נולד בווינה ושם למד רפואה. בעת לימודיו החל להתעניין בפסיכיאטריה, וקיבל עידוד מזיגמונד פרויד שפגש בשנת 1910. את הכשרתו קיבל אצל קארל אברהם בברלין.
אחרי מלחמת העולם הראשונה עבד כאנליטיקאי בווינה ובברלין, ובשנת 1934 עבר להאג, הולנד.
רייק פרסם מאמרים רבים במגוון נושאים טיפוליים, רפואיים ואנתרופולוגים, בתיאוריה פסיכולוגית וגם מאמרים פסיכואנליטיים על אישים מתחום הספרות והמוזיקה, למשל פלובר ומאהלר. ארבעת מאמריו הידועים משנות העשרים נאספו בספר "מחקרים בפסיכואנליזה של הפולחן" (1928). המחקרים עסקו בריטואלים פרימיטיביים ובמנהגים פולקלורים, ובפולחנים ומנהגים ביהדות. חיבר מאמרים גם בנושא הפשע, הדחף לווידוי, ומאמר על השקפתו של פרויד על עונש המוות (קובצו בספר "הרוצח הלא ידוע" (1932). במאמריו ביסס רעיון מרכזי, והוא שאשמה לא מודעת מניעה את הפשע וגם את הדחף להיתפס ולהיענש. הוא האמין כי הנחותיהם התיאורטיות של אנליטיקאים עשויות להפריע לטיפול, וכי יחסי המטפל והמטופל צריכים להיות דואט לא מודע שבו יהיו הפתעות בשני הצדדים, שיעניקו תובנות חשובות. את טכניקת הטיפול החדשה הסביר ב"הפתעה והפסיכואנליטיקאי" משנת 1935, ו"להאזין באוזן השלישית" (1948). בספריו " Aus Leiden Freuden’" (1940) ו"מזוכיזם באדם המודרני" (1941) שטח את תורתו, כי הסבל המזוכיסטי הוא חיפוש אחר עונג, והתייחס למזוכיזם ולדחף המוות הנלווה אליו כמשני, ובכך נבדל מפרויד, שראה בו גורם ראשוני.
רייק חיבר יותר מחמישים ספרים, ביניהם האוטוביוגרפיה "אחרי שלושים שנים עם פרויד" (1940), "רסיס מווידוי גדול" (1949), ו"החיפוש בפנים" (1956), הסדרה התנ"כית המרובעת "יצירת האשה" (1960), ו"חכמה יהודית" (1962). ב"פולחנים פגניים ביהדות" ניסה להראות כי ביהדות שרדו מנהגים פגניים ופרה-היסטוריים.
ב- 1938 נאלץ רייק להגר אל ארצות הברית. ב- 1946 נבחר לנשיא האיגוד הלאומי לפסיכואנליזה. בניו יורק יסד את המרכז הרפואי לפסיכותרפיה ע"ש תיאודור רייק".
נפטר בשנת 1970 בניו יורק.