נולד בספרד, צאצא למשפחה של אנוסים. אביו היה בעל מונופול טבק. בילדותו הופרד ד'אגילר מהוריו ומאחותו ונטבל לנצרות. כשבגר הוסמך ככומר קתולי ועבד כמומחה פיננסי עבור האינקוויזיציה הספרדית. יום אחד נתפסה אחותו מקיימת מצוות יהודיות ונדונה להישרף על המוקד. אמה פנתה לבנה, הבישוף דייגו ד'אגילר, והתחננה על חיי בתה. כשהזכירה את שמו הנוסף, משה לופז פריירה, נזכר ד'אגילר בילדותו ועזב את הארמון. את אחותו לא הצליח להציל, וגם אמו מתה עליו כשהיו בדרך אל וינה, שם היו לו קשרים טובים עם הקיסרית מריה תרזיה.
בגיל 23 ד'אגילר התיישב בווינה ושב לחיק היהדות. באוסטריה הקים מחדש את מונופול עסקי הטבק, וניהל אותו במשך שש עשרה שנים. באותה תקופה שילם למדינה שבעה מליון פלורינים בשנה. הוא קיבל תואר אצולה (ברון) בשנת 1726, ותואר יועץ הכס. יחד עם בעלי הון אחרים גייס עבור האוצר סכומי הלוואה גדולים, עשרה מליון פלורינים ב- 1732, וסייע לקיסרית לבנות מחדש את ארמון שנברון בווינה. היתה לו השפעה רבה בחצר המלכות, ופעל גם בעניינים הנוגעים ליהודים. בשנת 1744 מילא תפקיד מכריע במניעת גירושם של יהודי מוראביה ופראג. ב- 1752 עזר ליהודי מנטובה (איטליה) ובלגרד, וגייס כספים גם עבור ארץ ישראל. היה ממייסדי הקהילה הספרדית בווינה ובטימישוארה (כיום ברומניה). אחרי שהממשלה הספרדית ניסתה להעמידו לדין על כך שחזר ליהדות, עזב עם משפחתו ו- 14 ילדיו ללונדון (1757), שם היה פעיל בקהילה היהודית הספרדית. כעבור שנתיים נפטר בלונדון.