים גדולים מצ'כוסלובקיה לידי גרמניה. על פרנק ועל רבים מעמיתיו הופעל לחץ פוליטי, והם נמלטו לארצות הברית. תחילה נתמנה לתפקיד מרצה אורח, ואחר קיבל קביעות כמרצה למתימטיקה ולפיזיקה בהארווארד.
ב- 1947 חיבר ביוגרפיה ששמה "איינשטיין, חייו ותקופתו". פרנק עבד במגוון תחומי המתימטיקה, ויחד עם פרסומיו בפיזיקה ובפילוסופיה עסק בקשת תחומים מרשימה מאד. במתימטיקה עסק בקלקולוס של וריאציות, סדרות פורייר, מרחבי פונקציות, אופטיקה גיאומטרית המילטונית, מכניקת הגל של שרדינגר, ויחסות.
פרנק, יוזף (1885-1967)
נולד בבאדן על יד וינה. ב- 1910 קיבל תואר מהנדס מבית הספר הטכנולוגי הגבוה בווינה. עד תחילת שנות השלושים היה אדריכל עצמאי בווינה. הרבה לעבוד יחד עם האדריכל אוסקר וולאך, לעתים שיתף פעולה עם אוסקר שטרנד, יחד עמו יצר מבנים בווינה ובפרניץ, באוסטריה תחתית. בין יצירותיו הרבות עיצוב פנים של מבני ציבור, למשל, המוזיאון לאמנות מזרח אסיה בקלן (1912). בשנים 1014 – 1925 היה פרופסור בבית הספר לאמנויות ואומניות בווינה. שיתף פעולה גם עם קבוצת "וינר קרייז" (אוטו נויראט ואחרים), ועם אדולף לוס.
בשנת 1925 עבד בשותפות עם ג'וזף הרטמן, פטר ברונס, אוסקר שטרנד וקארל ויצמן על הביתן האוסטרי בתערוכה הבינלאומית לאמנויות ואומנויות בפריז. בשנים 1924 – 1932 תיכנן בנייני מגורים, בית פרטי אחד, ומבנים בווינה, ביניהם הקארל-מרקס-הוף (1930). באותה תקופה הקים, יחד עם אוסקר וולאך, את חנות עיצוב הפנים "בית וגן" בווינה. עיצב גם ריהוט, טפטים ועוד אביזרי בית.
היה חבר ב OWB (איחוד העבודה האוסטרי), ומשנת 1929 – נשיא האיחוד. ב- 1927 היה אחראי לתערוכת האיחוד בווינה, ייצג את אוסטריה ב"ורקבונדשידלונג וייזנהוף" בשטוטגרט, עם שני בתי מגורים. ב- 1929 יסד את C.I.A.M. (הקונגרס הבינלאומי לאדריכלות מודרנית) והשתתף בכנסיו. ערך את "Internationale Werkbundsiedlung" בשנים 1932 – 1934. היה חבר במפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית.
ב- 1932 התחיל בעיצוב פנים של חנות "Svenskt Tenn" בסטוקהולם, שבדיה, וב- 1934 התיישב בעיר. ב- 1941 עבד ב"Svenskt Tenn" כמעצב. קיבל גם עבודות פרטיות וציבוריות בשגרירויות, בנקים, מבנים ובתי מגורים, עיצב ריהוט, חפצי נוי, טפטים, אריגים ועוד. ב- 1937 השתתף ביריד העולמי בפריז.
ב- 1941 עבר לארצות הברית, היה פרופסור לאדריכלות בבית הספר ניו יורק למחקר עד 1946. אחר חי זמן מה בלונדון והיה חבר בארגון האדריכלים "המעגל" (חבר של כבוד בשנת 1964) ושב לסטוקהולם בשנת 1952. קיבל את פרס אוסטריה בשנת 1965 ותערוכה בחסות האגודה האוסטרית לאדריכלים. ב- 1968 עשו לו תערוכת רטרוספקטיבה במוזיאון הלאומי בסטוקהולם, בשם "". רטרוספקטיבה גדולה נוספת הועלתה לכבודו במוזיאון האוסטרי לאמנות שימושית ב- 1975.
פרץ חיות, צבי הירש (1876-1927)
נכדו של הרב צבי הירש חיות ואחיינו של יצחק חיות, רבה של ברודי.
פרץ חיות נולד בברודי והתחנך אצל אביו ודודו, חינוך יהודי וגם כללי.
למד בסמינר התיאולוגי היהודי בווינה ובאוניברסיטת וינה, ואחר היה מורה בלבוב, לימד מקרא והיסטוריה יהודית בבית הספר לרבנים בפירנצה, איטליה, ולימד עברית באוניברסיטת פירנצה (1904).
ב- 1912 נתמנה לרב של טרייסט ויסד שם כתב-עת יהודי (שכתב בעצמו). באיטליה עסק גם בפעילות ציונית באיטליה, וכתב מאמרים על ציונות.
ב- 1918 שב אל וינה ונתמנה למשנה לרב הראשי, ובמהרה לרב הראשי של וינה. בתפקיד זה כיהן עד למותו. וינה היתה אז הקהילה היהודית השניה בגודלה באירופה, והתפקיד היה נכבד ומחייב. למעשה היה פרץ חיות מנהיגה הרוחני של יהדות אוסטריה.
הוא סייע ליהודים שנפגעו בימי מלחמת העולם הראשונה בווינה ובטרייסט, והמשיך לסייע להם בתקופת השפל הכלכלי שאחרי המלחמה.
החינוך עמד בראש מעייניו והוא הקים שני בתי ספר יסודיים ותיכון אחד, שנקרא על שמו אחרי פטירתו. בנוסף, לימד מקרא בעברית בפדגוגיום העברי.
בשנת 1920 השתתף כמנהיג ציוני בוועידת השלום בסן-רמו, ונבחר שם ליו"ר ועד הפעולה (1921 – 1925).
היהודים האמידים והמתבוללים לא אהדו את דעותיו הציוניות, ואילו היהודים החרדים לא קיבלו את תפיסתו הליברלית-ציונית. אבל בקרב הנוער קנה לו פרץ חיות, שהיה אדם ומורה כריזמטי ביותר, מעריצים רבים.
פרקש, קארל (1893-1971)
נולד בווינה ב- 1893. בגיל 16 התחיל בהכשרתו כשחקן באקדמיה למוזיקה ולאמנויות הבמה בווינה. לימודיו נקטעו בחתף כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, ב- 1914. הוא שירת בצבא אוסטרו-הונגריה וקיבל כמה עיטורים. אחרי המלחמה הגיע לאולומוץ ולאוסטראווה בצ'כוסלובקיה ופתח בקריירת משחק.
אחרי מלחמת העולם הראשונה נהיה הקברט פופולרי מאד במיוחד בווינה, שלה מורשת מפוארת של תיאטרון ושל מוזיקה. מוזיקאים, כותבים ושחקנים מוכשרים רבים מצאו בקברט במה מושלמת להתפתחותם. היו ביניהם צעירים יהודים רבים, ופרקש בכללם. עבודתו צברה פרסום במערב אירופה ושמו הגיע גם לארצות הברית, שם כתב מחזות והשתתף ביצירת מחזות ומחזות זמר בברודווי. אחר כך עבר ללינץ, אוסטריה, ועבד בכמה תיאטראות. בשנת 1919 נתמנה למנהל במה בתיאטרון העירוני, והיה גם שחקן, ובמאי של "הבימה החדשה" בווינה, בשנים 1920 – 1926. במקביל החל לכתוב תסריטים ולהנחות מופעי קברט. יחד עם פריץ גרינבאום פיתח את ההנחייה הכפולה (צוות קומי). פרקש יצר את ההצגה "הווינאי".
בשנים 1926 – 1931 כיהן כראש התיאטרון העירוני של וינה, והצלחתו ככותב וכשחקן התעצמה. תיאטראות בווינה ומחוץ לארץ ביקשו שיופיע כאמן אורח. באותה תקופה השתתף בכמה הצגות והוזמן להוליווד לעבוד על תסריטים. ה"רביובונה קזינו" בווינה מינה אותו למנהל, והוא וגרינבאום עשו כמה סיורי הופעות בשנים 1932 – 1933, בין היתר בפראג ב- 1933. אז התמנה פרקש למנהל הקברט הווינאי "סימפל". בשנת 1938 עצרו אותו הגרמנים, אחרי פלישתה של גרמניה הנאצית לאוסטריה. כששוחרר, עבר לצרפת דרך צ'כוסלובקיה, שם עבד כמנהל הקברט "אימפרטריס", עד 1939. יחד עם עמיתו אוסקר קרלווייס הקים קברטים נוספים.
צ
צווייג, סטפן (1881-1942)
יליד וינה. בנו של תעשיין עשיר. את חייו הקדיש לספרות. כשרונו נתגלה על ידי תאודור הרצל שלשוא ניסה להלהיבו ולרתמו למטרה הציונית. אחרי שקיבל תואר בלשונות רומאניות, סייר צווייג ברחבי אירופה, וספג השפעה צרפתית חזקה. בימי מלחמת העולם הראשונה תמך בפציפיזם, ובכך עוסק המחזה האנטי-מלחמתי הראשון שלו, "ירמיהו". בשנת 1919 התיישב בזלצבורג, שם עברו שנותיו היפות והיצירתיות ביותר. הוא כתב סדרת מחקרים ביוגרפיים שהיו פופולרים מאד, ואת הרומן "קוצר רוחו של הלב" והסיפור "מכתב לאלמונית", אשר עובדו גם לסרטי קולנוע.
כאשר סיפחו הנאצים את אוסטריה, במרץ 1938, נהיה צווייג לפליט. הוא נמלט לאנגליה, משם לארצות הברית, ולבסוף לברזיל.
בשנת 1942 חיבר אוטוביוגרפיה ששמה "העולם של אתמול", וזמן קצר אחר כך שלח יד בנפשו בפטרופוליס שעל יד ריו דה ז'נרו.
צוקרקנדל, אמיל (1849-1910)
מומחה לאנטומיה ולאנתרופולוגיה פיזית. נולד ב- 1 בספטמבר 1849 בראאב, הונגריה. עבר לאוסטריה והתחיל ללמוד רפואה באונ' וינה בשנת 1867. קיבל תואר דוקטור לרפואה ב- 1874, ורשיון רופא ב- 1880. מורהו, האנטומיסט יוזף הירטל, חיבב וטיפח אותו. זמן מה עבד צוקרקנדל כאנטומיסט באמסטרדם. ב- 1873 שב אל וינה ונהיה לאסיסטנט בקתדרה הפתולוגית-אנטומית בראשות קארל פרייהר פון רוקיטנסקי (1804 – 1878) ולמתרגל בצוקרקאנדוף, בכפוף לקארל פון לנגר. ב- 1879 נהיה לפרופסור מן המניין וב- 1888, אחרי מותו של לנגר, החליף אותו בתפקידו בצוקרקאנדוף.
הוא התבלט בהתבוננות חדה וביכולות ביקורתיות טובות. כחוקר עבד כמעט בכל תחומי המורפולוגיה, וטבע חותמו בתחום האנטומיה הנורמלית והפתולוגית של מערות האף, האנטומיה של שלד הפנים, של אברי השמיעה, השיניים, כלי הדם, המוח והמערכת הכרומפינית.
צוקרקנדל הגיע להשגים חסרי תקדים באנטומיה טופוגרפית והשוואתית. ב- 1876 גילה אקוודוקטוס וסטיבולי, שתיאר הרופא האיטלקי דומניקו קוטוניו כבר ב- 1775, אך נדון לשכחה. כיום הוא נקרא האקוודוקט של קוטוניו. ב- 1882 קיבל צוקרקנדל משרת פרופסור לאנטומיה באוניברסיטה של גראץ, שם פרסם מאמר חשוב על בעיות בעוברים ועל קוטר הרחם. בשנים 1882 – 1892 חיבר שני כרכים מתוך ספרו " Normale und Pathologische Anatomie der Nassenhoehle und ihrer pneumatischen Anhaenge", שזיכהו בתואר מגלה הרינולוגיה (תחום מחלות האף).
אשתו של צוקרקנדל תרמה לפרסומו לא פחות מהשגיו הרפואיים. ברתה צוקרקנדל-שפס הייתה אישיות יוצאת דופן בחברה היהודית האינטלקטואלית של וינה בעשורים האחרונים של האימפריה האוסטרו-הונגרית. היא פעלה ללא לאות בתחום הסיוע לפליטי מלחמת העולם הראשונה.
פרופ' צוקרקנדל נותר בתפקידו כראש הקתדרה בצוקרקאנדוף עד שנפטר בוינה במאי 1910.
צוקרקנדל, אוטו (1861-1921)
נולד בראאב, הונגריה. אחיו הצעיר של מומחה האנטומיה הנודע אמיל צוקרקנדל.
מ- 1912 היה פרופסור עמית במחלקה הכירורגית בבית החולים היהודי בווינה. היה גם עוזרו הקרוב של האורולוג הכירורגי פרופ' לאופולד דיטל.
התמחותו העיקרית היתה פרוסטטה מוגדלת; מערכת השרירים בשלפוחית השתן; ההיסטולוגיה של דלקת השלפוחית; וגידולים בשלפוחית.
יחד עם יוליוס טנדלר חיבר ספר לימוד לאורולוגיה (1903 – 1905), והשתתף בחיבור ספרי לימוד נוספים על אורולוגיה ניתוחים אורולוגיים.
צוקרקנדל לבית שפס, ברתה (1864-1945)
ילידת וינה. בתו של ד"ר מוריץ שפס, עיתונאי ליברלי רב השפעה, שלמד רפואה בצעירותו. אחותה הבוגרת נישאה לפאול קלמנסו, אחיו של ראש הממשלה הצרפתי ז'ורז' קלמנסו, ועברה לצרפת.
בצעירותה הייתה צוקרקנדל מזכירתו של אביה, והתאבלה עמו כשיורש העצר רודולף, שהיה ידיד קרוב, שם קץ לחייו בשנת 1889. היא נישאה לד"ר אמיל צוקרקנדל, מנתח מפורסם, שנתמנה לראש מחלקת האנטומיה באוניברסיטת וינה.
בביתה שדבלינג (פרבר של וינה) הקימה צוקרקנדל טרקלין שבו אירחה אישים ידועים בתחומי האמנות, כמו יוהן שטראוס הצעיר, רודן, קלימט, גוסטב מאהלר ורעייתו לימים אלמה שינדלר (שהכירו באמצעות צוקרקנדל), ורבים אחרים, וכן בתחומי המדע והאקדמיה. אחר עברה אל מרכז וינה. ביתה, כמו בתי מארחות יהודיות רבות לפניה, היה מקום מפגש אידיאלי לכשרונות רבים. היא הייתה אשת טרקלין מוכשרת, מקסימה ואינטליגנטית.
במלחמת העולם הראשונה ניסו היא ואחותה ליישב מחלוקות בין אוסטריה לבין בעלות הברית המערביות, וליצור ברית שלום נפרדת, אך ללא הצלחה. כשנסתיימה המלחמה סייעה לשכנע את ממשלת צרפת לקבל סיוע מועדת הובר. היא חידשה את פעילותה החברתית, ובין ידידיה היו ריינהרדט, ד"ר קונוולד יועץ הקנצלר, ואגון פרידל. צוקרקנדל הייתה מחלוצות התומכים בפסטיבל זלצבורג.
אף כי מצעירותה הייתה ליברלית בהשקפתה, הלכה ונטתה לכיוונים שמרניים, בעיקר אחרי שהקנצלר דולפוס התנגד לתנועת הפועלים ב- 1934, מה שגרם לה לתחושת בגידה. בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938) גלתה לצרפת, ואחר התיישבה באלג'יר. כשהסתיימה המלחמה שבה לפריז, ונפטרה שם בשנת 1945.
בין פרסומיה:
Die Pflege der Kunst in Österreich 1848-1898
Dekorative Kunst und Kunstgewerbe, Vienna, 1900
Zeitkunst Wien 1901-1907, Heller, Vienna, 1908
Ich erlebte 50 Jahre Weltgeschichte, Bermann-Fischer Verlag, Stockholm, 1939
Clemenceau tel que je l'ai connu, Algier 1944
Österreich intim. Erinnerungen 1892-1942, Propyläen, Frankfurt 1970
צייזל, אריך אריק (1905-1959)
יליד וינה. בשנות ה- 30 של המאה העשרים היה מלחין מפורסם, וקיבל את פרס אוסטריה על "רקוויאם קונצרטנטה".
חיבר אופרה קמרית ששמה לאונס ולנה, אך הצגת הבכורה בוטלה בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938). צייזל נאלץ לגלות לצרפת, ואחר לארצות הברית. בשנת 1944/45 הלחין שם את "רקוויאם אבראיקו".
עד שגלה מאוסטריה הספיק להלחין יותר מאלף שירים, וחדל מכך אחרי בריחתו. הוא כתב מוזיקה לסרטים עבור חברת MGM, ולימד בבית הספר למוזיקה של דרום קליפורניה, ובלוס אנג'לס סיטי קולג'.
כתב מגוון של יצירות, שירים, מוזיקה קמרית, מוזיקה לבלט ולתזמורת.
ק
קאופמן, פליקס (1895-1949)
יליד וינה. למד משפטים ומדעי המדינה באוניברסיטת וינה. בשנת 1919 קיבל תואר דוקטור למשפטים וב- 1926 – תואר דוקטור לפילוסופיה. בשנים 1922 – 1938 היה מרצה לפילוסופיה של המשפט באוניברסיטת וינה.
בשנת 1938, בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית, עזב קאופמן את וינה והיגר לארצות הברית. עד מותו היה חבר בבית הספר החדש למדעי החברה של ניו יורק.
הוא התמחה בתיאוריה של ידע, בלוגיקה, בפילוסופיה, במתימטיקה ובמשפט. כנציגו של זרם ה"ריינה רכטסלרה" באסכולת מרבורג בקרב הניאו קאנטיאנים, עבד בעיקר על רעיונותיו של האנס קלסן שהתבססו על פנומנולוגיה. קאופמן הושפע רבות גם ממוריץ שליק, מראשי החוג הוינאי ומחסידי הניאו פוזיטיביזם. קאופמן עצמו היה מעורב בדיונים הראשונים של החוג הוינאי, אולם מעולם לא אימץ בקפידה את העקרונות הראשיים של פוזיטיביזם לוגי. מעייניו היו נתונים לצורך להבדיל בין המתודולוגיה של מדעי החברה לבין זו של המדעים המדוייקים. הוא האמין כי החוקים, היישומים והיעדים שאימצו להם מדעני החברה שונים מאלה של המדעים המדוייקים, בעיקר משום שהם נועדו להבהרת מידע ולא לרכישתו.
מאמרו הנודע בנושא זה הוא "המתודולוגיה של מדעי החברה" (במקור נכתב בגרמנית בשנת 1936 ותורגם לאנגלית ב- 1944.)
מאמרים נוספים: " Logic und Rechtswissenschaft" (טויבינגן 1922); " Die Kriterien des Rechts" (טויבינגן 1924, מהדורה שנייה 1966); "Die phylosophischen Grundprobleme der Lehre von der Strafrechtsschuld" (וינה 1929); " Das unendliche in der Mathematik und seine Ausschaltung" (וינה 1930, מהדורה שנייה 1968).
קאופמן, פיליפ פרידריך (1888-1969)
פיליפ פרידריך קאופמן נולד והתחנך בווינה. הוא למד אמנות התפרסם כצייר מלחמת העולם הראשונה.
לפני עליית הנאצים לשלטון היו לו מוניטין, והציג תערוכות בווינה, בפריז, באמסטרדם ובשווייץ. אולם הנאצים אילצוהו לעזוב את וינה, והוא היגר לבריטניה ב-1937, שם נהיה לצייר דיוקנאות מבוקש מאד.
נפטר בלונדון ב- 1969.
קאפושי, מוריץ (1837-1902)
דרמטולוג
נולד בשם מוריץ קוהן בקאפושוואר, הונגריה. עבד בבית החולים למחלות עור בווינה, והיה חלוץ בתיאורן של מחלות אחדות.
המיר את דתו לנצרות ונתמנה לפרופסור לדרמטולוגיה באוניברסיטת וינה.
קאפושי, שעל שמו נקראו מחלת-קאפושי וסרקומת-קאפושי, היה דיאגנוסטיקן ומורה מוערך וחיבר כמה ספרים, "פתולוגיה וטיפול במחלות עור" (1879) ומילון למחלות עור (1879), שנחשבו מאד בתחומו באותה תקופה.
קדמון, סטלה (1902-1980)
נולדה בווינה ב- 15 באוקטובר 1902. בשנים 1920 – 1923 למדה משחק ב"פולקסאופר" בווינה. את קריירת המשחק התחילה ב"לנדסתיאטר" בלינץ. בשנים 1924 – 1925 הופיעה עם התיאטרון הגרמני של אוסטראווה, צ'כוסלובקיה. אחר למדה משחק ובימוי אצל ארמין זיידלמן ומקס ריינהרדט.
עד 1931 הייתה זמרת קברטים במינכן, בווינה, בברלין ובקלן. ב- 1931 יסדה, יחד עם פיטר המרשלאג וגרהרט הרמן מוסטר, את הקברט הפוליטי-סטירי "אוגוסטין האהובה" בווינה.
בעיקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938) סגרו הנאצים את הקברט. כעבור כמה חודשים נמלטה קדמון, בעזרתו של השגריר הגרמני, אל בלגרד, יוגוסלביה, וחיה אצל קרובים. ב- 1939 באה לישראל. בשנים 1940 – 1942 ניהלה את "פפיליון", קברט בשפה האנגלית בתל אביב. יחד עם ארנולד שמפין וקארל גוטמן העלתה ערבי שנסונים וקריאה דרמתית. המנדט הבריטי אסר השמעה בציבור של יצירות מאת מחברים גרמנים ולכן נאלצו להופיע במועדונים פרטיים. בין הפקותיהם "יקובובסקי והקולונל" של פרנץ ורפל ו"פחד וסבל ברייך השלישי" מאת ברטולד ברכט. קדמון השתתפה גם בפעילות התרבותית של "התנועה לשיחרור אוסטריה" בארץ ישראל.
ב- 1947 שבה קדמון אל וינה ונתמנתה לבמאית של "אוגוסטין האהובה", שנפתח מחדש ב- 1945. ב- 1948 נהפך הקברט לתיאטרון ששמו "תיאטרון האומץ", והעלו בו הצגות אוונגרד.
קדמון ביימה כמה בכורות אוסטריות ועולמיות, במחזות מאת וולפגנג בורכרט, גאורג רולנד, אדולף שוץ, פרדיננד ברוקנר, ז'אן אנואי ואחרים.
ב- 1969 העניקה לה העיר וינה מדליית כסף של כבוד וב- 1977 קיבלה תואר פרופסור של כבוד של אוסטריה. היא זכתה בפרסים רבים נוספים על בימוי.
סטלה קדמון נפטרה בווינה בשנת 1980.
קונראד, ויקטור (1876-1962)
נולד ולמד בווינה. כשסיים את לימודיו הצטרף כחבר סגל במחלקה למטאורולוגיה ומגנטיות באוניברסיטת וינה. שם יסד מדור לחקר החשמל באוויר, שהיה חשוב לגילוי הקרניים הקוסמיות כעבור כמה שנים.
קונראד כיהן כראש המחלקה לפיזיקה קוסמית באוניברסיטת צ'רנוביץ' (1910) עד מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1918 שב לאוניברסיטת וינה, למכון למטאורולוגיה, והקים תחנה סֵיסמוגרפית לחקר בעיות גיאופיזיות (רעשי אדמה). בשנים 1920 – 1938 היה מעורב במחקרים ביוקלימטיים. היה עורך הרבעון הגיאופיזי “Gerlands Beitraege zur Geophysik” (1926 – 1938), במשך 9 כרכים. חיבר את הפרק על גורמים אקלימיים ותלותם בהשפעות ארציות, ב"מדריך לקלימטולוגיה (אקלימאות)" בן 500 עמודים שהוציא לאור המטאורולוג הנודע ולאדימיר קופן.
אחרי סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938) נמלט קונראד אל ארצות הברית. הוא הוזמן ללמד ולעסוק במחקר בפרוייקט המטאורולוגי "פן סטייט", ועבד שם כשנה, עד 1940. אחר הצטרף לאוניברסיטת הרווארד בבוסטון והמשיך ללמד ולחקור אקלימאות. בבוסטון הוציא לאור שני ספרים, "יסודות האקלימאות הפיזית" (1942) ו"מתודות באקלימאות" (1944), יחד עם פרופסור ל.וו. פולאק מדבלין.
קונראד נפטר בבוסטון בשנת 1962.
קורנדה, איגנץ (1812-1884)
יליד פראג, שם היתה למשפחתו חנות לספרים משומשים. למד בישיבה של אהרון קורנפלד בגולצו'ב יניקוב. עבר אל וינה ב- 1834 והתחיל לכתוב מחזות. הוא חי זמן מה בגרמניה ואחר עבר לבריסל, בלגיה. פילו-גרמני היה, מעריץ נלהב של התרבות הגרמנית. בבריסל יסד כתב עת גרמני ליברלי ששמו די גרנצבוטן (1841) שבו פרסם דעותיו על ענייני הפנים של אוסטריה, והמשיך בכך גם כשעבר עם העתון ללייפציג כעבור שנה. הוא הבריח את כתב העת לאוסטריה למען יידעו האנשים שם על עוצמת הליברליזם בגרמניה ובעולם.
קורנדה קשר קשרים אמיצים עם סופרים יהודים באוסטריה, סייע להם וקיבל מהם סיוע. כששב אל וינה ב- 1848 נבחר לאסיפה הלאומית הגרמנית בפרנקפורט. הוא נתקל שם בפעילות אנטישמית ולאומנית צ'כית. מאמציו לשכנע את הצ'כים להשתתף באסיפה כשלו, והוא נאלץ להימלט מהעיר. הוא חזר לווינה ויסד את האוסטדויטשה פוסט שיצא לאור עד 1866.
אחרי כשלון המהפכה של 1848 הוטל על קורנדה פיקוח משטרתי. הוא זוכה על ידי חבר מושבעים בטעונים של אנטישמיות (1860). הפרשה עשתהו פופולרי מאד בקרב יהודים ממזרח אירופה. נבחר לדייט של אוסטריה תחתית ב- 1861 ונשאר בתפקידו עשרים שנים. באותה תקופה התמסר בעיקר לנושאים יהודיים ונבחר לוועד הקהילה היהודית של וינה (1860), ולנשיא הקהילה (1872). נסיונו להכניס שינויים בליטורגיקה כמעט שגרם לקרע בקהילה. קורנדה היה סגן נשיא האיזראליטישה אליאנץ והעניק סיוע למחקרים יהודיים.
קלאוזנר, אברהם (-1407/08)
דמות מפתח ביהדות אוסטריה במאה ה- 14, ותלמידו של משה מזנים. חי בווינה בתקופות ארוכות בחייו, כיהן בה כרב יחד עם מאיר הלוי (1380), אשר כינהו "מורנו".
קלאוזנר היה מוקף חכמים ידועים, ביניהם אהרן מנוישטאט (בלומליין), מגדולי המלומדים באוסטריה, שהיה גם גיסו. יעקב מלין (מהרי"ל) היה תלמידו, וכן יצחק טירנאו. עיקר פרסומו בא לו מ"ספר המנהגים" (יצא לאור בריבה די טרנטו 1558), היצירה המקפת הראשונה על מנהגים דתיים מקומיים. למעשה היה הספר עיבוד לספר קודם, שחיבר יותר מחמישים שנים קודם לכן חיים פלטיאל. אוסף המנהגים שלו בתוספת הערותיו, יצא לאור בריבה די טרנטו בשנת 1559. העורך של "מנהגי מהרי"ל" של מלן הוסיף לעתים כמה מן המנהגים שאסף קלאוזנר. הרב איסרליין מזכיר את השו"תים שלו ב"פסקים וכתבים" (מס' 6). קלאוזנר חיבר גם תשובות לשאלות בענייני דת ומצוות. נפטר בווינה.
קלאנג, היינריך (1875-1954)
יליד וינה. כשסיים לימודי משפטים באוניברסיטת וינה והתמחות, נהיה למומחה בחוק אזרחי ונתמנה לשופט ולמרצה לחוק אזרחי באוניברסיטת וינה. השתתף בעריכה של Kommentar zum Allegemeinen Burgerlichen Gesetzbuch” " (1931-1935). כשסופחה אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938) היה נשיא בית המשפט העליון בווינה. הוא פוטר, ובשנת 1942 גורש לטרזינשטאט.
הוא ניצל מן השואה ושב אל וינה בסוף המלחמה, 1945, שם נתמנה ליו"ר מחלקה בבית המשפט העליון.
קליין, סלומון (1845-1937)
רופא עיניים
יליד מישקולץ, הונגריה, אז חלק מהאימפריה האוסטרית. את לימודיו סיים בשנת 1870, ועבד כרופא בווינה.
מ- 1883 ואילך היה מרצה באוניברסיטת וינה, וב- 1902 נתמנה לפרופסור מן המנין לרפואת עיניים. כיהן גם כראש מחלקת עיניים בבית החולים רוטשילד בהוהה וארטה שעל יד וינה. קריירה ארוכה ומצליחה היתה לו, במהלכה ביצע מעל לחמשת אלפים ניתוחי גלאוקומה. בשנת 1916 פרש לגימלאות.
מספריו:
Augenspiegel und seine Anwendung, 1876
Lehrbuch der Augenheilkunde, 1879
Das Auge und seine Diaetetik, 1882
Grundriss der Augenheilkunde, 1886
פרסם גם מאמרים בכתבי עת מדעיים וחיבר ערכים באנציקלופדיות ובמדריכים, בין היתר תוצאות מחקרים על מחלות סיפיליות בעיניים והשפעת מחלות נפש על הראייה.
תרומתו המדעית לרפואת העינים הביאה לו מוניטין בקרב עמיתיו וזיכתה אותו בתואר ההופראט, שקיבל מידי הקיסר פרנץ יוזף.
קלנר, לאון (1859-1928)
יליד טארנוב, גליציה (כיום בפולין). בשנת 1890, אחרי שהספיק ללמד בכמה בתי-ספר תיכוניים, נתמנה למרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת וינה. בשנים 1904 – 1914 היה פרופסור באוניברסיטת צ'רנוביץ, שם כיהן גם כנציג הרשימה היהודית-לאומית בפרלמנט המקומי ("לאנדטאג"). כשפרצה מלחמת העולם הראשונה שב קלנר אל וינה.
אחרי המלחמה עבד בלשכת נשיא הרפובליקה האוסטרית, כמומחה לאנגלית.
קנטי, אליאס (1905-1994)
נולד ברוסה (רוסצ'וק), בולגריה. בן למשפחה יהודית ספרדית, ושפת אמו היתה לדינו. בשנת 1911 המשפחה היגרה למנצ'סטר, אנגליה.
אביו נפטר בטרם עת בשנת 1912, והאם עברה עם שלושת בניה הצעירים לווינה. בשנים 1916 – 1921 למד אליאס בגימנסיה הריאלית בציריך, שווייץ, ושם חיבר את יצירתו הספרותית הראשונה, "יוליוס ברוטוס". ב- 1921 המשפחה התיישבה בפרנקפורט ע"נ מיין, גרמניה, ואליאס סיים שם את חוק לימודיו בשנת 1924. באותה שנה שב אל וינה והתחיל ללמוד כימיה באוניברסיטה, ובשנת 1929 קיבל תואר דוקטור (Phd) בכימייה.
החוגים הספרותיים המגוונים בווינה השפיעו עליו עמוקות, בייחוד הסופר והמבקר קארל קראוס. הוא התמסר לספרות, וספרו הראשון היה על פסיכולוגיית המונים (1925). שרפת היכל הצדק בווינה על ידי מפגינים זועמים בשנת 1927 השפיעה מאד על יצירתו. רוב כתביו התמקדו בבעיות ההמונים, הכוח, המוות והטירוף האנושי.
בשנים 1928 – 1929 נסע לברלין ופגש אמנים ואנשי רוח חשובים, ביניהם איסק באבל, ברטולד ברכט וגאורג גרוס. ב- 1930 התחיל בעבודה על הרומן "סנוורים" שיצא לאור ב- 1935. ב- 1932 נתפרסם מחזהו "חתונה", וב- 1934 "קומדיית הגאוה". בשנות השלושים תרגם יצירות של אופטון סינקלייר מאנגלית לגרמנית.
בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938), קנטי ורעייתו ונטייה (וזה) אטובנר-קלדרון (1897 – 1963) נמלטו לפריז וכעבור שנה היגרו לאנגליה. רוב חייו חי קנטי בלונדון, אולם המשיך לכתוב בגרמנית ולא התרועע עם יוצרים אנגליים, גם לא עם עמיתים דוברי גרמנית.
בשנת 1941 חתם עם אחרים על הצהרה של הארגון האוסטרי באנגליה. ב- 1946 פרסם ודג'ווד את ה"אוטו דה פה", התרגום לאנגלית של "סנוורים". ב- 1956 הציגו באוקספורד את בכורת מחזהו "ימיהם ספורים". "רישומים" (1942 – 1948) יצאו לאור ב- 1965. את תשומת הלב העיקרית עורר קנטי כסופר רק עם פרסום "ההמון והכוח" (המבורג, 1960, תורגם לאנגלית 1962).
קנטי היה חבר באקדמיה לאמנויות, ברלין; באקדמיה הבאווארית לאמנויות; קיבל פרס בינלאומי, פרס ספרותי מהעיר וינה (1966); פרס אוסטריה (1968); פרס גאורג בוכנר (1977); ופרס נובל לספרות בשנת 1981.
מיצירותיו: קולות מראכש (1968); המשפט האחר: המכתבים של קפקא אל פליצה (1969); עד שמיעה, חמישים דיוקנאות; הלשון שניצלה (1979); הלפיד באוזן, סיפור חיי (1982); משחק העיניים (1990).
יצירות נוספות:
Die Provinz des Menschen. Aufzeichnungen, 1942-1972
Das Gewissen der Wort
Das Geheimhen der Uhr. Aufzeichnungen, 1973-1985
Die Fliegenpein, Aufzeichnungen, 1992
קנטי, אליאס (1905-1994)
נולד ברוסה (רוסצ'וק), בולגריה. בן למשפחה יהודית ספרדית, ושפת אמו היתה לדינו. בשנת 1911 המשפחה היגרה למנצ'סטר, אנגליה.
אביו נפטר בטרם עת בשנת 1912, והאם עברה עם שלושת בניה הצעירים לווינה. בשנים 1916 – 1921 למד אליאס בגימנסיה הריאלית בציריך, שווייץ, ושם חיבר את יצירתו הספרותית הראשונה, "יוליוס ברוטוס". ב- 1921 המשפחה התיישבה בפרנקפורט ע"נ מיין, גרמניה, ואליאס סיים שם את חוק לימודיו בשנת 1924. באותה שנה שב אל וינה והתחיל ללמוד כימיה באוניברסיטה, ובשנת 1929 קיבל תואר דוקטור (Phd) בכימייה.
החוגים הספרותיים המגוונים בווינה השפיעו עליו עמוקות, בייחוד הסופר והמבקר קארל קראוס. הוא התמסר לספרות, וספרו הראשון היה על פסיכולוגיית המונים (1925). שרפת היכל הצדק בווינה על ידי מפגינים זועמים בשנת 1927 השפיעה מאד על יצירתו. רוב כתביו התמקדו בבעיות ההמונים, הכוח, המוות והטירוף האנושי.
בשנים 1928 – 1929 נסע לברלין ופגש אמנים ואנשי רוח חשובים, ביניהם איסק באבל, ברטולד ברכט וגאורג גרוס. ב- 1930 התחיל בעבודה על הרומן "סנוורים" שיצא לאור ב- 1935. ב- 1932 נתפרסם מחזהו "חתונה", וב- 1934 "קומדיית הגאוה". בשנות השלושים תרגם יצירות של אופטון סינקלייר מאנגלית לגרמנית.
בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938), קנטי ורעייתו ונטייה (וזה) אטובנר-קלדרון (1897 – 1963) נמלטו לפריז וכעבור שנה היגרו לאנגליה. רוב חייו חי קנטי בלונדון, אולם המשיך לכתוב בגרמנית ולא התרועע עם יוצרים אנגליים, גם לא עם עמיתים דוברי גרמנית.
בשנת 1941 חתם עם אחרים על הצהרה של הארגון האוסטרי באנגליה. ב- 1946 פרסם ודג'ווד את ה"אוטו דה פה", התרגום לאנגלית של "סנוורים". ב- 1956 הציגו באוקספורד את בכורת מחזהו "ימיהם ספורים". "רישומים" (1942 – 1948) יצאו לאור ב- 1965. את תשומת הלב העיקרית עורר קנטי כסופר רק עם פרסום "ההמון והכוח" (המבורג, 1960, תורגם לאנגלית 1962).
קנטי היה חבר באקדמיה לאמנויות, ברלין; באקדמיה הבאווארית לאמנויות; קיבל פרס בינלאומי, פרס ספרותי מהעיר וינה (1966); פרס אוסטריה (1968); פרס גאורג בוכנר (1977); ופרס נובל לספרות בשנת 1981.
מיצירותיו: קולות מראכש (1968); המשפט האחר: המכתבים של קפקא אל פליצה (1969); עד שמיעה, חמישים דיוקנאות; הלשון שניצלה (1979); הלפיד באוזן, סיפור חיי (1982); משחק העיניים (1990).
יצירות נוספות:
Die Provinz des Menschen. Aufzeichnungen, 1942-1972
Das Gewissen der Wort
Das Geheimhen der Uhr. Aufzeichnungen, 1973-1985
Die Fliegenpein, Aufzeichnungen, 1992
קראוס, גרטרוד (1901-1977)
ילידת וינה. בשנות העשרים של המאה ה- 20 התפרסמה בתחילת דרכה כשרקדה במופעי מחול אקספרסיוניסטי, ביניהם "העיר מחכה" ו"חלום המוזיקאי" , באוסטריה ובגרמניה.
בשנת 1935, אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, עלתה לישראל. בתל אביב הקימה בית ספר פרטי לבלט ולימדה גם תאטרון. עבדה עם האופרה הישראלית, "הבימה" ותאטרון "אהל".
בשנת 1968 הוענק לה פרס ישראל. גרטרוד קראוס נפטרה בתל אביב ב- 1977.
קראוס, קארל (1874-1936)
נולד בגיטצ'ין, בוהמיה (כיום ברפובליקה הצ'כית). בילדותו עברה המשפחה לווינה, ובה חי רוב חייו. נחשב לאחד מאשפי הסגנון בשפה הגרמנית.
בשנת 1899 יסד את המגזין הסטירי "די פקל", מחשובי העיתונים של וינה, וערך אותו עד מותו. כמורליסט שמרני תקף ללא לאות את הליברליזם ואת האווירה המתירנית-אינטלקטואלית. ביקורתו הנוקבת ביותר הייתה כלפי משחיתי הלשון הגרמנית. ב- 1898 קראוס התנצר ונהיה קתולי. הוא לא דיבר טובות על יהודים ויהדות, והאשים אותם ואת העתונות היהודית בגרימת האנטישמיות.
מאמריו הסטיריים נלקטו בששה כרכים (1908 – 1937), ביניהם "מוסר ופשע" (1908), "היינה והתוצאות" (1910). הפתגמים והמכתמים קובצו בארבעה כרכים (1909-1927). יצירתו החשובה "ימיה האחרונים של האנושות", דרמה בימתית אדירת ממדים, לא הוצגה על הבמה משום אורכה הכביר. רק בשנת 1980 זכתה להכרה, כשיצאה בתשעה כרכים בשם "מילים בחרוזים" Woerte in Versen. אוסף מ- 11 יצירותיו בשם "יצירות נבחרות" יצא לאור בשנת 1961.
קארל קראוס נפטר בשנת 1936 בווינה.
קראנר, סיסי (1918-)
נולדה ב- 18 בינואר 1918 בווינה, למשפחה קתולית. אחרי כיבוש אוסטריה על ידי הנאצים ב- 1938 עזבה לקולומביה. ב- 1939 המשיכה לקרקס, ונצואלה, שם החלה להופיע עם המלחין וכותב הליברית הוגו וינר, שגם הוא נמלט מווינה בעקבות הכיבוש הנאצי. וינר ליוה אותה בפסנתר בשירים באנגלית, בצרפתית, בספרדית ובהולנדית. במהירה התפרסם הזוג כ"סיסי והוגו". הם נישאו בשנת 1943 והתיישבו במקסיקו ב- 1946 , אולם שנה לאחר מכן שבו לקרקס בשל מחלתה של קראנר. הם המשיכו להופיע בקברטים ובהצגות, ובהמשך במסעדה "ג'וקי קלאב" בקרקס.
ב- 1948 ביקר וינר בווינה, שם הפיקו שוב את מחזותיו. שנה אחר כך, בעקבות בכורה של אחת האופרטות שלו, שבו בני הזוג לאוסטריה. הוא כתב לקברטים כגון "קזנובה" ו"סימפל" בווינה. ב- 1051 הופיעו יחד ב"סימפל". ב- 1954, לאחר שהייה קצרה בונצואלה התיישבו סופית בעיר הולדתם וינה. וינר הרחיב את עיסוקיו והחל לכתוב לקולנוע. קראנר שיחקה ושרה בשנים עשר סרטים גרמניים שהופקו במערב גרמניה ובאוסטריה, רובם נכתבו על ידי וינר. הם הופיעו בארצות רבות באמצע שנות ה- 80, ואחר פרשו בווינה. הוגו וינר נפטר ב- 14 במאי 1993.
קרוס גרוס, אלזה (1902-1987)
פסנתרנית
קרייזלר, גיאורג (1922-1980)
נולד בווינה ב- 18 ביולי 1922. החל בלימודי מוזיקה באקדמיה הנודעת למוזיקה ולאמנויות הבמה, שם התמקד בפסנתר ובכינור. אחרי פלישת הנאצים לאוסטריה (1938), כשהיה בן 16, נמלט עם הוריו לארצות הברית, והתיישבו בקליפורניה. כשסיים תיכון המשיך בלימודי המוזיקה באונ' דרום קליפורניה, לוס אנג'לס. את הקריירה האמנותית החל כפסנתרן בהפקות קברט שונות, ביניהן ? בלוס אנג'לס. כשרונו קידם אותו לניצוח בהוליווד ולכתיבה והלחנה של שירים לרדיו ולטלביזיה.
בשנת 1942 התגייס לצבא, ושירת עד שנת 1945. בעת השירות כתב והלחין עבור ה U.S.O (ארגון השירות) וכתב הצגה מוזיקלית ובה רבים משיריו. באירופה הוצב כמתורגמן מגרמנית. אחרי המלחמה עבד כמנהל מוזיקלי, מנצח ומעבד בהוליווד. הוא גם הופיע עם שירים משלו. בתחילת שנות ה- 50 עבר לניו יורק שם עבד כזמר במועדוני לילה, וניסה להיכנס לתעשיית הסרטים, אך ללא הצלחה רבה.
בשנת 1955 שב לווינה משום שחש שבשפת אמו יצליח יותר. בשנים 1956 – 1958 היה פסנתרן בבר "מריאטה" ואחר מבאי משנה של קברט "אינטימוס תיאטר" בווינה. כמו כן שימש מנהל מוזיקלי של הקברט הסטירי-אינטלקטואלי שיצר יחד עם גרהרד ברונר, הלמוט קוולטינגר וקארל מרץ. ב- 1958 החל להופיע כזמר וליווה את עצמו בפסנתר, ושיתף גם את אשתו טופסי קופרס. הוא כתב שירים רבים המבטאים חוש הומור מקברי, כמה קומדיות מוזיקליות, ביניהן "שני זקנים רוקדים טנגו" (1964) וכמה דרמות. קרייזלר פעל גם בתחום הרדיו והטלביזיה, יצר סדרה סטירית בשם "רבע שעה חמה" . בשנות הששים התגורר במינכן ואז שב לווינה. בסוף שנות השבעים עבר למערב ברלין, שם נפטר בשנת 1980.
קרייסקי, ברונו (1911-1990)
מדינאי, קנצלר אוסטריה בשנים 1970 – 1983
יליד וינה. אביו היה תעשיין מצליח בתחום הביגוד. קרייסקי למד משפטים, וכבר מגיל 15 היה מעורב בפוליטיקה, במסגרת תנועת הנוער של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. בתקופת שלטונו של דולפוס נעצר למשך שנתיים.
בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938) היגר קרייסקי לשבדיה ונשאר בה עד שהסתיימה מלחמת העולם השניה (1945). בשנת 1946 שב אל וינה, ובמשך עשר שנים מילא מגוון תפקידים, למשל חבר הנציגות הדיפלומטית של אוסטריה בשבדיה, סגן ראש הסגל, ומזכיר במחלקת החוץ של משרד הקנצלר. בשנת 1956 נבחר לפרלמנט כסוציאליסט. מ- 1959 היה שר החוץ בממשלתו של יוליוס ראאב. בתפקיד זה היה פעיל מאד בהקמת איגוד המסחר החפשי האירופאי, ועשה רבות, בשיתוף פעולה עם איטליה, גם לפתרון המשבר בדרום טירול. ב- 1966 התפטר מתפקידו, בעקבות נצחונם (ברוב מכריע) של השמרנים הנוצרים בפרלמנט. הוא נבחר ליו"ר המפלגה הסוציאליסטית (1967) ובבחירות של 1970 זכתה המפלגה, אם כי לא ברוב מכריע. קרייסקי נהיה לקנצלר היהודי הראשון של אוסטריה למשך 13 שנים, וזכה גם בבחירות של 1971, 1975 ו- 1979.
היתה לו מדיניות חברתית ליברלית. הוא שינה חוקי משפחה וחוקי כליאה, ובתקופת שלטונו השתנתה גישת החוק כלפי הומוסקסואליות והפלות. הוא קיצר את משך השירות הצבאי, וניסה לגשר בין הכנסיה הקתולית לבין המפלגה הסוציאליסטית. גם קיצץ בשעות העבודה (40 שעות בשבוע), הגדיל את שכר השכירים, חוקק חוקים לשויון בין המינים. אחרי משבר הנפט של 1974 ניסה לפתח כח גרעיני. קרייסקי היה מעורב מאד בענייני חוץ, וחשב שאוסטריה צריכה להיות גשר בין מזרח אירופה למערב.
ברונו קרייסקי היה יהודי אנטי-ציוני. כמנהיג אירופאי ניסה לתווך בין ישראל לארצות ערב, אך ללא הצלחה רבה. ישראלים רבים לא אהדו את גישתו. יחסו לעולם היהודי לא היה חד משמעי. מחד, בממשלתו ב- 1970 היו ארבע שרים בעלי רקע נאצי (לפי טענת שמעון ויזנטל), ומאידך הוא זה שהפך את וינה לנקודת-מעבר ליהודים שעזבו את בריה"מ אל ישראל או אל ארצות המערב.
לכבוד יום הולדתו ה- 65 הקים את "קרן ברונו קרייסקי למצטיינים בתחום זכויות האדם" (1976), אשר מעניקה פרס מדי שנתיים.
קרייסקי היה נואם מוכשר, וזכה בכל העימותים הטלביזיוניים שנערכו לפני בחירות. בבחירות של 1983 לא אהדו הבוחרים את מעורבותו בענייני חוץ, והוא הפסיד את הרוב בפרלמנט. הוא לא היה מעוניין להקים ממשלת מיעוט והתפטר מתפקידו. אחר נתמנה ליו"ר של כבוד.
הוא היה מדינאי שנוי במחלוקת. תומכיו חשבוהו לסוציאליסט האחרון, מי שעזר להעלות את רמת החיים באוסטריה. מתנגדיו ראו בו בזבזן של תקציב המדינה ותלו בו את האשם לקשיים בכלכלת אוסטריה בשנות השמונים.
קריס, ארנסט (1900-1957)
בשנת 1924 התוודע קריס לזיגמונד פרויד. באותה תקופה עבד קריס במוזיאון לאמנויות ולהיסטוריה בווינה, ופרויד נעזר בו. כעבור שלוש שנים קריס נהיה חבר במכון הווינאי לפסיכואנליזה. עדיין היה מומחה לתולדות האמנות במקצועו, מחברו של מאמר חשוב על תולדות חיתוכי האבן (1929).
לבקשתו של פרויד הפסיק קריס את לימודי הרפואה ונטל על עצמו את תפקיד העורך של ג'ורנל אימגו (1933). באותה שנה פרסם את יצירתו האנליטית החשובה הראשונה "פסל פסיכוטי במאה ה- 18". בשורה ארוכה של ספרים שילב את הפסיכואנליזה אל תחום האמנות.
בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938) הוא ורעייתו (פסיכואנליטיקאית גם היא), גלו לאנגליה יחד עם פרויד. כשפרצה מלחמת העולם השניה קריס יסד מחלקה ממשלתית לניתוח שידורי האויב, ואחר הקים גופים דומים בקנדה ובארצות הברית.
כשהיה באמריקה התעניין בעיקר בפסיכואנליזה, אך לא משך ידו מתחום ההיסטוריה. היה מחלוצי המחקר הקבוצתי הפסיכואנליטי. פרסם מאמרים רבים שכתב יחד עם היינץ הרטמן ורודולף לוונשטיין. בין פרסומיו Comments on formation of Psychic Structure משנת 1946. בהמשך שילב בכתיבתו גם התפתחויות חדשות בתיאוריה הפסיכואנליטית.
ב- 1950 השתתף בקבוצה שהגתה בסיס רעיוני לפרוייקט רב תחומי בחקר הילד באוניברסיטת ייל.
קרמנצקי, יוהאן (1850-1934)
נולד באודסה, רוסיה (כיום באוקראינה). בגיל 30 עבר אל וינה והקים שם מפעל ראשון לנורות חשמל, אשר שגשג והיה אחד הגדולים בכל אירופה. ב- 1920 הקים מפעל למכשירי חשמל, ובהמשך את מפעל סיליקט בתל אביב, בשותפות עם בוריס גולדברג.
אחרי פרסום "מדינת היהודים" (1896) הצטרף קרמנצקי אל הרצל ונהיה לידיד קרוב ולעושה דברו. הוא נבחר להנהלה הציונית למין היווסדה ועד שעברה אל קלן, גרמניה, אחרי מות הרצל (1897 – 1905). לקונגרס הציוני החמישי ב- 1901 כתב תזכיר בדבר הקמתה של "קרן היסוד", היה שותף בהקמתה, וגם היו"ר הראשון, עד שעברה הנהגת הקרן לקלן ב- 1907. בשנים 1905 – 1913 היה חבר במועצה הציונית הכללית.
קרמנצקי היה ממייסדי ארכיון הרצל. בהגיעו לגבורות (1930) קיבל תואר אזרחות של כבוד מהעיר וינה.
קרפל, לאופולד (1818-1880)
יליד אייזנשטאט, בורגנלנד. כשרונו האמנותי הוליכו אל פירנצה, איטליה, שם למד ציור במשך שמונה שנים. בשנת 1846 עבר אל וינה והציג שם חמישה מציוריו ב"אולם האבירים" בהופבורג. בעקבות הצלחתו הציג תערוכה נוספת, ובה שתי עבודות, בבודפשט.
ב- 1848 החל קרפל בנדודים ומסעות. בפראג רכשה הקיסרית האלמנה אנה רישום משלו. בטפליצה שבצפון בוהמיה, דוכס קלארי רכש ציורים אחדים. בתערוכה שהציג בדרזדן, גרמניה, קנה מלך סקסוניה כמה עבודות. בברלין הזמין מלך פרוסיה מקרפל שני ציורים. גם למוסקבה, סט. פטרסבורג ופינלנד הגיע. בתום המסעות שב אל וינה והתיישב בה. עבודותיו מוצגות במוזיאון באייזנשטאט ובמוזיאון אודנבורג בהונגריה.
לאופולד קרפל נפטר בווינה בשנת 1880.
ר
ראנק רוזנפלד, אוטו (1884-1939)
יליד וינה. הצטרף לחוג הפנימי של פרויד בשנת 1906. השתתף בעריכת כתב-עת פסיכואנליטי בשנים 1912 – 1924, ובאותה תקופה יסד וניהל את הוצאת הספרים הפסיכואנליטית הבינלאומית. הוא התמחה בפרשנות לחלומות, לאגדות ולמיתוסים.
בשנת 1912 פרסם מאמר חשוב על מיתוס גילוי-עריות. בתקופת מלחמת העולם הראשונה שהה בגליציה, בעיקר בקראקוב, וסבל שם כפי הנראה ממלנכוליה, שגרמה לשינויים בהגותו בהמשך. בספרו טראומת הלידה (1923) האיר אלמנטים נוספים על אלה שבתורת פרויד – בעיקר הגדרת החרדה וחשיבותם של גילוי עריות ותסביך אדיפוס, שעדיין לא הודגשו דיים. אחרי פרסום הספר נפרד ראנק מפרויד ועזב את וינה. בשנת 1935 התיישב בארצות הברית.
רדל, פריץ (1902-1988)
נולד בקלאוס, אוסטריה, ולמד במכון להכשרה פסיכואנליטית בווינה. התקשה לעבוד במשטר הפשיסטי האוסטרי ולכן היגר לארצות הברית, שם הועסק כחוקר שותף בקרן רוקפלר. גילה עניין רב בעבריינות נוער והיה חלוץ בשטח הטיפול בעבריינים צעירים ובצמיחתם הרגשית. יחד עם תלמידו לשעבר דוד ויינמן פיתח גישות רבות להתערבות מתוחכמת כדי לסייע לילדים ולהורים. עבודתו וכתביו עדיין מהווים בסיס לגישות פסיכולוגיות רבות בבעיות של ילדים מופרעים רגשית.
רדל היה פרופסור לעבודה סוציאלית באונ' ויין, דטרויט, מישיגן (1941 – 1953). לאחר מכן נתמנה לראש היחידה לחקר הילד במכון הלאומי לבריאות הנפש, ושימש בתפקיד עד 1959, שאז נתמנה לפרופסור למדעי ההתנהגות באונ' ויין. על עבודתו של רדל מבוססת תנועת החינוך הפסיכולוגי המודרני. עד היום מפתחים את רעיונותיו, הוא נחשב למנהיג בתחום הפסיכולוגיה של הילד. גישות פסיכו חינוכיות פותחו על ידי שורה ארוכה של אנשי מקצוע שהלכו בעקבותיו.
רדליך, יוזף (1869-1936)
פוליטיקאי ועורך-דין
נולד בגנואדין (כיום ברפובליקה הצ'כית). אביו היה תעשיין יהודי מצליח.
רדליך היה סמכות חשובה בפרלמנט האוסטרי והבריטי, ופרופסור למשפטים באוניברסיטת וינה. בשנת 1903 המיר דתו לנצרות.
בשנים 1906 – 1918 היה חבר ברשות המחוקקת המחוזית המוראבית וברייכשטאט האוסטרי, וגם שר האוצר של הממשלה ההבסבורגית האחרונה בשנת 1918. ב- 1929 , אחרי הגירתו לארה"ב, נתמנה לפרופסור למשפטים בהארווארד, אולם ב- 1931 הוזמן לשוב אל וינה ולכהן כשר האוצר, ושימש בתפקיד עד שנת 1934.
חיבר ספרים ומאמרים בנושאי חוק ופוליטיקה.
רובינסון, יצחק (1876-1932)
רופא ומומחה לרנטגן
רודה רודה, אלכסנדר (1872-1945)
סופר, הומוריסטן, מחזאי ומתרגם
נולד בפוז'טה זדנצ'י, סלובקיה, שמו המקורי היה שאנדור פרידריך רוזנפלד. אביו, בעל בית יהודי, שינה את שמו לרודה בשנת 1870. אמו לא הייתה יהודייה. רודה למד משפטים באוניברסיטת וינה. משנת 1891 שירת בצבא המילואים האוסטרו-הונגרי, תחילה בהתנדבות, ואחר כסגן משנה וכסגן. בשנת 1894 התנצר ושינה את שמו לרודה רודה, ואת שמו הפרטי לאלכסנדר, הצורה האנגלית של השם ההונגרי שאנדור. הוא הדריך בבית ספר לקציני פרשים. בשנת 1902 שוחרר בבושת פנים מהצבא בשל דעותיו הלא מקובלות. הוא התחיל לכתוב, ונהיה לכתב נוסע ברחבי אירופה. ב- 1904 עבר לפומרניה, שנה אחר כך לברלין, ואחר למינכן. ב- 1909 שימש כתב של עיתון בבלגרד, ועבד גם בברית המועצות.
בימי מלחמת העולם הראשונה שירת רודה רודה בחטיבת העיתונות של הפיקוד העליון של הצבא האוסטרו-הונגרי. בשנים 1920 – 1923 חי במינכן ואז שב לברלין, וכתב בעיתון "די וולטבונה". הצטרף לאיגוד המחזאים הגרמנים ול Schwitzerband Deutscher Schriftsteller. בשנת 1933 גורש מגרמניה משום שפרסם סאטירה על אדולף היטלר, והתיישב באוסטריה. ב- 1938, שנת סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית, נמלט לשווייץ וחי בוואביי ובז'נבה. יחד עם אחרים חתם רודה רודה על הצהרה למען יסודה של "הליגה לאוסטריה אינטלקטואלית". בשנת 1940 היגר לארצות הברית דרך צרפת, ספרד ופורטוגל. הוא הספיק לראות בנפילת הרייך השלישי, אך בחודש אוגוסט 1945 נפטר בניו יורק.
רודה רודה היה יוצר פורה שחיבר קומדיות, סאטירות וסיפורים קצרים. הוא כתב בעיתון "נויה פרייה פרסה" וב"סימפליסיסימוס", לקברטים ולמועדונים. כינו אותו "האיש בווסט האדום", היה פרשן מעולה של אמנות הקומדיה בווינה. מחזהו הקומי הנודע " Die Feldherrnhuegel’" זכה בגרמניה להערכה רבה, אבל הצנזורה האוסטרית אסרה על הופעתו. יצירות אחרות מאת רודה רודה: "השנאפס", " der Rauchtabak und die verfluchte Liebe’ ", (1908), רב מכר, רומן אוטוביוגרפי משנת 1925 ו- 1950, "די פאנדורן" (1935), ו"הווסט האדום" משנת 1945. בשנים 1932 – 1934 יצא לאור אוסף מיצירותיו, בשלושה כרכים.
רוזה, אלמה מריה (1906-1944)
נולדה בווינה, בת למשפחה מוזיקלית. אביה ארנולד רוזה הקים את "רביעיית רוזה", ואמה ג'סטין מאהלר הייתה אחותו של המלחין גוסטב מאהלר. אחיה, פסנתרן ומנצח, נחשב לחלוץ בתחום התרפיה המוזיקלית. הוא הצליח להימלט אל ארצות הברית לפני מלחמת העולם השנייה.
אלמה מריה הירבתה להופיע כסולנית. היא נישאה לכנר הנודע ואזה פריהודה ועמדה במרכזו של הרכב הנשים "וינר ולצרמונדל".
לאחר סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (ה"אנשלוס" במרץ 1938) נמלטה ללונדון, ומשם הגיעה להולנד. כשכבשו הגרמנים את הולנד נמלטה לצרפת. הגרמנים עצרו אותה ושלחוה למחנה ההשמדה אושוויץ. אפילו שם עסקה רוזה במוזיקה וניצחה על תזמורת הנשים (סתו 1943). היא נספתה במחנה (כנראה נפטרה מהרעלת מזון). אחרי מותה ירדה קרנה של התזמורת והנשים הועברו לברגן בלזן. מבין 47 המוזיקאיות בתזמורת שרדו את השואה רק 11.
רוזה, אליזה (1895-1975)
אליזה רוזן לבית פריידיונג נולדה בווינה. בשנים 1913 – 1915 למדה לימודי הוראה ובמקביל הלכה להרצאות שנתן האדריכל א. לוס. בהמשך (1916 – 1917) למדה ציור בבית ספר פרטי, ואחר החלה לשרטט שרטוטים אדריכליים עבור סטודיו פ. שן, עבור פרוייקט מסילת הברזל האוסטרי, ועבדה גם בעיצוב ספרים וגלופות. אזי הקימה סטודיו ללימוד ומחקר על יישומי האמנות הגרפית. מחלוצות השימוש בטכניקת מברשת אוויר. בשנת 1925 קיבלה את תואר הכבוד היוקרתי Diplome de Medaille d’Argent בפריז. בשנת 1928 נישאה למקסימיליאן רוזן.
ההכרה ביצירתיותה המגוונת הלכה והתרחבה, היא הציגה תערוכות בווינה, בפריז ובניו יורק. הזוג רוזן נאלצו לעזוב את וינה בשנת 1939 מפחד הנאציזם, והיגרו אל ארצות הברית. תחילה סייע לה שירות הפליטים הלאומי בניו יורק, וגם חברים. ואז החלה לעבוד במקומות שונים, עד אשר נהייתה למעצבת הרקמה של קרוליין ס. מאייר, ב- 1941. בשנת 1945 קיבלה אזרחות אמריקנית.
בשנים 1950 – 1952 למדה סריגרפיה (הדפסי רשת) בסיטי קולג', ניו יורק. בין השנים 1955 – 1959 למדה ליטוגרפיה בבית הספר למסחר. היא ידועה ברישומיה, בעיצובים התעשייתיים, בצבעי המים, בגלופות, הדפסי הרשת וחיתוכי העץ שיצרה. ב- 1988 ערכה את הספר "הזדמנויות לקריירה באמנות". תערוכות יחיד רבות היו לה, ביניהם בגלריית רריך (1957) ובבית הכנסת החופשי סטפן וייז (1974) בניו יורק, וגם תערוכות משותפות, למשל: Genossenschaft der bildenden Kunstler (וינה 1931); Exposition Internationale des Arts Decoratifs (פריז 1925); "אמנות ואומנות" (וינה 1926); המכון האוסטרי (ניו יורק 1966). אוספים: סריגרפיה והדפסים (מוזיאון מטרופוליטן לאמנות, ניו יורק); אלברטינה, וינה (מוזיאון ישראל, ירושלים); האוסף הלאומי ב"סמית'סוניאן", וושינגטון; אוסף ב"היברו יוניון קולג'", לוס אנג'לס; ועוד.
רוזן הייתה חברה באיגוד הליטוגרפים האמריקנים; באגודה הלאומית הסריגרפית (בחבר הנאמנים); ובאגודת "אגני יוגה".
רוזה (רוזנבלום) , ארנולד יוזף (1863-1946)
נולד ביאסי, רומניה. קצת לפני גיל עשרים המיר דתו לקתוליות. מגיל 18, במשך חמישים שנה, היה רוזה כנר ראשון ומנצח באופרה הווינאית ובתזמורת הפילהרמונית של וינה, וגם בהרכבים נוספים. בשנת 1882 הקים וניהל את "רביעיית רוזה", שזכתה להכרה ברחבי המערב. עד שנת 1924 לימד באקדמיה למוזיקה של וינה.
אחרי סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (ה"אנשלוס", מרץ 1938) נמלט רוזה לאנגליה. אשתו היתה ג'סטין מאהלר, אחותו של המלחין גוסטב מאהלר. אחיו ובתו, גם הם מוזיקאים, נספו במחנה ההשמדה אושוויץ.
רוזנטל, מוריץ (1833-1889)
נולד בנאגיוואראד (גרוסוורדיין) בהונגריה, היום אוראדיה ברומניה.
למד רפואה באוניברסיטת וינה ובשנת 1863 נתמנה למרצה. יחד עם ד"ר בנדיקט המציא את האלקטרו-תרפיה לטיפול במחלות עצבים ושרירים.
משנת 1875 היה פרופסור עמית. באותה שנה פרסם מאמר ששמו Klinik der Nervenkrankheiten, שהיה לאבן בסיס בתחום, ותורגם לאנגלית, לצרפתית, לאיטלקית ולרוסית. פרסם יותר משבעים מאמרים בכתבי עת רפואיים, וחיבר גם ספרים על גידולי מוח, שיתוקים צוואריים, מרכזי קליפת המוח, דלקת פוסט סיפילית, השפעת הקיבה, גמגום ומוות לכאורה.
נפטר בווינה בשנת 1889.
רוזנפלד, יעקב (1903-1952)
רופא וקצין בצבא סין
יליד למברג (לבוב, כיום לביב באוקראינה). בנו של קצין זוטר בצבא אוסטרו-הונגריה. ב- 1910 התיישבה משפחתו בוולרסדורף שבאוסטריה תחתית, שם למד והתבגר. בתיכון למד בווינר נוישטאט, ואחר למד רפואה ועבד כרופא בווינה.
בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938), הנאצים עצרו אותו, החרימו את ביתו במרכז העיר, ושלחוהו אל מחנות הריכוז בדכאו ובבוכנוולד. בסתו 1939 שוחרר וניתנו לו כמה ימים לעזוב את הארץ. הוא הצליח להימלט לשנגחאי, סין והתגייס כרופא לצבאו הקומוניסטי של מאו צה טונג. כינויו בסינית היה "אף ארוך". הוא השתתף בקרבות נגד הכיבוש היפני ונגד הצבא הלאומני של צ'יאנג קאי שק.
על תרומתו החשובה קיבל הכרה וכבוד, וגם הועלה לדרגת גנרל. בשנת 1950 שב אל וינה וניסה לעבוד במקצועו אך כעבור זמן קצר חזר לסין. אחר עלה לישראל, ועבד בבית חולים בתל אביב. אחרי מותו בשנת 1952 העניקו לו בסין תואר גיבור לאומי.
רוט, יוזף (1894-1939)
נולד על יד ברודי, מזרח גליציה (היום באוקראינה). בימי מלחמת העולם הראשונה שירת כקצין בצבא האוסטרי, נפל והוחזק בשבי הרוסים עד לסיום המלחמה. אחרי המלחמה התחיל בקריירה של עיתונאי וסופר. בשנים 1923 – 1933 עבד בעיתון "פרנקפורטר צייטונג". רוט נאבק למען הומניזם חדש, והתנגד נמרצות למיליטריזם הגרמני. כשהיטלר עלה לשלטון, בשנת 1933, עזב רוט את גרמניה, וניסה לחיות בפריז.
בחייו הקצרים חיבר הרבה מאמרי עיתונות וסיפורים קצרים, ו- 14 נובלות שנודעו בסגנון בהיר. תחילה כתב כריאליסט פסיכולוגי, במסורת סטאנדל ודוסטוייבסקי. בהמשך הושפע מהאימפרסיוניסטים הווינאים, למשל פון-הופמנשטאל וארתור שניצלר. תמיד השליך אל יצירתו מנעוריו האומללים והעניים, והושפע מאד מסבלם של אחרים. בייחוד בא הדבר לביטוי בנובלה הידועה ביותר, "איוב" (1930), שבה הוא מתאר את חייה המרים של משפחה יהודית ממזרח אירופה. יצירות נוספות: "בריחה ללא מוצא" (1927), "שמאל וימין" (1929), בהן מתוארות התוצאות החברתיות הקשות של מלחמה, והתפוררות הסדר הישן באמצעות מהפכה ואינפלציה. הנובלה האחרונה, "אגדת השתיין הקדוש" (1939) היא מעין דיוקן עצמי של אכזבות הסופר. המאמר "היהודי הנודד" מ-1927 עוסק במצבה החברתי של יהדות מזרח אירופה.
בנובלות ההיסטוריות של רוט שוררת אווירה שונה. הידועה ביותר היא Radetzkymarsch ("מרש רדצקי") (1932), דיוקן נוסטלגי של אוסטריה ושל צבא האימפריה של הקיסר פרנץ יוזף. שלוש נובלות נוספות: "מאה הימים" (1936), "סיפורו של הלילה ה- 1002" (1939) Der Laviathan ( 1940).
רוט סבל מדיכאון, ואיבד עצמו לדעת. הוא נפטר בבית חולים לעניים. שנים רבות אחרי מותו, ב- 1966, יצאה לאור יצירתו "הנביא האילם", שבה משובצות נבואות ותחושות מבשרות על הטוטליטריזם המתקרב. אוסף יצירותיו יצא לאור עם הקדמה מאת הרמן קסטן, אחר מסופרי אוסטריה הבולטים, אשר העניק לו הכרה והערכה לאחר מותו.
רוטשטיין, אירמה (1896-1971)
ילידת רוסטוב, רוסיה. באה לווינה ללמוד ולעסוק באמנות, ולמדה באקדמיה לאמנויות ובבית הספר המקצועי לחיתוך עץ. בשנת 1938 נמלטה מהשלטון הנאצי, והיגרה לארצות הברית, התיישבה בניו יורק, והמשיכה בלימודיה, וגם לימדה בסיטי קולג'. סגנונה היה קלסי, פיסלה בעיקר בעץ, אבן-גבס, טרה קוטה וברונזה. היא הציגה הרבה תערוכות יחיד ורבים, ביניהם במוזיאון המטרופוליטן, ביריד העולמי של ניו יורק, במוזיאון לאמנות סירקיוז, באקדמיה של פנסילבניה ועוד. אחרי מלחמת העולם השנייה הוצגו עבודותיה בתערוכות בווינה. זכתה בפרס הראשון מטעם ה Mint Museums, ובפרס שני מטעם הארגון המקצועי של אמני אמריקה. בין עבודותיה פסלי-חזה של הסופרים ג'ורג' ברנרד שאו, ארנסט המינגווי והמנצח דימיטרי מיטרופולוס
רייך, וילהלם (1897-1957)
וילהלם רייך נולד בדובז'ני, גליציה (כיום באוקראינה, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית). את סקרנותו לגבי לימוד המיניות והבסיס הביולוגי לרגשות ייחס לילדותו והתבגרותו בחוות אביו, שם מעולם לא הוסתרו ממנו "התפקודים הטבעיים". עד גיל 13 התחנך בבית, ואז שלחה אמו יד בנפשה, אחרי שנתגלה כי קיימה פרשת אהבים עם אחד ממוריו הפרטיים. בשנים 1915 – 1918 שירת בצבא האוסטרי והשתחרר בדרגת סגן. ב-1918, בתום מלחמת העולם הראשונה, החל בלימודי רפואה באוניברסיטת וינה. בזמן לימודי ההסמכה נמשך אל עבודתו של זיגמונד פרויד. פרויד התוודע לעבודתו של רייך ב-1919, כשניהל רייך סמינר בנושא סקסולוגיה. הוא התקבל כחבר באגודת הפסיכואנליטית הווינאית באוקטובר 1920. בתחילת הקריירה הרים תרומה משמעותית לתיאוריה הפסיכואנליטית. הוא פרש מהגישה הפרוידיאנית האורתודוכסית והאמין כי נוירוזה נגרמת בשל אנרגיה מינית ללא פורקן וכי מניעת הפורקן גורמת להפרעות פיזיולוגיות של ממש במיניות. הוא טען כי בריאות נפשית היא היכולת להגיע לאורגזמה מלאה. אדם המסופק מינית פרק אגרסיות ולכן יכול להתנהג בצורה מחוברתת. במאמרו Concerning genitality from the standpoint of psychoanalytic prognosis and therapy (1924; Eng. 1925). קשר רייך רעיונות אלה עם פרוגנוזה לטיפול. תחום חשוב נוסף שרייך התמקד בו היה האישיות ועיצובה. לפני כן עסקה הפסיכואנליזה בעיקר בפרשנויות לתכנים בלא-מודע. המחקר של רייך על ? התמקד באדם כשלמות, בהרגליו, מתחים וגינונים. בין ספריו בנושא האישיות Der triebhafter Character (1925) . Characteranalyse (1933; English 1945).
התאוריות של רייך, ששילבו בין מין לפוליטיקה, לא נשאו חן בעיני הפרוידיאנים, והוא הודח מהאגודה הפסיכואנליטית בשנת 1934. בשנת 1933 הוציא לאור את "פסיכולוגיית ההמונים של הפשיזם", בה סיווג את הפשיזם כסימפטום לרגרסיה מינית. כשעלו הנאצים לשלטון, החרימו את הספר. רייך היה מעורב גם בפוליטיקה, ועסק בחשיפת הסכנות שבמשטר פשיסטי. הוא סולק מהאגודה הפסיכואנליטית הבינ"ל. כשהבין כי הוא בסכנה, עזב בחיפזון את גרמניה, שהה מספר שנים בדנמרק ובנורווגיה, וב- 1939 התיישב בארצות הברית. שם פיתח את רעיון האורגון, חומר המצוי באוויר, אשר רייך טען כי יש לו יכולות טיפוליות. הוא יסד ועמד בראש המכון לאורגון ברנגלי, מיין. אחרי שמכר אורגון בקופסאות, הואשם במרמה ונפטר בכלא בלואיסברג, פנסילבניה, בשנת 1957.
ריינהרדט, מקס (1873-1943)
נולד בשם מקסימיליאן גולדמן בבאדן, אוסטריה. בגיל 17 התחיל לעבוד כשחקן וכעוזר במאי בתאטרון זלצבורג.
בשנת 1894 עבר ל"דויטשס תיאטר" בברלין, וניהל אותו משנת 1905. אחר הקים את "קאמרשפיל" הסמוך, להפקות קטנות ולמחזות מודרנים. הוא נתפרסם בכל גרמניה כשביים את "חלום ליל קיץ" בשנת 1905. בסך הכל ביים 600 הפקות, בהם 22 מחזות שייקספירים.
הייתה לריינהרדט השפעה עצומה על הקולנוע הגרמני והבינ"ל, ורוב הבמאים הנודעים של שנות עשרים והשלושים של המאה העשרים למדו אצלו.
כשעלו הנאצים לשלטון, עבר ריינהרדט לארצות הברית ויסד בית ספר למשחק וסדנת תיאטרון בהוליווד.
רייק, תיאודור (1888-1970)
נולד בווינה ושם למד רפואה. בעת לימודיו החל להתעניין בפסיכיאטריה, וקיבל עידוד מזיגמונד פרויד שפגש בשנת 1910. את הכשרתו קיבל אצל קארל אברהם בברלין.
אחרי מלחמת העולם הראשונה עבד כאנליטיקאי בווינה ובברלין, ובשנת 1934 עבר להאג, הולנד.
רייק פרסם מאמרים רבים במגוון נושאים טיפוליים, רפואיים ואנתרופולוגים, בתיאוריה פסיכולוגית וגם מאמרים פסיכואנליטיים על אישים מתחום הספרות והמוזיקה, למשל פלובר ומאהלר. ארבעת מאמריו הידועים משנות העשרים נאספו בספר "מחקרים בפסיכואנליזה של הפולחן" (1928). המחקרים עסקו בריטואלים פרימיטיביים ובמנהגים פולקלורים, ובפולחנים ומנהגים ביהדות. חיבר מאמרים גם בנושא הפשע, הדחף לווידוי, ומאמר על השקפתו של פרויד על עונש המוות (קובצו בספר "הרוצח הלא ידוע" (1932). במאמריו ביסס רעיון מרכזי, והוא שאשמה לא מודעת מניעה את הפשע וגם את הדחף להיתפס ולהיענש. הוא האמין כי הנחותיהם התיאורטיות של אנליטיקאים עשויות להפריע לטיפול, וכי יחסי המטפל והמטופל צריכים להיות דואט לא מודע שבו יהיו הפתעות בשני הצדדים, שיעניקו תובנות חשובות. את טכניקת הטיפול החדשה הסביר ב"הפתעה והפסיכואנליטיקאי" משנת 1935, ו"להאזין באוזן השלישית" (1948). בספריו " Aus Leiden Freuden’" (1940) ו"מזוכיזם באדם המודרני" (1941) שטח את תורתו, כי הסבל המזוכיסטי הוא חיפוש אחר עונג, והתייחס למזוכיזם ולדחף המוות הנלווה אליו כמשני, ובכך נבדל מפרויד, שראה בו גורם ראשוני.
רייק חיבר יותר מחמישים ספרים, ביניהם האוטוביוגרפיה "אחרי שלושים שנים עם פרויד" (1940), "רסיס מווידוי גדול" (1949), ו"החיפוש בפנים" (1956), הסדרה התנ"כית המרובעת "יצירת האשה" (1960), ו"חכמה יהודית" (1962). ב"פולחנים פגניים ביהדות" ניסה להראות כי ביהדות שרדו מנהגים פגניים ופרה-היסטוריים.
ב- 1938 נאלץ רייק להגר אל ארצות הברית. ב- 1946 נבחר לנשיא האיגוד הלאומי לפסיכואנליזה. בניו יורק יסד את המרכז הרפואי לפסיכותרפיה ע"ש תיאודור רייק".
נפטר בשנת 1970 בניו יורק.
רימאלט, אלימלך (1907-1987)
יליד בוכניה. קיבל דוקטורט מאוניברסיטת וינה בשנת 1931, ושנה אחר כך הוסמך לרבנות מטעם הסמינר הרבני של וינה. בשנים 1933 – 1938 כיהן כרב של קהילת אינסברוק ושל קהילות אחרות באזור טירול ופוראלסברג. במשך שנה ניהל את מחלקת ההגירה של הקהילה היהודית בווינה, ואחר, בשנת 1939, עלה לישראל והתיישב ברמת גן.
בישראל ניהל רימלט בתי ספר ועמד בראש מחלקת החינוך של עיריית רמת גן. היה חבר כנסת משנת 1951 ועד 1977, מטעם המפלגה הליברלית. הוא ישב בוועדות רבות, והחל מ- 1965 עמד בראש ועדת החינוך והתרבות של הכנסת.
ש
שוורץ, אדולף אריה (1846-1931)
יליד הונגריה. למד בסמינר לרבנים בברסלאו. ב- 1875 נתמנה לרב בקרלסרוה, גרמניה.
ב- 1893 נתמנה לראש הסמינר לרבנים בווינה, שאך זה נוסד. הוא הכשיר דורות של רבנים והיה דמות מפתח בקהילת וינה. חיבוריו הרבים מוקדשים בעיקר ללימוד תלמוד ולשיטות הלימוד.
שוורץ, ארתור זכריה (1880-1939)
בנו של הרב אדולף (אריה) שוורץ. נולד בקרלסרוה, גרמניה. למד בסמינר לרבנים בווינה ונתמנה לרב מחוז ולמורה בווינה.
בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938) נעצר ועונה. כששוחרר עלה לישראל, ונפטר זמן קצר אחר כך. כאביו לפניו היה מלומד מצטיין, התעניין בעיקר בביבליוגרפיה ובלימוד כתבי יד עבריים.
שומאן, אליזבט (1888-1952)
נולדה במרשבורג, גרמניה. למדה זמרה ומוזיקה בדרזדן, בהמבורג ובברלין. בשנת 1919 הצטרפה לאופרה הווינאית. משנת 1922 עד 1935 השתתפה בפסטיבל זלצבורג, וכמו כן היתה אמנית אורחת בתזמורות במילאנו, ברלין, דרזדן, מינכן, לונדון, ועוד.
לאחר סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (ה"אנשלוס" במרץ 1938) עזבה את וינה והיגרה לארצות הברית, שם המשיכה בקריירה מוזיקלית פורה. היא לימדה במכון קרטיס למוזיקה בפילדלפיה, ונחשבה למבצעת מצויינת של לידר גרמניים. בשנת 1947 חידשה את הופעותיה באירופה.
אליזבט שומאן היתה נשואה לקארל אלווין, גם הוא מוזיקאי יהודי מאוסטריה.
שוץ, הרברט (1903-1964)
נולד בווינה ולמד אמנות. עסק בקרמיקה ובפסיפסים, וזכה במכרז ליצירת פסיפסים במבני ציבור.
ב- 1938 עזב את אוסטריה בעקבות סיפוחה אל גרמניה הנאצית ויישום חוקים גזעניים, ובא לישראל. אחרי מלחמת העולם השנייה, ב- 1946, שב לאוסטריה, ונשאר בה עד מותו בגיל 61.
שטהר (שטרן), ריכרד (1874-1967)
יליד וינה. למד רפואה וקיבל תואר דוקטור בשנת 1898. אחר למד מוזיקה וקומפוזיציה בקונסרבטוריון של וינה, וכתום הלימודי נהיה מורה בקונסרבטוריון (1904 – 1908).
במשך שלושים שנים היה מורה באקדמיה למוזיקה של וינה. בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (במרץ 1938) גלה לארצות הברית, שם לימד מוזיקה במכון קרטיס בפילדלפיה.
יותר מעשרת תלמידים לימד במשך השנים, ביניהם לאונרד ברנשטיין, מרסל רובין, פריץ שפילמן, ואריך צייסל. שטהר נפטר בשיבה טובה במונפלייה, בגיל 93.
שטיינבאך, אמיל (1846-1907)
אמיל שטיינבאך נולד בווינה. אחרי לימודי המשפטים לימד במכללה למסחר של וינה. בשנת 1874 קיבל משרה אצל שר המשפטים יוליוס גלזר. באותה תקופה התנצר שטיינבאך. הוא התקדם והתמנה לראש משרד המשפטים (1887), ואחר לשר האוצר (1891 – 1898). כיהן גם כיו"ר מדור בבית המשפט העליון ב-1899) ואז כנשיא בית המשפט העליון (1904 – 1907). הייתה זו הפעם האחרונה בתולדות אוסטריה שבה אדם ממוצא יהודי מילא משרה משפטית כה רמה. בעת שירותו אצל גלזר, סייע בחקיקה בנושאי בריאות, ביטוח תאונות ונכות לעובדים. כשר האוצר שינה את המערכת המוניטרית מהפלורין לשער הזהב ולמערכת הכתרים. כמו כן הביא הצעת חוק שישנה את חלוקת נטל המסים, לטובת העניים, החוק נדחה והממשלה נפלה בשנת 1898. מוצאו היהודי של שטיינבאך והתנהלותו האתית עמדו בבסיס תורתו התחיקתית והתנהלותו האישית.
מכתביו של שטיינבאך: Die Rechtskenntnisse des Publikums (1878), Erwerb und Beruf (1890), Treu und Glauben in Verkehr (1901). Der Staat und die modernen Privatmonopole (1903).
שטיינבאך, אויגן (1861-1944)
נולד בהוהנמס. נתמנה לפרופסור לפיזיולוגיה באוניברסיטה הגרמנית של פראג, הקים מעבדת פיזיולוגיה, במיוחד של אברי הרבייה.
משנת 1912 ניהל את מחלקת הביולוגיה הניסויית באקדמיה למדעים של וינה.
תרם רבות לתחום הפיזיולוגיה, וטבע את המונח "בלוטת ההתבגרות המינית". פיתח ניתוח לחידוש הנעורים, שעליו פרסם גם ספר. בשנותיו האחרונות חי במונטריי, שווייץ.
שטייניץ, ליזל (1913-1991)
אמנית קברט וקומיקאית
ילידת וינה. למדה בווינה מחול וזימרה. כשהיתה בת 25 הצטרפה לתיאטרון וינה לזמן קצר, אך פוטרה משום שבאותה שנה סופחה אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938).
היא נמלטה לפראג ומשם גורשה לגטו טרזיינשטט. בגטו הופיעה עם בעלה הנס הופר (1907 – 1973) שהיה שחקן ואמן קברט. השנים גורשו אל מחנה ההשמדה באושוויץ וליזל עבדה בבית חרושת לתחמושת. אחר נשלחה אל מחנה מאוטהאוזן ושם נשארה עד לשיחרור ב- 1945.
אחרי השיחרור חזרו היא ובעלה להופיע בפראג וברוסטוק, ושם נפטרה.
שטנגל, ארווין (1902-1973)
נולד ולמד בווינה, בין היתר אצל פרויד.
בשנת 1937 נתמנה למרצה לפסיכיאטריה ונוירולוגיה באוניברסיטת וינה. בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית בשנת 1938 נמלט לאנגליה, ושימש מרצה לפסיכיאטריה באוניברסיטת לונדון.
בשנת 1956 נתמנה לראש הקתדרה החדשה באוניברסיטה הרפואית המלכותית בשפילד.
שטנגל היה נשיא האיגוד הבינלאומי למניעת התאבדות, ונחשב לסמכות חשובה בנושא זה.
שטקל, וילהלם (1868-1940)
נולד והתחנך בווינה. התעניין בפסיכיאטריה ובשנת 1902 הצטרף לקבוצת רופאים קטנה בהנהגת ד"ר זיגמונד פרויד, אשר למדה לעשות אנליזה. ב- 1895, עוד לפני שהכיר את פרויד, כתב שטקל מאמר על פעילות מינית בילדות. בשנת 1902 התוודע לפרויד ולשיטותיו כשעבר אצלו טיפול מוצלח בעקבות נוירוזה. הוא האמין בכל לבו בתורת פרויד על החלומות והתחיל לעשות פסיכואנליזה בעצמו.
ב- 1909 פרסם את ‘Dichtung und Neurose’ וב- 1911 את ספרו המקיף ‘Sprache des Traumes’, שאותו תיאר ארנסט ג'ונס, נשיא האגודה הפסיכואנליטית הבינ"ל , כ"עתיר רעיונות מבריקים אולם גם רעיונות מבולבלים רבים. " הוא כתב כי לשטקל לא היה עניין רב בתיאוריה, הוא מעשי ובעל גישה מיידית ללא-מודע. שטקל תרם רבות לידע הקיים בנושא סמלים. בתחום זה נחשב ל"בעל אינטואיציה גאונית טובה מזו של פרויד". ובכל זאת חש ג'ונס כי שטקל נתן משקל רב מדי לתחושתו וכי שיפוטו והשערותיו אינן בלתי תלויות. פרויד חשב שחיבורו של שטקל הוא "עינוי", ועם זאת כשיסד את הירחון לפסיכותרפיה ופסיכואנליזה, צירף את שטקל ככותב. כשהתפטר מחברותו באגודה הוינאית (1912) ביטלו חסידיו של פרויד את המנוי על הירחון, והוא נסגר שנה אחר כך.
שטקל הרבה לכתוב, ועסק בתחומים רבים, מפסיכולוגיה של היומיום ועד לטיפול פסיכולוגי באפילפסיה. בין ספריו:
"Der Wille zum Schlaf" (1915)
"Der Wille zum Leben" (1920)
"Storungen des Trieb- und Affektlebens" (9 vol., 1924-27).
"Der Seelenarzt" (1933)
בשנת 1938, בעקבות כיבוש אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית, נמלט שטקל לאנגליה, שם חיבר את ספרו ‘Technick der Analytischen Psychotherapy.’בהקדמה לספר מתח ביקורת על פולחן הפסיכואנליזה האורתודוכסית, שדגלה בטיפול ארוך ויקר, וניסה להפיץ שיטות יעילות יותר. הוא ראה בהכשרה רפואית חלק בלתי נפרד מהפסיכואנליזה, "משום שהגבול בין הפסיכי לסומטי לעולם אינו ברור". על אף תרומתה החשובה, יצירתו של שטקל עדיין מעוררת מחלוקת.
שטקל שלח יד בנפשו בלונדון בשנת 1940.
שטריקר, רוברט (1879-1944)
נולד בברנו, כיום ברפובליקה הצ'כית. השתתף בייסוד אגודת הסטודנטים הציונים "וריטאס", ועמד בראשה. עבר אל וינה, והיה עורך כתב העת הציוני "די יודישה צייטונג".
בתקופת מלחמת העולם הראשונה יסד את ארכיוני המלחמה היהודים. אחרי המלחמה עמד בראש המועצה הלאומית היהודית, ובשנים 1919 – 1920 חבר בפרלמנט האוסטרי. הקים את היומון היהודי "וינר מורגנצייטונג" ואת השבועון "נויה ולט".
בתחילה היה שטריקר תומך נלהב של חיים וייצמן, אולם בהמשך התפכח והצטרף לרויזיוניסטים. בשנת 1933 היה ממקימי מפלגת המדינה היהודית, והקונגרס היהודי העולמי, ונשיא הסניף באוסטריה. הוא לא ניצל הזדמנויות שהיו לו לעזוב את אוסטריה אחרי סיפוחה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938), נעצר, נשלח למחנות ריכוז ולבסוף נרצחו הוא ורעייתו בתאי הגזים באושוויץ.
שנברג, ארנולד (1874-1951)
יליד וינה. אמו היתה מורה לפסנתר, ואביו מוכר נעליים. בגיל תשע התחיל שנברג להלחין יצירות לכינור. הוא למד לנגן בכלים שונים, בייחוד בצ'לו, והמשיך לכתוב, בעיקר יצירות לרביעיית מיתרים. מ- 1890 עד 1895, בעקבות מות אביו טרם עת, עבד כפקיד בנק כדי לפרנס את משפחתו. בשנת 1901 עבר לברלין והיה מנהל מוזיקלי של הקברט האמנותי אוברברטל. ב- 1903 שב אל וינה ופגש את גוסטב מאהלר, שהיה תומכו העיקרי. בווינה עבד כמורה, בין השאר לימד את המלחינים האוסטרים אלבן ברג ואנטון ווברן. בווינה, בעשור הראשון של המאה העשרים, היה שנברג חלוץ של שיטה חדשה בהלחנה, שיטת 12 הטונים – האטונליות. יצירתו לפסנתר אופוס 11 מס' 1 שסיים בשנת 1909 נחשבת ליצירה הראשונה שנטשה לגמרי את השיטות הטונליות. ב- 1911 שוב עבר לברלין והיה מורה לקומפוזיציה בקונסרבטוריון שטרן, וב- 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, שב לאוסטריה על מנת להתגייס לצבא. ב- 1917 שוחרר מסיבות רפואיות. אחרי המלחמה גר בווינה ובברלין לסירוגין, ומ- 1925 לימד באקדמיה הפרוסית לאמנויות.
עליית הנאצים לשלטון בגרמניה (1933) אילצה אותו להגר לארצות הברית, אחרי שהייה קצרה בספרד ובפריז. באותה שנה, לאות סולידריות ומחאה על רדיפת היהודים בגרמניה, חזר שנברג והתקרב ליהדות שרחק ממנה בגיל צעיר. בארצות הברית עבד בקונסרבטוריון מלכין בבוסטון (1934), אך במהרה עבר לקליפורניה. הוא החזיק במשרות הוראה בכירות באוניברסיטת דרום קליפורניה (1935 – 1936) ובאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס עד 1944. נפטר בלוס אנג'לס בשנת 1951.
יצירותיו העיקריות: ליל הוד (1899); פליאס ומליסנדה (1902/3); סימפוניה קמרית במי מז'ור (1906); פיירו הסהרורי (1912); יד הגורל (1924); משה ואהרן (אופרה לא גמורה, 1930); מהיום למחר (1928/29); ליווי לקטע קולנועי (1929/30); קונצ'רטו לכינור, אופוס 36 (1934/36); קונצ'רטו לפסנתר, אופוס 42 (1942) ופנטסיה (1949). בשנותיו האחרונות הלחין גם יצירות בהשראת המסורת היהודית והשואה: כל נדרי (1938); פרלוד לסוויטת בראשית (1945); פליט מוורשה (1947); ותהילים מודרניים (1950), לטקסט פרי עטו.
שנברג חיבר גם ספרי לימוד חשובים על שיטתו המוזיקלית: תאוריה של הרמוניה, מודלים למלחינים מתחילים (1942), ויסודות בהלחנה (1911, 1967).
שנייד, אוטו (1900-1974)
ב- 1900 עבר אביו של שנייד, אב בית הדין היהודי בווינה, עם משפחתו ליבלונקובה, סלובקיה, ושם נולד אוטו. ב- 1918 שבה המשפחה אל וינה. שנייד למד היסטוריה, פילוסופיה ולימודי המזרח. עד שנת 1926 למד באוניברסיטאות בווינה ובפריז, ובשנים 1926 – 1936 עבד כאמן פרילנסר, למד ועבד ברחבי אירופה וגם לימד אמנות. במקביל חיבר ספר על אמנות סינית, שיצא לאור ב- 1934, ויסד מוזיאון לאמנות בווילנה, ליטא, שם נשאר עד שנת 1938, שאז שב לווינה.
ב- 1939, בעקבות סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית (מרץ 1938), היגר לישראל, שם קיבל תפקיד באוניברסיטה העברית בירושלים. ב- 1946 הוציא ספר על פרסקאות תנ"כיות בבית הכנסת בדורא אירופוס, סוריה. בשנים 1947 – 1960 היה מרצה לתולדות האמנות בטכניון בחיפה, והמשיך לצייר ולפסל, ולעצב מודלים לאנדרטאות.
בשנת 1960 היגר שנייד לארצות הברית. ב- 1962 הציג שתי טכניקות חדשות, ציורים נעים ואופטיציזם, כדי לשנות תפיסות מקובלות בדרך להתבונן בציור. ב- 1963 עבר לקנדה.
בין יצירותיו דיוקנאות, נופים ופסלים במגוון טכניקות, שמן, אבן, ברונזה, עץ וחימר. הרבה להשתמש במוטיבים תנ"כיים.
תערוכות יחיד: בגלריה הבינלאומית לאמנות בפירנצה; בגלריה הבינלאומית לאמנות / אוניברסיטת קולומביה בניו יורק; בטופורוב, הוליווד, קליפורניה; קסקון, טורונטו, ועוד. עבודותיו מוצגות באוספים: פיטי פאלאס, פירנצה; אלברטינה, וינה; הבריטיש מוזיאום, לונדון; ספריית רוזבלט, הייד פארק, ניו יורק; מוזיאון סקופייה לאמנות מודרנית, מקדוניה, ואוספים פרטיים.
שניצלר, ארתור (1862-1931)
יליד וינה, בנו של רופא לרינגולוג ידוע. נמשך לתיאטרון מגיל צעיר וכתב מחזות. קיבל תואר ברפואה מאוניברסיטת וינה ובמשך כמה שנים עסק בפסיכיאטריה וערך כתב עת רפואי,
אבל יותר ויותר נמשך לעיסוקים ספרותיים, וחיבר מחזות ומערכונים שהתמקדו בבעיות בחיי נישואין. בחלק מכתביו, במיוחד ב"פרופסור ברנהרדי", התמודד עם נושאים יהודיים כמו התבוללות, אנטישמיות וגם ציונות, שאותה לא נטה לקבל למרות ידידותו עם תיאודור הרצל.
שניצלר היה דמות מרכזית בחבורה הספרותית "וינה הצעירה" שמלכה בכיפת הספרות באוסטריה עד למלחמת העולם הראשונה