המטולוג, בקטריולוג, מגלה קבוצות הדם וזוכה פרס נובל
יליד וינה, למד רפואה באוניברסיטת וינה. מ- 1898 עד 1908 היה פרופסור לאנטומיה פתולוגית באוניברסיטה, ואחר במשך עשר שנים מרצה לפתולוגיה בבית החולים האוניברסיטאי בווינה. אחר שהה שלוש שנים בהולנד. בשנת 1922 היגר אל ניו-יורק והצטרף למכון רוקפלר למחקר רפואי, שבו עבד עד סוף ימיו.
תגליתו החשובה ביותר (1911) היא האגלוטינינים, תגלית אשר הניחה את התשתית לחקר סוגי הדם. באמצעותה גילה והגדיר את ארבע קבוצות הדם A, B, AB, ו- O. בזכות גילויו החלו לתת עירויי דם תוך התאמה של סוג הדם של התורם לזה של הנתרם. על גילוי זה קיבל פרס נובל לרפואה בשנת 1930.
יחד עם פרופ' אלכסנדר ס. וינר גילה גם את "גורם רזוס", שגרם לדימומים מסוכנים אצל ילודים. הגילוי הציל ילדים רבים באמצעות עירוי של דם עם רזוס שלילי. בשנת 1927, יחד עם פיליפ לויין, גילה לנדשטיינר את גורמי M, N, ו- P בדם האנושי, גורמים תורשתיים שבהמשך שימשו, בין היתר, בבדיקות לקביעת אבהות. לנדשטיינר תרם גם לחקר שיתוק הילדים, וגילה שקופי רזוס עשויים להידבק בנגיף הפוליו. גילוי זה היה בסיס לפיתוחו של חיסון סאלק.
לנדשטיינר המיר דתו לנצרות קתולית , ונפטר בניו יורק ב- 1943. ספרו הידוע, "הפספציפיות של תגובות סרולוגיות", נתפרסם בשנת 1936.